קביעות בעבודה (בעינים)
קביעות בעבודה (בעינים)
|
“… כבר שנים לא מעטות אנו מצויים במציאות שיש נכונות להידברות לשלום. אך רוב מנהיגינו חוטאים באי-הבנת הנקרא והנשמע, כאילו שלושת הלאווים של חרטום מקיץ 1967 – לא הכרה, לא משא ומתן ולא שלום – עדיין בתוקף” (דניאל בלוך).
על תעמולת הרוע והכזב הזו, צריך היה האיש לעמוד לדין ולהיזרק לכלא. אלה לא יירגעו, עד שיימסר הסנטימטר האחרון של ארץ ישראל לידי הג’יהאד האיסלאמי.
סליחה מראש, מחילה למפרע 
אנו קוראים – גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.
אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו. (“מגילת העצמאות”)
העיסוק המבטיח תעסוקה לאורך ימים לעוסקים בו, והכנסה קבועה לכל החיים, להם ולבניהם אחריהם, הוא העיסוק ב”סכסוך הישראלי ערבי”, בכלל, ובהצעת תכניות ל”פתרון הסכסוך”, בפרט. אשר לתעסוקת הנכדים, היא בספק גדול; אם מדינת ישראל תיישם את הצעות ה”שלום” של אבותיהם, הרי עיקר עיסוקם יהיה, הצעת תכניות להצלת נפשם.
למעשה, כל הצעות מקצועני ה”הסדרים” וה”הבנות”, לבד מהיותן משרתות אינטרס סוציאלי ברור – הבטחת תעסוקה לכל דורש-“שלום”, לכל ימי חייו, הרי, מיועדות הן, בעיקרן, להכות ביהודים. מימי טרום רודוס ועד כנס הרצליה, זו מסכת אחת של הכה ביהודים ותזכה לאהדת ה”קהיליה הבינלאומית”, רכז את היהודים ב”גבולות אושוויץ” ותתקבל בחמימות “חסרת תקדים” (ע”ע שרון), בעצרת הכללית של האו”ם.
אם בעבר חלמה כל יידישע מאמע, שבנה יהיה עורך-דין או רופא, הרי היום, כדאי לה להפנות את הבן יקיר שלה, הנרשם לאוניברסיטה, אל הפקולטה ללימודי המזרח התיכון. גיוון הנושאים היכולים לזכות את הבן בדוקטורט הנכסף הוא עצום ורב. ה”היבטים” ללא ספור של ה”סכסוך”, יכולים לספק דוקטורטים לכל תוכי מצוי בדיאלקטיקה של “תהליך השלום” ו”הסדרי הקבע”;
למשל – “מסירת הר-הבית לשליטה פלסטינית – אינטרס ישראלי”
“היתרון שבהפיכת אילת לפרוטקטורט ירדני”
ולחילופין – “אילת חלק בלתי נפרד מטאבה המצרית”
“להשגת יציבות בלבנון – פרוזדור יבשתי לסעודים ממפרץ אילת לדרום לבנון”
“לשלום בטוח: דגל ירדן על מגדל המים של אשדות יעקב”
“טוב שלום בלי טבריה, מגולן בלי שלום”
“מי שלא ירד מרמת הגולן, יפקיר, יפקיר את בטחון ישראל” ועוד, ועוד, ועוד…..
רבים סיכויי הבן, בשלב ראשון, לשרת את המדינה שהשמאל בנה, בחטיבת המחקר באמ”ן. סיפורי חלם מייחסים לחכמי חלם ישיבה במשך שבעה ימים ושבעה לילות, לפני פרסום החלטה גאונית שלהם. למפעילי תעשיית-השלום מוקצה זמן בלתי מוגבל. הם יכולים לשבת שבע שנים, לא כולל לילות, ועוד שבע שנים כאלה, עם אופציה להארכה בלתי נדלית… כדי להזכיר שהם עדיין קיימים, עליהם לזרוק, מדי פעם, איזו פצצת סרחון לאויר העולם, ולחזור לדגירתם על ביצי הזהב.
תכנית השלבים 
אבו מאזן התייחס גם לנשק שקיבלה לאחרונה הרשות הפלשתינית, אמר כי הרשות מקבלת את הנשק ממדינות ערביות תוך הסכמה ישראלית מלאה, וכי הוא מועבר בשקיפות מלאה (מן התיקשורת).
בכל העולם כולו, האפשרויות הן שתים – חותמים שלום או לא חותמים שלום, רק אצל היהודים יש “תהליך שלום”, וזה נמשך כבר למעלה ממאה שנה, ובצורה רישמית, מאז הכרזת “עצמאות ישראל”, בה מושיטה ישראל יד לשלום לכל שכניה. מי שינסה לחשוב קמעא, יבין שבמגילת יסוד של מדינה, אין מקום לסעיף כזה. אלא מאי, רושמי המגילה וחותמיה, ראו כבר אז את הפוטנציאל לשלטון ללא מצרים, הטמון ב”תהליך שלום”, חסר הגבלה וחסר עכבות.
עם יסודה מעניקה מדינת ישראל לערבים, מחילה למפרע וסליחה והבנה מראש, לכל מעשי הטבח – עבר, הווה ועתיד.
אין דבר הגורם סיפוק רב יותר מרדיפת השלום, עד מוות. ואין דבר המלכד יותר את הנתינים ממלחמה. ועל כן אנו במצב מלחמה, שכל “הסדר” כשר להבטחת התמשכותה. איזה אתגר יישאר לישראל, אם, חלילה, אכן, ישרור פה השלום, דה-פאקטו? יהיה אפשר לנעול את המדינה ולזרוק את המפתחות לים התיכון.
את מגילת העצמאות כבר ישרפו הפארטנרים.
דרכם של היהודים אל ה”שלום” רצופה כוונות מרושעות של כל הפארטנרים לשלום, להבנות ולהסכמים. ליהודי ה”שלום” יש כשרון מיוחד להשקיף על ה”פוליטיקה”, בעינים אובייקטיביות… וזה במקרה של הקרתנים, הליברלים, המתקדמים ורחבי האופקים, מסוגלים לראות בבירור בצידקת רוצחיהם.
כידוע, ארץ ישראל נקנית ביסורים, וה”שלום” על אחת כמה וכמה. יהודי בלא יסורים איננו יהודי. ואם הוא דורש זכויות יסוד, כמו לחיות או להגן על חייו ועל מולדתו, ודאי וודאי שאיננו יהודי;
נקמה זה “מעשה לא יהודי”, חיסול רוצחי העם היהודי, זה “לא יהודי”, “הבא להרגך, השכם להרגו”, זה “לא יהודי”. אבל – הושטת הצוואר לשחיטה, זה מעשה יהודי למהדרין, כך גם הושטת ה”גדה” השניה…..
יהודי הוא ד”ר גרינברג 
יותר מאשר בכל תקופה אחרת, בחיי עמנו, חייב היהודי היום לנקוט השקפה פילוסופית. עליו לשמור על כך שנפשו לא תתעכר בשנאה, ועליו לראות את העולם בעינים פקוחות לרווחה, עליו להתרומם מעל לרגשי המרירות בלבו, ולא להשיב מלחמה שערה רק בגלל מכאוביו….
ד”ר חיים גרינברג עורך ה-JEWISH-FRONTIER בניו-יורק, ובעל מידע מפורט ואמין על מיתות משונות של המוני יהודים בידי הנאצים. גרינברג מציג את החומר לפני בן הכט, לבקשתו של הכט, המבקש לכתוב על הנושא.
והרי תיאורו של בן הכט (“בן המאה העשרים”):
“ד”ר גרינברג ישב והחשה בשעה שקראתי את התעודות. וכשסיימתי שאלני:
– איזה סוג של מאמר מתכוון אתה לכתוב, מר הכט
– עומד אני לכתוב משהו על אודות הגרמנים.
– מאיזו נקודת מבט יש בדעתך לכתוב על הגרמנים?
– מנקודת מבט שכל הגרמנים הם עם של רוצחים….
– איננו סבור שמן התבונה היא להאשים את כל הגרמנים ברצח, הייתי רוצה לבקשך שתשקול בדעתך היטב לפני שאתה מוקיע את כל העם הגרמני. להוקיע עם שלם, הרי זה כמעשה שעושים הגרמנים לגבי היהודים…
– אין הם מוקיעים יהודים, הם הורגים אותם…..
– אני יודע, אמר ד”ר גרינברג, אולם אנא הרשני להעיר לך שיהא בכך משום נזק ליהודים אם תציג את כל הגרמנים כאכזרים ועשויים ללא רחם, כאותם האנשים שאתה מנסה להתקיף. יותר מאשר בכל תקופה אחרת, בחיי עמנו, חייב היהודי היום לנקוט השקפה פילוסופית. עליו לשמור על כך שנפשו לא תתעכר בשנאה, ועליו לראות את העולם בעינים פקוחות לרווחה, עליו להתרומם מעל לרגשי המרירות בלבו, ולא להשיב מלחמה שערה רק בגלל מכאוביו. יש להעניש את הרשעים, אולם, אנא, אל נהיה כמותם, אין זה מוסרי להתקיף עם שלם – אפילו לא את העם הגרמני….. (“בן המאה העשרים”).
הישראלים שכללו את תורתו של גרינברג לכלל שלימות – לא רק שאסור להכליל, כשמדובר בג’יהאד האיסלאמי, הטובח בנו במפלצתיות נאצית, אלא אסור גם לבודד. גם לחיסול ממוקד יש כללים “הומאניים”; אסור לחסל רוצח תינוקות יהודים, אם תוך כדי כך ייפגע חברו, ילדו, או שומר ראשו, כי זו כבר תהיה הכללה… או, העיתוי לא מתאים… או, יש להפסיק את “מעגל הדמים”…
וזה עובד כך – הערבים מפוצצים אוטובוס, על עשרות נוסעיו, אבות ואמהות וילדים. ישראל מגישה תלונה למועצת הבטחון…
הערבים מפוצצים שני אוטובוסים. ישראל עושה חיסול ממוקד, הוא מתפספס, המרצח רק נפצע.
ועכשו – ה”פיגוע” הבא “היה צפוי”… כל הפרשנים, מרוני דניאל, דרך אהוד יערי ועד אמנון אברמוביץ’, ידעו שיבוא פיגוע נקמה….. זה צפוי, זה מובן מאליו.
אבל זה כלום, זה אמנם מעיד על הומאניזם נאור, אך יש נאור ממנו – הבג”צ הישראלי. זה ימנע, בכל תנאי, הרס בית המשמש מסתור למרצחים, בשם – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו -. אשר, לכבוד היהודי וזכותו לחיים? זה סיפור אחר. אין חוק כזה! יהודים אינם בני אדם, הם יהודים… כך רצח הבג”צ את טלי חתואל וילדיה. האם אין בג”צנו אור לגויים? וחושך ליהודים!!
אילו שמע ד”ר גרינברג יהודיה “מקללת” פורעת ערביה ב”שרמוטה”, הוא היה קובר את עצמו עשר אמות באדמה. חבל שכל ה”מזועזעים” מן ה”קללה” הזו אינם קוברים את עצמם עמוק באדמה ומשחררים אותנו מנוכחותם הקטלנית.
לא נשכח ולא נסלח!