על עונשים למחבלים רצחניים

דניאל פוטשבוצקי

“האומה”, שנה י’, טבת תשל”ג, חוברת 2 (36) דצמבר 1972

הימנעותו של בית הדין הצבאי הישראלי מהוצאת גזר דין מות על הרוצח היפאני אוקאמוטו, שיחד עם שני מרצחים אחרים רצחו בדם קר בשדה התעופה של לוד 24 אנשים ופצעו שבעים ושנים אנשים נוספים, עוררה בישראל ובעולם כולו תמיהה ואף זעם. אף מנקודת ראות משפטית גרידא יש מקום להרהר ולערער על שיקוליו ומסקנותיו של בית הדין הצבאי במקרה שלפנינו; לתכלית זו נועדו הדברים להלן, שראייתם היא לא רק מתוך היבט משפטי, אלא גם בפרספקטיבה הסטורית ודאגה לחיי אנוש לעתיד.

 

רבות התלבטה המדינה בשאלת עונש המוות, האם לקיימו או לבטלו.

באחרונה החליטה הכנסת, בשנת 1954 לבטל את עונש המוות והחליפה אותו במאסר עולם. על אף זאת הושאר עונש המוות על כנו לגבי אדם שהורשע ברצח בניגוד לסעיף 2(1) לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם תש”י-1950. סעיף 2 לחוק האמור מורה, כי אדם שבתקופת השלטון הנאצי, בארץ עויינת, עשה מעשה שאילו עשהו בשטח ישראל היה אשם בעבירה לפי אחד מסעיפי החוק הפלילי המנויים בו והוא עשה את המעשה כלפי אדם נרדף, יאשם בעבירה לפי חוק זה ויהיה צפוי לאותו עונש, שהיה צפוי לו אילו עשה את המעשה בשטח ישראל.

סעיף קטן (1) לאותו סעיף מתייחס לעבירת רצח.

מיהו “אדם נרדף” לצורך החוק האמור?

“אדם נרדף” פירושו – אדם הנמנה עם קיבוץ לאומי, גזעי, דתי או פוליטי שנרדף על ידי שלטון עויין. “שלטון עויין” פירושו – השלטון שהיה קיים בארץ עויינת, כלומר, גרמניה הנאצית וכל מדינה ממדינות הציר וכל שטח שהיה נתון למרותה של גרמניה, או מדינה ממדינות הציר.

משמע: מחוקקה של ישראל ראה את מעשה הרצח כלפי אדם נרדף באשר הוא נרדף בחומרה מיוחדת ולגביו לא היסס מלהשאיר את עונש המוות על כנו.

בהקשר לביטול עונש המוות והשארתו, כאמור, לגבי עבירות על פי חוק לעשיית הדין בנאצים ובעוזריהם תש”י-1950 ראויה לציון העובדה הבאה:

בשנת 1950 נחקקו שני חוקים בעלי משמעות דומה. הראשון שבהם היה “חוק בדבר מניעתו וענישתו של פשע השמדת עם, תש”י-1950”, ואילו השני, “חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם תש”י-1950”.

האשם של השמדת עם, דינו – מיתה.

להשלמת היריעה, מן הנכון לציין כי בחוק לתיקון דיני העונשין (בטחון המדינה יחסי חוץ וסודות רשמיים תשי”ז-1957), מצוייה סדרה של עבירות שדינן – מיתה, לפיה:

מי שעשה בכוונה, לפגוע בריבונותה של המדינה, מעשה שיש בו כדי לפגוע בריבונותה, או מי שעשה בכוונה, ששטח כלשהו שברשות ישראל יצא מריבונותה של המדינה או ייכנס לריבונותה של מדינה זרה, או מי שעשה בכוונה להביא לידי פעולה צבאית נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי להביא לכך והתכוון לסייע לאויב – דינו מוות.

ברם, בתוך האמור לעיל מצוי סייג המורה, כי על אף האמור בו לא יטיל בית המשפט עונש מיתה אלא אם כן נעשתה העבירה בתקופה, שבה מתנהלות פעולות איבה צבאיות על ידי ישראל או נגדה.

בנוסף לאמור קיים עונש מוות גם על עבירות לפי חוק השיפוט הצבאי תשט”ו – 1955.

הדברים אמורים לגבי עבירות בגידה, כגון: מסירת מקום הגנה באופן מחפיר לאויב, סיוע ביודעין בנשק לאויב, מתן ביודעין מחסה לאויב, כניעה לאויב וכו’.

עם זאת נקבע בחוק, כי עונש המוות לא יוטל אל אם נעברה העבירה בתקופת לחימה.

עונש מוות קיים גם לפי תקנות הגנה 1945. לפיכך משמובאים חבלנים לדין על עבירות לפי החוק האמור בפני בתי דין צבאיים, אין מניעה – מבחינה משפטית – לדונם למוות.

שאלת שינוי החוק בצורה שתאפשר הטלת עונש מוות, לגבי עבירות חמורות המבוצעות על ידי המחבלים, מתייחסת, אפוא, לאפשרות שיפוטם בפני בתי משפט אזרחיים.

נושא עונש המוות – קיומו או ביטולו שנוי הוא במחלוקת זה כמה וכמה דורות. לדעת המחייבים עשוי עונש המוות להפחיד את הפושע בפוטנציה, ולהפעיל את המעצורים הפנימיים שבנפשו. לדעתם הפחד בפני המוות ולא המצפון, המוסר, הדת והחוק, יכולים להרתיע את הפושע מביצוע פשעו. זאת ועוד: לדעת המחייבים אף הצדק המחייב לגמול לרשע כרשעתו ולבער את הרב מקרב החברה.

במעשיהם מעמידים הרוצחים את עצמם מחוץ לציבור ומפקיעים בעצמם את זכותם לחיים. בין המחייבים יש גם כאלה הגורסים שעקרונית יש מקום לביטול עונש המוות בעתיד, אך השעה אינה כשרה לכך עדיין.

השוללים את עונש המוות טוענים בראש וראשונה לקדושת חיי אדם. האדם נברא בצלם אלוקים ואין לאיש זכות לשלול את חייו שהם מתת אלוקים. “ה’ נתן – וה’ לקח”. אשר לגורם ההפחדה, הרי אם יש בו כדי להרתיע מביצוע פשע, אין זה מוכרח להיות עונש מוות דווקא. אשר לצדק שבעונש המוות לפי תורת הגמול – הרי לדעת השוללים יש בו שריד ממושגי הנקמה וגאולת הדם, שצריך לבטלם בחברה התרבותית והמתקדמת.

השוללים מזכירים לרוב את דברי לומברוזו, כי רצח הוא במהותו פגם פנימי בנפש האדם. כדבריהם של חכמי התלמוד, כי אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות תחילה.

זאת ועוד: לדעת השוללים אין להוציא מכלל אפשרות גם טעות במשפט, ולאחר ביצוע גזר הדין אין עוד יכולת לתקן את המעוות.

ולטוענים כי אין זה הזמן המתאים לבטל את עונש המוות, משיבים השוללים, כי מדינה המבטלת את עונש המוות מעלה את עצמה לרמה של חברה מחנכת.

                                          
עד כאן בקיצור טיעוניהם של מחייבי עונש המוות ושולליו. ברם, עלי לציין, כי טיעון זה, שאת עיקריו העליתי נשמע בעיקרו אצל עמים השוכנים לבטח במדינותיהם. לא כן הוא לעומת זאת מצבה של מדינת ישראל, כשהמחבלים מתנכלים ביהודים באשר הם יהודים ובעצם קיומה של מדינת ישראל.

כלפי אלה הטוענים כי חברה נאורה אינה יכולה לדגול בעונש מוות וכי המצדדים בעונש מוות מחזירים את החברה לימי הביניים, ייאמר: אין להעלות כלל וכלל על נס את המאה הנוכחית על אף הישגיה בתחום הטכנולוגיה. במאה הנוכחית בוצע בשיטתיוות ובאכזריות רצח ששת המליונים. אין לשכוח את כבשני אושוויץ. מאה זאת נתדרדרה בדורנו לשפל כזה, שהוא גרוע אף מימי הביניים החשוכים.

אומתנו השכולה הדוויה והשסועה, עודנה מבכה אבדן שליש מבניה, היא חזתה מבשרה את התמוטטות אשיות המוסר החברתי והיתה קרבנה של חיית האדם. זכותה לעמוד על נפשה ולבער את אלה הקמים עליה לרצחה.

אין להיגרר איפוא אחרי עמדתם העקרונית של המחייבים את עונש המוות או השוללים אותו. מן הראוי לגשת לבעיה זו בגישה ריאליסטית לאור בדיקת המצב הקונקרטי שבו אנו חיים. מכאן: יש זמנים ונסיבות שבהם אפשר לבטל את עונש המוות ויש זמנים ונסיבות שבהם אין לבטלו. לכל זמן ועת לכל חפץ. יש מדינות שביטול עונש המוות בהן הוא מוצדק, אך לא כן הוא המצב אצלנו.

המוות, מצדם של המחבלים, אורב לנו על כל צעד ושעל, ושומה עלינו להבטיח קיומנו העצמי. מדינת ישראל קמה לאחר מאבק צבאי ואויבינו טרם השלימו עם קיומה.

המדינה מתקיימת תוך התגוננות יומיומית בסביבה נוטרת איבה, מוקפת שונאים בנפש.

חכמי התלמוד אמרו: “מי שמרחם על אכזרים – סופו להתאכזר על רחמנים”. וגינו בזה את שאול, שגילה רגש של רחמים כלפי עמלק. ובימינו מן הנכון להציג שאלה נוספת:

המדינה שולחת את בניה למערכה על קיומנו, על מנת להגן על עצמה, וכדי לשמור על חיי אזרחיה וחירותם, הם הורגים וגם נהרגים, ומדוע אסור לה למדינה לאותה מטרה להעניש במיתה?

נראה שקיים גם כן חוסר עקביות אצל השוללים את עונש המיתה מטעמים של קדושת חיי אדם, ועם זאת מחייבים אותו לגבי פשע הבגידה וכן לפי החוק לעשיית דין בנאצים. וכי “קדושת חיי אדם”, במקרה של בגידה או רצח של אדם נרדף, פחותה היא מזו של חבלנים רצחניים?

                              
זאת ועוד: אם אין האיום במוות מפחיד את הפושע הפוטנציאלי – מה טעם ומה תועלת לחייב במיתה בוגדים ומרצחי אנשים נרדפים?

הגיעה איפא העת לשנות את מדיניות הענישה ומדיניות הטיעון של התביעה בפני בתי הדין הצבאיים כשאלה מוסמכים, על פי החוק הקיים, להטיל עונש מוות בשל עבירות על פי תקנות ההגנה.

אמחיש את דברי.

מי הם האנשים והארגונים בפניהם שומה עלינו להתגונן? הארגונים הפלסטינאיים, מה טיבם וטבעם? מהי מטרתם? אילו הם האמצעים למאבק בהם הם דוגלים?

ננסה להשיב על השאלות ללא כחל ושרק.

על מהותם הקיבוצית של המחבלים נסיק לא מתוך מלל ריק של “איסטניסים” הרואים מהרהורי ליבם בלבד, אלא מתוך פרסומיהם הרשמיים של הארגונים הערביים ודובריהם.

בספרו “כרטיס חזרה”, שיצא לאור בביירות בשנת 1967 מתאר נאצר אלדין אלנשאשיבי את השפעת דבריו בענין החזרה לארץ על בנו:

“אראה את השנאה בעיני ילדי וילדיכם. אראה כיצד ינקמו. ואם לא ידעו לנקום – אלמדם, ואם יכרתו שביתת נשק או שלום – אלחם נגדם כלחימתי נגד אוייבם. אני רוצה שיקשיחו, שינהגו בעריצות ושינקמו. אני רוצה שאת שואת 1948 ירחצו בדם של אלה שמנעו מהם מהיכנס לארצם. המולדת יקרה, אבל יקרה הנקמה ממנה. ניכנס למאורותיהם בתל-אביב, נכתוש אותם בגרזינים, ברובה, ביד, בציפורן, בשיניים, כשאנו מפזמים את שירי קיביה, דיר יאסין ונאצר אל-דין. נזמר את המנוני החזרה המנצחת והמתנקמת”.

ובכן, עינינו הרואות: מטרתם המוצהרת של המחבלים אחת היא – לחסלנו.

ובהתייחסו לקטע המצוטט קובע ד”ר י. הרכבי:

“אכן זהו סבך טראגי שבו אנו נתונים. לנוכח מטרת החיסול איננו יכולים להרשות לעצמנו להתרכך ופעמים אף לנקוט בעמדה הומניסטית אלא במידה ובמשורה, שכן, פירושה עלול להיות הענות חיובית לדרישתו לחיסולנו, ובכך יש משום סתירה עצמית”!

                                      
מתוך ה”אמנה הפלסטינית” בנוסחה הראשון ממאי 1964, מזמנו של שוקיירי, ניתן “להתנחם” בכך, שהיהודים שגרו בארץ ישראל ב-1947 יוכלו להישאר בה. ברם, באמנה בנוסחה החדש, זאת מזמנם של חיה חמודה ויאסר ערפאת, באמנה שנוסחה במושב הרביעי של המועצה הפלסטינית ושנתכנסה בקאהיר ביולי 1968, על ידי כל הארגונים הפלסטינאים שבארצות ערב, נקבע במפורש, שרק היהודים שגרו בארץ ישראל מגורי קבע לפני 1917 יוכלו להישאר בה. השאר – זרים הם ולפיכך לא נותר להם אלא לעזוב את הארץ.

וזאת לשונו של סעיף 6 לאמנה:

“היהודים אשר ישבו ישיבת קבע בפלסטין עד תחילת הפלישה הציונית לתוכה, יחשבו פלסטינאים”, ובהמשך:

“כמו כן מאשרת המועצה כי התוקפנות על האומה הפלסטינאית ואדמתה החלה בפלישה הציונית לפלסטין בשנת 1917. משום כך, פירוש סילוק עקבות התוקפנות צריך להיות סילוק כל עקבות התוקפנות מאז הפלישה הציונית ולא מאז מלחמת יוני 1967”.

במלים אחרות: המטרה המוצהרת של ארגוני המחבלים הינה סילוקם בפועל של 2.5 מליון יהודים מתחומי ארץ ישראל. וכיצד יבוצע הסילוק: על כך ניתן ללמוד מהצהרות פתח שפורסמו בספטמבר 1967 בחוברת “שחרור האזורים הכבושים ושיטת המאבק נגד האימפריאליזם הישיר”:

“פעולת השחרור איננה אך ורק חיסול בסיס אימפריאליסטי, אלא, מה שחשוב יותר – הכחדתה של חברה.

מטרתה של המלחמה איננה תבוסה צבאית אלא מחיקתו של האופי הציוני של הארץ הכבושה, בין בדמותו האנושית ובין בדמותו החברתית”.

ילמדונו, איפא, רבותינו, במה שונה האידיאולוגיה של מחבר האמנה הפלסטינאית מזאת של מחבר ה”מיין קאמפף”?

                                         *

 
ואם יטען מאן דהוא בארשת הצביעות האופיינית למחנה של אנשי “מצפן”, “שיח” וכיו”ב, כי רב הפער בין מטרתם המוצהרת של הארגונים הערביים, לבין דרכי המאבק שלהם למעשה, במציאות היומיומית, כי אז מן הנכון הוא להתייחס לעובדות החיים, חטיפת מטוסים אזרחיים על נוסעיהם כבני ערובה, הנחת פצצות במרכזי אוכלוסיה אזרחית, רצח ספורטאינו במינכן, כל אלה ממחישים, המחש היטב, כי דברי ההגות שב”אמנה הפלסטינאית” הניבו את פריים.

ואם עדיין מנקר ספק בלבו של מאן דהוא ביחס לטבעם וטיבם של מעשי המחבלים, יבואו המימצאים העובדתיים, כפי שהוזכרו בפסק הדין של היפאני אוקאמוטו, שפעל בשליחות החזית העממית לשחרור פלסטין ויעידו עליהם.

“ביום 30.5.1972, בשעה 22.00 לערך, הגיעו הנאשם ושני חבריו… לנמל התעופה לוד, בטיסה מרומא, במטוס אייר-פראנס. השלושה התרכזו ליד המסלול הנע של מזוודות הנוסעים שהגיעו באותה טיסה.

כאשר הגיעו מזוודותיהם, הוציאו מתוכן 3 רובי סער, מחסניות, תחמושת ורימונים. מיד לאחר מכן החלו השלושה להמטיר אש שוטפת לעבר האנשים, שהיו אותה שעה באולם המכס וסביבתו ולזרוק רימוני יד.

המקום המה אותה שעה מאנשים – נוסעים, מלווים ומקבלי פנים, ורבים מביניהם נפגעו. מעשיהם אלה של הנאשם ושני חבריו הפכו אותו הלילה לליל דמים.

כפי שהוכח בפנינו, נהרגו כתוצאה מהיריות וזריקת הרימונים 24 אנשים ו-72 אחרים נפצעו. בין הנפגעים היו 16 הרוגים ו-27 פצועים מתוך קבוצה של 68 נשים וגברים מפורטו-ריקו, שהגיעו כתיירים באותו מטוס בו טסו גם הנאשם וחבריו”

כך, בלשון יבשה, רשמית, מתואר הרצח המתוכנן, הרצח בדם קר, הרצח של חפים מפשע.

                                     *

                                          
במשפט אוקאמוטו אמר התובע הצבאי הראשי, בין השאר:

“כבוד בית המשפט, אבקש את סליחתכם אך אתקשה למצוא מלים לבטא הן בפניכם והן בפני העולם הנאור כולו את השפל התת-אנושי של האירוע שאליו מתייחס גזר דינכם… הדברים שאני עומד להגיד נאמרים אחרי התלבטות ארוכה וקשה. נראה לי שמול הננסיות המוסרית של הנאשם, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו, מתוך תחושה מלאה של עוצמתנו המוסרית ומתוך בטחון בכוחנו, גם הפעם להתאפק ולא להשתמש במלוא הכוח העונשי שהחוק מסר לידיכם. אני יודע שבזאת אני מבקש מכם ריסון והתאפקות מעל ליכולת האנושית, אולי התאפקות שלא תוכל לחזור על עצמה פעם נוספת. אין אנחנו משוללי תקווה שלא תהיה פעם נוספת. התביעה, במפורש, איננה מבקשת עונש מוות, התביעה מבקשת, כי יוטל על הנאשם מאסר עולם”.

אודה בגלוי: התאמצתי בתום לבב לדלות איזו משמעות הגיונית מדברי התובע הצבאי, אולם לשווא! איני יכול בשום אופן להשיג את “מעופו הנועז”, המרקיע שחקים של התובע הצבאי. אנסה אפוא לשתף את הקורא בניתוח הדברים, כפי שהם נראים לי.

גזר הדין של בית המשפט מתייחס ל”אירוע” כך: אכן צדק התובע בבקשו את סליחת בית המשפט על מחסור מלים להתבטאות. את ה”אירוע” מציינים “שפל תת-אנושי”. משמע: יש להתייחס לפושע לא כאל בן אדם, אלא כתת-אדם, מכאן שכל העקרונות המחשיבים את קדושת חיי האדם, כאדם, אינם צריכים לחול במקרה דנן. אולם – “השפל התת אנושי” מתייחס משום מה ל”אירוע” לא למבצעו.

לדברי התובע קדמה לטענתו התלבטות ארוכה וקשה.

נראה כי במהלכה עמד התובע בפני הדילמה – לתבוע עונש מוות או מאסר עולם. מה הכריע את הקו לזניחת הרעיון של תביעת עונש המוות? הננסיות המוסרית של הנאשם. ובכן, ה”אירוע” התת-אנושי בוצע על ידי אדם שמוסריותו ננסית.

     
ומולה ניצבת מדינת ישראל בכל עוצמתה המוסרית ובטחונה בכוחה, ועל כן יש לדונו על פי מידת הרחמים. למיצוי הדין ולגזירת עונש מוות היה מקום, אפוא, רק לולא היתה המדינה בעלת עוצמה מוסרית. משקבע המחוקק את העונש המירבי בשל פשעים מסוג הפשעים שבוצעו על ידי אוקאמוטו יצא – אליבא דהגיונו של התובע, מתוך הנחה, שזה יוטל רק אם יקרה אחד מן השנים, שלהלן, או צירופם –

(א)               הרוצח הפושע היה בעל אישיות מוסרית “ננסית”.     

(ב)               המדינה לא תהא בעלת “עוצמה מוסרית”.                

 

אגב אורחא: מה הדיקלום הזה של “עוצמה מוסרית”, לשם מה וכלפי מי הוא נועד? לשם מה נאמרים דברים אלה? האם זכותנו להגן על עצמנו נובעת מ”עצמה מוסרית”? האם אין זאת זכות טבעית, שאינה ניתנת לערעור, אף אם לדעת מאן דהוא אין אנו מצטיינים בעוצמה מוסרית?

ומה משמעות הדיבורים על בטחון בכוחנו?

לאיזה כח הכוונה? האם לזה שהתגלה לאחר מכן ושלא הספיק להבטיח את חיי ספורטאינו במינכן?

זאת ועוד: יש עוד מדינות ועמים המצטיינים במוסריותם ואף-על-פי-כן הם מבערים את הרע מקרבם ואינם נרתעים מלגזור עונשי מוות על פשעים המחווירים לעומת פשעי אוקאמוטו. לשם מה, אפוא, להשתמש במליצות ריקות?

יורשה נא לי בכלל לכפור בהשקפה שהמדינה זקוקה לתחושת חוזק מוסרי במיוחד, כשהיא גוזרת על פושע מסוגו של אוקאמוטו את חייו במתנה.

נראה לי כי לתביעה הצבאית חסר היה העוז המוסרי לתבוע פסק דין מוות, וחבל.

צעירינו נדרשים לא פעם להרוג את אויבינו הקמים עלינו. למעשיהם ביסוס מוסרי מלא. ביסוס זה שמו: מלחמת קיום.

מדוע אין ביסוס מוסרי דומה לגזר דין מוות לרוצח אוקאמוטו? צעירינו נופלים למען המולדת. אין בכוחה של עוצמתנו המוסרית למנוע את אבדן חייהם. אף כוחנו הכביר אינו סגולה להבטחת שלומם. מה אפוא ההיסוס ליטול את חייו של המרצח אוקאמוטו?

מה ההיסוס להגן על חברתנו ממרצחים פוטנציאליים מסוגו של אוקמוטו האורבים לחיי אזרחינו?

ושמא סבור מאן-דהוא, כי המעשיות הישראלית היא היא שהכתיבה לתביעה את טיעונה החלול, הריהו שוגה. אוקאמוטו החי הנו פיתוי לתכנון מבצעים לשחרורו.

משמע: השארתו של אוקאמוטו בחיים פירושה יצירת סיכון לחייהם וחירותם של ישראלים העלולים – חלילה – לשמש כבני ערובה לשחרורו של אוקאמוטו, אינה מעידה כלל על “עוצמה מוסרית”. אין בה אלא חוסר בטחון במוסר העליון, הוא מוסר הקיום העצמי.

התובע היה ער לכך, שבקשתו שלא להטיל עונש מוות על אוקאמוטו היתה יוצאת דופן, ועל כן הגדיר את פנייתו לשופטים כבקשה לריסון והתאפקות “מעל ליכולת האנושית”.

מהי ההצדקה לכך? מדוע מבקש התובע הצבאי הראשי מבית הדין, שינהג “מעל ליכולת האנושית”? וכי הקריטריונים, שעל פיהם שומה על בית הדין לנהוג אינם קריטריונים אנושיים?

באילו ספירות צריך אליבא דהתובע הצבאי להימצא בית הדין?

מדוע צריך “שפל תת-אנושי של האירוע” להיות נדון “מעל ליכולת האנושית”? שמא נחדל מה”תת-אנושי” ומה”מעל לאנושי”, וללא יומרה ומליצות נבובות נתייצב במישור ה”אנושי”?

ולבסוף בא הסיום.

ההתאפקות המבוקשת על ידי התובע – לא תוכל לחזור על עצמה פעם נוספת. מדוע? האם בשל התקווה שלא תהא פעם נוספת? האם בשל ההנחה כי זוועת אוקאמוטו לא תחזור עוד?

לא ולא. שהרי באותה נשימה שומעים אנו מפיו של התובע הצבאי כי “אין אנחנו משוללי תקווה שלא תהיה פעם נוספת”.

משלוש השלילות שבמשפט “אין”, “משוללי”, “שלא”, הנני מסיק שהתובע סבור, כי ייתכן אף יתכן, שתהא פעם נוספת ואז לא יהיה מקום להתאפקות. האם לא הגיוני וטבעי להימנע מהתאפקות על מנת למנוע קיומה של “פעם נוספת”?

המחוקק קבע כעונש מירבי בשל העבירות בהן הורשע אוקאמוטו (תקנה 58 לתקנות ההגנה [שעת חירום] 1945) את עונש המוות. האם היו נסיבות כלשהן לקולא שהצדיקו שלא למצות את הדין? התשובה לשאלה היא, אליבא דכולא עלמא, שלילית בהחלט.

דומה, שאין להעלות על הדעת דרגת אשמה גדולה מזו של אוקאמוטו בנסיבות מחמירות יותר מבמקרה אוקאמוטו. לא אונס – אלא רצון. לא שוגג – אלא מזיד. זדון ברור שאין למעלה הימנו.

המעשה בוצע עד תכלית. הפעולה היתה גלויה, אחרי הכנה מדוקדקת. זאת ועוד: אין להצביע על אף נסיבה מקילה. בדברו האחרון לא השמיע אוקאמוטו אף מלת חרטה ואף מלת צער על אבדן חיי אדם, אף מלה ביחס לחזרה למוטב. 

                                 *

ולבסוף לא אמנע, עם כל הכבוד הראוי, מלהשמיע את ביקורתי גם כלפי פסק הדין של בית הדין הנכבד.

בית הדין הנכבד מציין כי “מתוך הרגשת נטל האחריות המוטל עלינו, לא נמנענו מלשקול באם בכל זאת להטיל את העונש המירבי”.

השיקולים אינם מבוטלים.

בית הדין הנכבד מציין, כי עונש המוות עדיין נהוג ומקובל הלכה למעשה במדינות רבות בעולם ומדינות נאורות בכלל זה.

לעומת זאת מציין הוא את קיומו של “השיקול הנכבד של מסורת בתי המשפט בישראל בענין עונש המוות”. מסורת? יורשה נא לי, עם כל הכבוד הראוי, לשאול, האם מעשיו של אוקאמוטו הם מעשים שבשיגרה אותם ניתן לאמוד באספקלריית דפוסי מסורת שבשיגרה?

בית הדין מציין את ביטולו של עונש המוות ב-1954. עם כל הכבוד הראוי, ההתייחסות לביטול עונש המוות לא היתה לענין. עונש המוות לא בוטל בשל העבירות בהן הורשע אוקאמוטו. היפוכו של דבר. הכנסת הביעה במפורש את דעתה למען קיומו של עונש המוות לגבי עבירות אלה.

זאת ועוד: כיצד יתכן שבית הדין הנכבד לא נתן את דעתו לאי ביטולו של עונש המוות לגבי עבירות על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם?

וכי לא ראה גזירה שווה בין פשעיו של אוקאמוטו לבין הפשעים בהם דן החוק האמור?

האם לא היה זה טבעי לפרוש – בגזר הדין את היריעה מחוץ ומעבר לירכתי ההתייחסות לבקשתו של התובע?

ברם, נראה שהקטע המדהים במיוחד בפסק הדין הוא כלהלן:

“בנסיבות אלה, וכאשר התובע הצבאי ביקש במפורש שלא להטיל עונש מוות, אין זה נכון שאנו כבית משפט נחמיר מעבר לזה, אפילו שאנו סבורים שזהו העונש שהצדק דורש”.

עם כל הכבוד הראוי, נראה כי בית הדין הנכבד שגה בכך, שהחליט שלא בהתאם למה שהיה סבור שהצדק דורש”.

שומה היה על בית הדין להחליט בהתאם למה שסבר שהצדק דורש, אף אם סברתו זו נוגדת את סברת התובע.

                      
בגזר הדין מצוי הקטע הבא:

“הנאשם קוזו אוקאמוטו, ראוי שתדע מהי דמותך ודמותם של שולחיך: באת לארץ הזו במסווה של אורח מתוך כוונת רשע, וביצעת כאן יחד עם חבריך פשע מחריד כלפי בני אדם שלווים ודורשי טוב אשר בתום לב נזדמנו למקום. רבים מקרבנותיכם היו אורחים מארץ רחוקה. שפכתם דם נקיים, זרעתם שכול, יגון ואומללות. זו דמותך ודמות שולחיך. על ידי מעשים אלה הוצאת עצמך מלהיות ראוי לכל חברה אנושית על כל גווניה, כל עוד היא חברה של בני אנוש. אין עונש שיהלום את גודל פשעך. פשע זה הוא אות קין עליך ועל מעבידיך ולעולם לא תוכלו להינקות ממנו”.

יקשה בהחלט להבין על שום מה, מי שמוציא את עצמו מלהיות ראוי לכל חברה אנושית על כל גווניה, ראוי למידת רחמים בדין.

נראה שההגיון, הדעת והשכל הבריא מחייבים, שמי שהוציא את עצמו מלהיות ראוי לכל חברה אנושית על כל גווניה – אחת דינו – מיתה.

קשה להבין מה מתחייב מהקביעה כי “אין עונש שיהלום את גודל פשעך”? האם המסקנה הלוגית היא, כי במקרה כזה יש לגזור עונש קל דווקא?

                                          *

מה יכולה להיות מסקנתם ההגיונית של מחבלים למיניהם לנוכח גזר הדין של אוקאמוטו? המסקנה עלולה להיות אחת ויחידה, ואותה ברצוני להטעים בכל לשון של הטעמה: כל מעשה פשע נגד מדינת ישראל, אזרחיה, תושביה, ויהא מחריד ומזעזע כאשר יהיה, אינו מסכן את חיי מבצעיו.

אף המרצחים האכזריים ביותר יזכו אפוא אצלינו באם יתפסו, בפנסיון על חשבון משלם המסים הישראלי, ושלטוננו ידאג לאספקה שוטפת של כל צרכיהם לרבות הצורך האנושי להשתתף במשחקי דרמה, ואולי גם בטיפול מיוחד, בחינוך לחיי עבודה והרחבת ההשכלה, מתוך תקווה להשיבם לבריאותם הנפשית, התחקות אחר עולמם הפנימי, ומעקב אחרי “נצנוצי הכוכבים” שברום הרקיע.

לאחר הקזת הדם המרובה, שנעשתה בנו, הגיע הזמן שנפסיק להשתכשך בשלוליות. נחדל נא מהמערכה המשונה בתחום הענישה שיצרנו לעצמנו.

שאם לא כן – יעמיק הנגע ויפשה, ומי יודע מה טמון עוד בחובו.

                                    *

                                  

האפילוג הבלתי נמנע (קטעים מתוך ויקיפדיה):

קוזו אוקמוטו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

 

 השחרור

לבסוף, ב-21 במאי 1985, לאחר כ-13 שנים בכלא הישראלי, שוחרר אוקמוטו במסגרת עסקת חילופי השבויים שכונתה עסקת ג’יבריל. במסגרת העיסקה שיחררה ישראל 1,150 אסירים ועצירים בטחוניים שהיו כלואים בישראל תמורת חזי שי, ניסים סאלם ויעקב גרוף, שלושה שבויים שנלכדו בידי החזית העממית לשחרור פלסטין – המפקדה הכללית, ארגון הטרור של אחמד ג’יבריל. לאחר שחרורו עבר אוקמוטו לטריפולי, לוב. בין מקבלי פניו נמנתה גם פוסאקו שיגנובו, מייסדת ומפקדת “הצבא האדום היפני” ואלמנתו של אוקודיירה, חברו של אוקמוטו לטבח בלוד. הארגון פרש את חסותו על אוקמוטו ושם לו למטרה לטפל בו ולשקמו. אוקמוטו קיבל טיפול רפואי ומטפליו אישרו כי הוא איבד את צלילות דעתו וכי אינו יוצר קשר עם סביבתו, בוהה בקירות במשך שעות וממלמל מילים וצירופי ספרות הקשורים לפעולת הטבח.

לאחר שהות מסוימת בלוב, עבר אוקמוטו לסוריה ואז בעזרת תעודות מזוייפות הסתנן ללבנון יחד עם פעילים נוספים של “הצבא האדום היפני”. ב-15 בפברואר 1997 נעצר אוקמוטו יחד עם ארבעה פעילים בארגון באשמת שימוש בדרכונים מזוייפים, וב־31 ביולי נגזרו עליהם שלוש שנות מאסר. במהלך שהותו של אוקמוטו בכלא הלבנוני דרשה ממשלת יפן את הסגרתו לידיה, דבר שלא עשתה כשאוקמוטו שהה בכלא הישראלי.

בתום ריצוי העונש גורשו פעילי “הצבא האדום היפני” ליפן ושם הועמדו לדין על מעשי טרור בינלאומיים, פרט לאוקמוטו שבמרץ 2000 קיבל מממשלת לבנון מקלט מדיני על “שהשתתף בפעולות התנגדות כנגד ישראל, ועונה על ידיהם במהלך כליאתו בכלא הישראלי”.

במרץ 2003 התראיין אוקמוטו בביירות לעיתון Japan Times, והביע את כמיהתו לשוב ליפן, שם הוא עדיין בחזקת מבוקש. בראיון מסר כי הוא ציפה להיהרג במהלך ההתקפה בנמל התעופה, או לחילופין לקבל גזר דין מוות אם ישרוד את ההתקפה. בתשובה לשאלה אם הוא מתחרט על טבח חפים מפשע, ענה: “לא הייתה לי כל ברירה אלא לירות למען המאבק המזוין. כעת איני יכול, אלא להתפלל עבור הקרבנות”. הוא גם סיפר כי הוא מתגורר בדירה בפרברי ביירות עם תומכים יפניים, ומנהל חיים שקטים [1].

כיום (2006), לא ברור אם אוקמוטו עדיין נמצא בלבנון ואחת ההשערות היא כי הוא שוהה בצפון קוריאה.