ב”ה

 

דניאל פרל (10 באוקטובר 1963 – 29 – 30 בינואר 2002), עיתונאי בעל אזרחות ישראלית ואמריקאית, נחטף בקראצ’י שבפקיסטן, בעת תחקיר שערך אודות ריצ’רד ריד, שהורשע בניסיון לפוצץ מטוס על ידי חומר נפץ שהטמין בנעלו. שוביו רצחו אותו.

מותו

ב-23 בינואר 2002, בדרכו לראיון עם מי שהאמינו כי הוא מנהיג טרוריסטי, פרל נחטף על ידי קבוצה אשר כינתה עצמה התנועה הלאומית לשיקום הריבונות הפקיסטנית. קבוצה זו טענה כי פרל הוא מרגל, ודרך כתובת הדוא”ל kidnapperguy@hotmail.com שלחה לארצות הברית שורה של דרישות, לרבות דרישה לשחרור כל הפקיסטנים שנכלאו במהלך המערכה שהובילה ארצות הברית נגד הטרור. דרישה נוספת הייתה התרת משלוח מטוסי הקרב F-16 לממשלה הפקיסטנית.

וכך נאמר בהודעה :

“אנו נותנים לכם יום נוסף. אם אמריקה לא תיענה לדרישתנו אנו נהרוג את דניאל. אז מעגל זה ימשיך ואף עיתונאי אמריקני לא יוכל להיכנס לפקיסטן”.

תמונות של פרל כבול באזיקים ואקדח מכוון לראשו כאשר הוא אוחז עיתון צורפו להודעה. לא הייתה כל תשובה לבקשת החוטפים מהעורך של פרל, וגם לא מאשתו אשר הייתה בזמן ההוא בהריון עם ילדם הראשון. שישה ימים לאחר מכן גרונו של פרל שוסף, וראשו נכרת. גופתו של פרל נמצאה לאחר מכן בקבר שטחי בפרברי קראצ’י ב-16 במאי.

 

 

Daniel Pearl and the Normalization of Evil FEBRUARY 3, 2009

When will our luminaries stop making excuses for terror?

Article  

By JUDEA PEARL

 

 

דניאל פרל והשחיטה הכשרה
פרופ’ יהודה פרל

 

 

תרגום: חנה אייזנמן

 

 

שבוע זה מציין את יום השנה השביעי לרצח בננו – כתב הוול-סטריט-ג’ורנל, דניאל פרל. אשתי, רות, ואני תוהים: האם היה דני מאמין שעולם כזה יעלה כפורח מתוך הזוועה שפקדה אותו?

 

קשה לענות. דני היה אופטימיסט ומאמין-אמת בטוב שבאדם. עם זה, ניצב בשתי רגליו על קרקע המציאות, ולא היה מניח לאידיאליזם לעוות עובדות, כואבות ככל שתהיינה.

 

לא הוא ולא המליונים הרבים שזועזעו מרציחתו, יכלו לנבא, אז, ששבע שנים אחר-כך, על פי דיווחים מדרום אסיה, יתכנן חוטפו, עומר סאעד שייח’, פעולות טרור ממקלטו בכלא פקיסטאני. או שבמארס, 2007, יתפאר רוצחו של דני, חאלד שייח’ מוחמד, כיום בגואנטנמו, ברצח, לפני בית דין צבאי, לקול תשואותיו של קהל אוהדי ג’יהאד. או, שאידיאולוגיה ברברית זו תזכה להוקרה באוניברסיטאות ברחבי אירופה ואמריקה, ותתדלק מִפגני תמיכה בחמאס, בחיזבאללה וב”גבורים” אחרים של תנועות ה”התנגדות”. או שחטוף אחר, הישראלי גלעד שליט, יגיע ליום שביו ה-950 מבלי לזכות אף בביקור אחד של הצלב-האדום, ובה בעת מתדיינים מנהיגי העולם, ברצינות, בשאלה, האם חוטפיו ראויים להכרה בינלאומית.

הקצב הצאן לטבח
                                                                                              

לא. המתאבלים על דני, ברחבי העולם, קיוו שמותו יהווה נקודת מפנה בדברי ימי חוסר האנושיות שבין אדם לחברו, וכי הפיכתם של חפים מפשע למסר פוליטי, תהיה, כמו העבדות והקרבת קרבנות אדם, רק מזכרת עוון לעידן שחלף ואיננו.

 

אולם, בדרך כלשהי, הברבריות, עטויית אדרת ה”התנגדות”, זכתה להתקבל בחוגי האליטה בחברתנו. המלים “מלחמה בטרור”, מבוטאות בפחד, שמא מישהו ייפגע מהן. נראה שהחברה הנאורה משותקת מפחד האלימות, עד כי איבדה את כשרה לתעב את הרע.

 

אני מאמין שהכל התחיל ברצונם הטוב של חוקרים ופרשנים, שהחליטו, בהתלהבותם למצוא פתרונות יצירתיים לטרור, שהטרור איננו אויב אלא טקטיקה. כך נוצרה ההתעלמות מן הכח העיקרי המניע את הטרור – הרשיון האידיאולוגי לשדרג טענות ומענות אל מעבר לנורמות של חברה תרבותית – לטובת תכניות הנראות פשוטות יותר לביצוע, מבחינה “טקטית”.

 

מנטליות זו של כניעה השתלטה גם על פוליטיקאים, כמו ראש העיר הקודם של לונדון, קן ליווינגסטון. ביולי 2005, אמר הנ”ל ל- Sky News שפיצוצי התאבדות הם, כמעט, טבע שני של האדם; “כאשר לא מתקיים איזון-הוגן, זהו המכשיר שיבחר בו האדם”, הסביר לווינגסטון.

 

אבל, עיטור-השבח הבולט ביותר לטרור, כמכשיר לגיטימי להשגת מטרות פוליטיות, הוענק לו על ידי הנשיא לשעבר, ג’ימי קרטר. בספרו “פלשתינא, שלום ולא אפרטהייד”, פונה ג’ימי קרטר למשלחי המתאבדים-המתפוצצים: “חובה על החברה הערבית, ככלל, ועל כל קבוצות הפלשתינאים הנחשבות להבהיר שפצצות מתאבדים תיפסקנה לחלוטין, כאשר תקבל ישראל על עצמה את כל החוקים הבינלאומיים ואת כל פרטי ‘מפת הדרכים'”. פעולות טרור, אליבא קארטר, אינן עוד בגדר “טבו”, אלא, מכשיר יעיל למלחמה במה שנתפס על-ידם כאי-צדק.

 

הגיונו של קארטר הפך למושכל ראשון בצידוק הטרור. כאשר נשאלה הגברת הראשונה בסוריה, אסמה אל-אסאד, מה על ישראל לעשות כדי להפסיק את ירי החמאס על אזרחים חפים מפשע, השיבה הגברת, ללא היסוס: “עליהם לסיים את הכיבוש”. במלים אחרות, על הטרור לשאת רווחים, בטרם ייפסק.

 

התיקשורת שיחקה את התפקיד המרכזי בהשגת הנצחון הזה לטרור – ההתקבלות על דעת הקהל. למשל, תחנת הטלויזיה הקטארית של אל-ג’זירה, ממשיכה להעניק, כל שבוע, שעות אויר לשייח’ יוסוף אל-קאראדאווי, בהן הוא יכל להטיף את פירושיו המתועבים לקוראן, המכשירים פיצוצי התאבדות, ולקרוא לג’יהאד על יהודים ועל ארה”ב.

 

ואז הגיע יום הולדתו של סמיר קונטאר, אוגוסט 2008, הרוצח שלא התחרט על ניפוץ ראשה של ילדה יהודיה בת 4 בקנה רובהו, ב-1979, לאחר שרצח את אביה לעיניה . אל-ג’זירה רוממה את קונטאר במעלות הגבורה, בנגינת תזמורות, זיקוקי דינור וריקודי חרבות, כשהיא מציגה אותו, קבל 50 מליוני צופים, כמופת לערבים. לא היתה גם רשת תיקשורת מערבית חשובה אחת, שהעזה לחשוף את מאמצי אל-ג’זירה להפוך את צופיה הצעירים לתואמי קונטאר. הנהלת אל-ג’זירה ממשיכה לקבל התייחסות מלכותית בכל מועדוני התיקשורת הגדולים.

 

רבים ממובילי התיקשורת האמריקאית הציגו ניתוחים של המלחמה האחרונה בעזה, בדרך שלא נבדלה כמעט מדרך הניתוח של פרשני אל-ג’זירה. ביל מוייארס מיהר להעניק לחמאס את הכשר “תנועת ההתנגדות”, בלווית חברות כבוד ב-“מעגל האלימות” הדמיוני של ה-PBS (Public Broadcasting Service). בתכנית הטלויזיה שלו, ינואר 2009, הסביר מוייארס לצופיו “כל צד משמן את מעגל האלימות, כאשר הטרור של האחד הופך להתנגדות יריבו לדיכוי”. ואז קבע – בלי להסמיק – ש“אצל קוראי התנ”ך היהודי, האלימות-בשם-האל, הפכה לקוד גנטי”. הקלישאה – “מעגל האלימות” – מתירה למנתחים השונים לחזק את הטרור בתחפושת של תגמול, ולקבוע, באופן מדהים, שבקרבנות הטרור נחבא לו DNA של אלימות.

 

כשאנו שואלים את עצמנו, מה הוא הדבר בפסיכופתים של אמריקה המאפשר להם לראות בארגוני מתאבדים כמו החמאס נושא שווה לכל נפש בשיח הציבורי, עלינו לבדוק היטב את הנעשה באוניברסיטאות שלנו, בדרך בה הן מתומרנות על ידי אוהדי טרור. באוניברסיטה בה אני מרצה – UCLA התקיים בשבוע שעבר סיפוזיון בנושא זכויות האדם, שהפך למבצע גיוס לחמאס, באמצעות גימיק אקדמי חכם. ראש המרכז ללימודי המזרח הקרוב, בחר פאנל על טהרת תועמלנים נגד ישראל. כולם הגיעו למסקנה, פה אחד, שישראל היא הפשע הגדול ביותר נגד האנושות.

 

מטרתו העיקרית של האירוע נתבררה בבקר המחרת, כאשר סטודנטים תמימים בלי כל חשד בלבם, קראו בעתון הקמפוס מאמר תחת הכותרת: “אנשי רוח קובעים: ישראל מפרה את זכויות האדם בעזה”, כשלמאמר מוצמד שמה הטוב של האוניברסיטה של קליפורניה (UCLA ). כך זכה החמאס בנצחונו העיקרי – הוענקה לו כברת דרך נוספת של מכובדות אקדמית בחדירה לדעת הקהל האירופאית.
                                                              

                                                        

תמונתו של דני תלויה לפני עיני, חיוכו החם משרה בטחון, כרגיל. אך, קשה לי להביט היישר לתוך עיניו ולומר: לא מַתָּ לשווא.

 

פרופ’ פרל הוא פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה של קליפורניה, נשיא הקרן על שם דניאל פרל, שנוסדה לזכר בנו, לקדם הבנה בין-תרבותית.