ב”ה

“מדינת ישראל” שואת העם היהודי (ג) במקום ששורפים ספרים (1)

שלב ראשון בביצוע רצח-עם היא שבירת רוחו

בכל מקום בו שרפו ספרי קודש יהודיים, המשיכו בשריפת בתי-הכנסת וסיימו בשריפת יהודים. כך היה בכל הדורות בהם עמדו עלינו לכלותנו, כך היה בגרמניה בתקופות שונות, ועד ליל-הבדולח שהיה האות להחלטיות ביצוע הפתרון הסופי. וכך זה במדינה שהשמאל בנה.

לא במקרה היו המלשינים והמעלילים שדחפו מלכים, מדינות וכנסיות לשרוף את ספרי הקודש של היהודים, מומרים, מזרע ישראל. את אלה הכיר היטב הנביא, לפני 4,000 שנה: מהרסיך ומחריביך ממך יצאו… בכל מקום בו תמצא רדיפת יהודים קטלנית, תמצא גם את המלשינים המוסרים והרודפים, מובילים וגם נותנים רוח גבית למשמידי ישראל.

כי הגויים, כולם, והמוסרים, בפרט, יודעים כי שלב ראשון בביצוע רצח עם היא שבירת רוחו. גוף בלי נשמה, כמוהו כעץ יבש שאפשר להפילו במכה אחת, לא מאומצת במיוחד.

“..אף אחד לא חיפש את הארץ המובטחת היכן שהיא נמצאת, והיא נמצאת קרוב מאוד – בתוכנו! הארץ המובטחת היא היכן שאנו עושים אותה – בארגנטינה, באוגנדה, בסיני, בפלסטין או בטימבקטו” (הרצל).

וכך פעלו אבות ה”ציונות” – ראשית, שרפו את התנ”ך ובמקומו קידשו את ה”ציונות” – תנועה  “לאומית” חילונית, המחפשת טריטוריה, בזכות ייסוריה, ולא בזכות היהדות, המקנה ליהודים את כל הזכויות, מן הזכות לחיים ועד הזכות, הבלתי מעורערת, לשליטה בלעדית בארצם, ברשות ובכח בורא הארץ.

התנועה ה”ציונית” אובחנה על ידי הסופר חיים הזז, כדלהלן:

“אין הציונות והיהדות דבר אחד, אלא שני דברים שונים זה מזה, אולי גם שני דברים הסותרים זה את זה… כשאדם אינו יכל להיות יהודי הוא נעשה ציוני… הציונות מתחילה ממקום הריסת היהדות….” (חיים הזז)

אמירה זו, בלי המלה “אולי”, תהיה מדוייקת יותר. מה ברור יותר מזה, כאשר מסתכלים בתהפוכות רוחו של אבי “הציונות- המדינית”, הרצל. ה”ציונות” היא היפך היהדות, וכדי להסיר כל ספק, נוספה “לתפארת מדינת ישראל” הגדרתה כ –”דמוקרטיה”, ולא סתם דמוקרטיה, אלא, “הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.”.. אז, איך בעצם, חושב שמעון פרס להשתלב בליגה-הערבית, כשהוא הדמוקרט היחידי? אז, זהו – “הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון” היא כמו כל הדמוקרטיות-העממיות בעולם, ובנוסף לכך, היא רפובליקת-בננות מבחירה חפשית. הכל כשר לשבירת רוח היהדות, רוח האמת והצדק, המוסר המוחלט והכבוד הלאומי.

להיות עם חפשי בארצנו

כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ

במגילת-העצמאות של הדיקטטור הגדול, בן-גוריון, לא מוזכר כלל שם האלוקים. מצידי, זה בסדר, שהרי יהיה זה חילול ה’, לקרוא את שמו על התועבה הזו. לרבנים מסויימים ב”ציונות הדתית” אין שום בעיה עם זה, יתר על כן, הם קוראים למדינת הרצל-ויצמן-בן-גוריון – “כס אלוק’ ממעל”, ובשם הנאצה הזו הם מסייעים לתנועה היודואנטישמית, המכונה “ציונות”, להוביל את העם היהודי באותן שתי דרכים, דרכו של הרצל ודרכו של היטלר, כרוכות יחדיו, לאבדון. לשירות המטרה ה”קדושה” הזו הם מעמידים את תלמידיהם החפים מכל פשע, להוביל את עצמם ואת עמם לאבדון. כמו ה”ציונים” החילונים, כן גם ה”ציונים הדתיים”, בעטו ביהדות, בהבדל אחד – אצל ה”ציונים”, היהדות מוקצית מחמת מיאוס, אצל ה”ציונים דתיים”, היא נדחקה לשוליים, כשעשועי פולחן, כאלה ואחרים, ולא כדרך חיים מוחלטת. היהדות הומרה במשיחיות-השקר של ה”ממלכתיות”, כלומר בזוועה ה”ציונית”.

קחו לדוגמא את התפילה – כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ – אחד בפה ואחד בלב. הרי אין כ”ציונות הדתית” להחזיק בצפרנים, ממש, את “ממלכתיות” הרשע והפשע, ששרפה בתי כנסת ואת נשמות הבאים בשעריהם, שרפה  את ישוב ארץ ישראל, וממשיכה בכך, בסיוע ה”שותפה ההסטורית” עד מוות.

על פי מגילת-העצמאות של “מדינת ישראל”, הרצל הוא אבי האומה. למזלו של בן-גוריון, הרצל כבר לא היה בין החיים, ובן גוריון לא צריך היה לחשוש מקונקורנציה, ועל כן יכל היה לתת את כל הכבוד המגיע לו, לדעתו, להרצל. ויצא גדול.

אבל, חיים ויצמן היה בין החיים, וזו היתה בעיה רצינית. כרגיל, הדיקטטור הגדול ניצח. ויצמן לא חתם על מגילת-העצמאות… ומעשה שהיה, כך היה –

“מגילת העצמאות” נחתמה לאחר שויצמן כבר נבחר להיות נשיא-המדינה. ויצמן קרא תיגר על שיטת החתימה. זו נעשתה על פי סדר הא”ב של שמות החותמים. עד כאן, הכל טוב ויפה, ולויצמן לא היתה בעיה עם זה, אלא, בראש כל החתימות התנוססה חתימתו של בן גוריון. אשר על כן טען ויצמן, אם ממילא לא נשמר סדר החתימה על פי הא”ב, הרי, חתימתו, חתימת נשיא-המדינה, היא הצריכה להתנוסס בראש. בן-גוריון לא נתן, וויצמן ויתר על ה”כבוד” להיות חתום על המגילה הזו.