ישראל מחזקת את הפאשיזם האיסלאמי
ישראל מחזקת את הפאשיזם האיסלאמי
Joseph FARAH
תרגום: חנה אייזנמן
כואב לי לומר את הדברים, אך מתברר לי יותר ויותר שישראל, הניצבת לרוב בחזית המלחמה בפאשיזם האיסלאמי, נעשית למעשה הכח המעצים אותו.
או, בכל מקרה, ממשלת ישראל התועה והמושחתת, מצליחה במשימה בלתי אפשרית זו.
איני אומר את הדברים כלאחר יד. שקלתי את דברי במשך תקופה ארוכה. הססתי לומר אותם קודם, השתדלתי, ככל האפשר, להניח למדינה היהודית להנות מן הספק.
רבים בעולם הערבי והמוסלמי רואים בי שתדלן של ישראל. אני מוגדר – עסקן ציוני. הואשמתי כמומחה להפצת דיסאינפורמציה מטעם ה”מוסד”. על כן, ראויים דברי לכל תשומת הלב, בעיקר מצד יהודים וישראלים.
אין זו רק התנהגותו המוזרה של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, ומדיניותו חסרת ההגיון, בכל הנוגע לחיזבאללה, התוקף מן הלבנון בהנחיית האיראנים. אין עוד ספק בלבי לגבי המסקנה שאליה הובילו מאמצי העליונים להבין את הבלתי מובן הזה –
תרצו או לא – ישראל מחזקת את הפאשיזם האיסלאמי.
אין זה כתוצאה מ”תוקפנותה” של ישראל, כפי שיש סוברים, ואין זה עקב פעולות תגמול נגד תוקפיה, כטענת אחרים. לא יד חזקה או אכזריות, מצידה של ישראל, מעצימות את התוקפנות האיסלאמו-פאשיסטית.
להיפך, ישראל שולחת לרוצחיה את כל המסרים הלא נכונים.
מדיניות ישראלית זו איננה תופעה חדשה. כתבתי על כך פעמים רבות. רק בשנה שעברה ראינו כיצד כפה אריאל שרון על העם בישראל את ה”התנתקות” מרצועת עזה. חזינו בתופעה זאת שנים לפני כן, בנסיגתו החד-צדדית המבוהלת של אהוד ברק מדרום לבנון. והיינו עדים לתופעה הזאת גם 40 שנה קודם, בסיומה של מלחמת ששת הימים, גולת הכותרת של צבא מדינת ישראל המתחדשת, כאשר היהודים זכו בנצחון נסי על תוקפיהם, שעלו עליהם במספרם פי מאה.
ובכן, מה קרה בסיומה של אותה מלחמה, בה כבשה ישראל את רמת הגולן מידי הסורים, את יהודה ושומרון מידי הירדנים, את עזה וסיני מידי מצרים, והחשוב מכל – את ירושלים והר הבית מידי הירדנים?
ממשלת ישראל מסרה את הר הבית, שהוא, ללא עוררין, האתר הקדוש ביותר ליהדות, לידי המוסלמים העוינים, תוך הסכמה יישומית למנוע כניסת יהודים ולא-מוסלמים אחרים לאתר זה, שהוא בעל משמעות עמוקה גם לנוצרים.
אין זו הדוגמא היחידה למעשים המחזקים את הפאשיזם האיסלאמי, אך זה, לדעתי, המעשה הבולט ביותר, המכוער ביותר, המחפיר ביותר והפחות נסלח מכולם!
רק 12 שנים בלבד לאחר מכן האיאתוללא חומייני השתלט על איראן, האירוע שנחשב בעיני רבים כהולדת התנועה האיסלאמו-פאשיסטית המודרנית. יש בזה מן הגוזמה, אך נכון בהחלט, שהמולות באיראן וכל התנועות האיסלאמיות הקיצוניות ברחבי העולם הוכו בתדהמה לנוכח אירועי יוני 1967 בירושלים.
קודם ראו את שנואי נפשם, היהודים, מביסים, בנצחון מוחץ, צבאות גדולים מהם פי כמה. ואחר כך צפו ברב העולה על הכותל המערבי, בהר הבית שנתפס מחדש, ותוקע בשופר. אצל היהודים היו רבים שהאמינו שימות-המשיח כבר כאן.
אירועים אלה הביאו את האיסלאמו-פאשיסטים לשאול – ולו זמנית – מה קורה להם? האם אללה נוטש אותם? האם הם לא היו נאמנים לו? איך ייתכן שהדת היהודית זכתה לעדנה, ואילו דתם הוכתה?
ואז הכריז משה דיין שהר הבית יועבר לשליטה מוסלמית.
היה זה מחווה של פיוס שאין למעלה ממנו. מעשהו של דיין גם זכה לחסות דתית. רבנים קבעו החלטית, שמדרך כף רגל יהודית בהר אסור, שמא יטמא זה את קדש הקדשים. כפי הנראה, לא חששו מפני פגיעה במקום משכן כבוד השכינה בעצם שליטת המוסלמים עליו, המכחישים מכל וכל את עובדת היות האתר מקום בית מקדשם של היהודים.
מהפך בלתי צפוי זה התקבל, על פי הבנת העולם המוסלמי, ככניעה ישראלית – ראשונה בסידרה – וכידו החזקה של אללה.
אין זה משנה כמה מעשי התאבדות נמהרים כאלה תעשה ישראל, כדי להפגין התחשבות במובסים – היא תתוגמל אך ורק ודווקא – בשנאה עמוקה יותר, באלימות גוברת והולכת ובקיצוניות בלתי מתפשרת. מה שעושים הישראלים הוא חיזוק הקיצונים המוסלמים באמונתם באללה וחיזוק עילת התיעוב שמביע הקוראן ליהודים ולשאר הכופרים.
וכך, בלא שום מאמץ מכוון, מחזקת ישראל את הפאשיזם האיסלאמי.
המאמר המקורי: