ב”ה

ב-18 ביולי 1969, השתתף קנדי במסיבה באי צ’פקוידיק… קנדי עזב את המסיבה, כאשר הוא מסיע במכוניתו את אחת האורחות במסיבה, מרי ג’ו קופצ’נה. על פי גרסתו של קנדי, הוא ביצע פנייה שגויה לגשר דייק…ובהיעדר גדר הפרדה צנחה המכונית לתוך אגם פוצ’ה… המכונית התהפכה ונותרה הפוכה מתחת לפני המים. קנדי יכול היה לצאת מרכבו ולשחות למעלה האגם, אך קופצ’נה נותרה ברכב. … קנדי דן בתאונה עם מספר לא מועט של אנשים, ביניהם הוריה של קופצ’נה ואף עורך דינו, אך יצר קשר עם המשטרה רק לאחר שעות רבות מאז התרחשות התאונה…

 

 כשאומה אבלה
ג’וזף פארח

תרגום מאנגלית: חנה אייזנמן

 

עד יום מותו, לא ידעתי עד כמה מבחיל, באמת, היה אורח חייו של טד קנדי.

 

עכשו אני יודע.

 

ביום ששי שמעתי משהו שהבהיר לי באיזו מידה היה הסנטור המת חסר מעצורים, חסר מוסר וחסר אנושיות. ולא היה גם גורם תיקשורת אחד שסטה מפסטיבל ההספדים החנפים, כדי לעסוק בפרט מעניין זה. זה היה נחשב, כנראה, למעשה לא ראוי בעיצומו של אבל לאומי על הסוטה.

 

למירב המזל, הדברים מוקלטים ויוכלו לעמוד בעתיד לדיון ולהערכת הדורות הבאים, שיהיו, אולי, חכמים ואצילים יותר מבני דורנו.

 

טד קנדי שאב הנאה מיוחדת מבדיחות צ’פקוידיק, בהן שיתף את חבריו הקרובים, בתוך אלה הביאוגרף שלו, אד קליין.

 

הייתם מאמינים?

 

הנה הדברים שסיפר אד קליין ל-National Public Radio בשבוע שעבר בראיון עם קתי קיי, שהחליפה את המארחת דייאן רהם: “הוא נהג לשאול אנשים ‘שמעת לאחרונה איזו בדיחה חדשה על צ’פאקוידיק?'”

 

קליין אמר, ש“אכן, אחד מנושאי ההומור העיקריים שלו היה צ’פאקוידיק”.

 

אני יודע, יודע, אינכם מאמינים לי. אתם חושבים שזו המצאה שלי. אם כן, אל תסמכו על דברי, האזינו ושמעו במו-אזניכם.

 

(כאן מובא הקטע המוקלט. ח”א)

 

“נראה לי שזה הדבר המדהים ביותר” אמר קליין. “אין זה שהוא לא חש צער על מותה של מארי ג’ו קופצ’נה, אלא, הוא ראה תמיד את הצד השני של כל דבר ואת המשעשע בו”.

 

לא, לא, לא – אני בטוח שקנדי חש חרטה רבה על שנטש במכונית את הצעירה הטובעת, שעל פי דו”ח חוקר המוות, נאבקה להכניס אויר לריאותיה במשך שעתים של השתנקות עד מוות. ואילו קנדי, הלך הביתה, התקלח, התגלח, נח כ-18 שעות, ורק אז דיווח על הפשע!

 

אנשים בעלי רגשות חרטה עמוקים יוזמים תמיד בדיחות על פשעיהם המזוויעים, נכון? בכך הם מפגינים את עומק חוש ההומור שלהם, נכון? זה מוכיח כי הם יכולים לצחוק על עצמם, נכון?

 

ממש לא.

 

זה מעיד על בטחונו של המפלצת שהוא לא יידרש לתת את הדין. הוא היה בן-שחץ, משום שידע שינוקה גם מרצח. וזה מה שקרה.

 

אילו אתם או אני ביצענו פשע מפלצתי כזה, אין ספק שהיינו עדיין בכלא, וכך ראוי היה לנו. אך, אשר לקנדי, לא היה בזה כדי להפסיק את חייו ואורחם. הוא הפך למשפטן אגדי, בעיניו ובעיני תומכיו וחסידיו המעוותים. הוא רץ ללא הצלחה לנשיאות. והיה ל”אריה” בסנאט. הוא הנפיק כמה מן האמירות הנוגעות ביותר ללב בפוליטיקה של אמריקה.

 

אני יודע שהוא היה מוג-לב.

 

אני יודע שהוא היה סוטה.

 

אני יודע שהוא היה חסר כל מוסר.

 

אני יודע שהוא חש בוז לאמריקה, זו שהעניקה לו הזדמנויות ועושר בלתי מצוי.

 

אני יודע שהוא היה נצלן, שכור ומתעלל.

 

אני יודע שהוא היה גורם משחית בזירה הפוליטית באמריקה במשך חצי מאה.

 

אך עד לאותו ראיון לא ידעתי באמת כמה מכוער היה.

 

מתבדח על צ’פאקוידיק?

 

זה מה שקורה כשהנך מניח לרוצחים להימלט מענשם.

 

אין להם כל רגשות חרטה. אין להם שום צער על קרבנותיהם. אין להם אפילו ההגינות להתחזות כמצטערים.

 

וזה כל מה שעשה קנדי, התחזה כמצטער. אלא, הצער שלו היה על שנתפס ולא נותר לו פתח מילוט. אשר על כן הוא פנה אל רגשי הרחמים של אזרחיה התועים של מסצ’וסטס, והם, בשיפוטם הלקוי, קבלו אותו ואף כפו את נוכחותו עלינו למשך תקופה ארוכה להפליא.

 

על כן, זה יהיה ההספד עליו: טד קנדי הרג אשה והתבדח על כך.