ב”ה

 

 

תסמונת אודי אדיב (ג)

 

הוותיקים בינינו זוכרים את הסרטון הדוקומנטרי המציג את מפגן נערות הגדנ”ע הסוריות האוכלות נחשים חיים. זוכרים גם את התמונות של גופות חיילי ישראל, שראשיהן אחוזים בדלתות תאי המטען והן נגררות בחוצות דמשק. זוכרים גם את הפרסים שחילק אסאד האב לחיילי סוריה שביתקו את גופות השבויים והחללים הישראלים ואכלו את כבדיהם הנוטפים דם…

 

מדינת כל תושביה

 

 

דאוד תורכי, כמו כל נאצי טוב, “לא שנא יהודים”, הוא רק “שנא את הציונות”, בדיוק כמו אודי אדיב. אז איך מסביר אודי את התעלמותו המוחלטת מרדיפת יהודי סוריה, שהיו אזרחים נאמנים במדינה הסורית?

 

 

האודי אדיב’ים והדאוד תורכי’ם נמצאים בכל העולם, אך עיני כולם צופיות לשארית שנותרה בתרגיל החילוק; אל אותה חלקת אלוקים הקטנה, שהותירו פושעי כל העולם, בידי היהודים, שרידי אש וחרב מדינותיהם, מזרח ומערב. כולם נושאים עיניהם אל הבלימה-התלויה-על-ארץ-שדודה, זהו המקום האידיאלי ליישום “מדינת כל תושביה..”. זהו יישום התקווה בת שנות אלפיים של כל העמים, לפתור את בעיית היהודים…

 

הלכה בידוע – המוסלמים – ימח שמם וזכרם מתחת השמים – רואים בקיבוץ ישראל במקום אחד את רצון אללה – איסוף היהודים ל”אומשלאגפלאץ”, למקום איסוף היהודים, ממנו יישלחו אל המשרפות. ואכן, “מדינת ישראל” החלה במצוות הלכה ידועה זו, בהשפעת האודי אדיב’ים והאורי אבנרי’ם, ימח שמם וזכרם, והיא מרכזת את היהודים ב”גבולות אושוויץ”.

 

אודי אדיב, שכיר החרב של סוריה למחיקת מדינת ה”ריאקציה” היהודית מעל פני האדמה, לא דרש מסוריה להיות מדינת כל תושביה, כי עשרות מדינות ל”ערבים”, זו מהפכת העמלים הערבים וזה לגיטימי… ככתוב:

 

מארגון זה הגיע אדיב אל התארגנות אחרת, “החזית האדומה“, שתמכה בתנועה הערבית המהפכנית אשר שללה את זכות קיומה של מדינת ישראל. ביוזמת שותפים ל”חזית האדומה”, יהודים וערבים, יצר אדיב קשר עם סוכן סורי, שהיה גם פלסטיני חבר באש”ף. אדיב נלקח לדמשק, שם שיתף את הסורים בידיעותיו הצבאיות ועבר אימונים בתורת החבלה. אז שב לישראל. על פי התוכנית, הסורים היו אמורים לשדר דרך הרדיו מסרים מוצפנים ובאמצעותם להפעיל את חברי החוליה שגייסו לביצוע פעולות חבלה.

 

אל סוריה ואדיב עוד נחזור…. להלן אתנחתא של צביעות ושנאת ישראל, מ”בית” ומחוץ –

 

המשורר יצחק כצנלסון, הי”ד, בפנקס ויטל שלו, רשם, ארבעה חדשים לפני שנשלח ל”מזרח”, שם “אבדו עקבותיו”, כעקבותיהם של עוד כששה מליוני יהודים, לפחות:

 

שנאת ישראל וצביעות אדיב’ה

 

“… אלה, מחוללי תנועת השמד הרוחני במיטב עמנו, בהמונינו, בעניינו, במסכנינו, שהשניאו את עצמם עליהם! את עמם! אלה השרצים, שמצצו בעצמם בבית-מדרשם מן היהודי את חוט שדרתו, נהנו, שמנו, שבעו ובעטו בו, במאכל נביאים, מרוב טובה, מרוב עושר רוחני, שלא עיכלוהו, שאינם ראויים וכדאים לו… ש. דיבר אלי בהתמרמרות מזוייפת: מה הם רוצים, הציונים, מן הערבים העניים, איזה תואנות הם מבקשים עליהם, באיזו אכזריות הם מנשלים אותם מעל אדמתם… זה הבור, המומר-להכעיס, זולל החֵלב הזה, זה הלץ השטחי בטבעו – הוא אוהב… את הערבים! שמלוא כל הארצות, ארצות המזרח, הנם, ובכבוד ובהוקרה. ההסיתו בם האנגלים את מישהו, ע”י לוקים, צ’נסלרים וסמואלים שונים (סמואלים! אוי לנו!), לעשות בהם פרעות, כמו שהם מסיתים מזמן לזמן בנו?

……….. אלה ה…… מצח נחושת להם, מצח זונות! מי כמוהם יודע את עני המונינו, מי כמוהם ראה אותם בסבלותיהם, בכלימתם בין זרים עוינים ומתנכלים לחייהם. זה, האחרון, ראה את עמו-לא-עמו בראשית כליונו החרוץ – אשריהו שברח בעוד זמן, שאילו נשאר, לא יכלתי לקללו כמו שאני מקללו ויורק בפניו עכשו… את הבוגד שהומת עם קדושים, איני מקלל ואיני יורק… איני יורק בפני המת. איני יורק בפני עוכרי ישראל, משרתי הגסטאפו במחיר, שהשיאו מוות על אלפי יהודים… אותם אהרוג, אם אך יהיה לאל ידי….”

 

צביעות ושנאת ישראל אינטרנציונלית

 

מה לבני הבליעל, ראשי הבוּנד שלנו, לאותו “מושל פלשתינאי” המדברים בלשון אחת, במה שנוגע לעם ישראל? מושל א”י השואל את אחד היהודים, את ז’וכוביצקי על גג בית במגדיאל: “הנה אני מתבונן אל סביבי ורואה את העובדים בשדות ובכרמים כאן – יהודים! יהודים! רק יהודים!…. לערבים אין אתם נותנים דריסת הרגל אצלכם? הכרזתם עליהם חרם…”. כך שואל גוי לא תם, רק מתמם. – אדוני המושל, ענה לו היהודי ממגדיאל, את אשר ידע הגוי לכתחילה: פיסת ארץ זעומה במידה, קצרה, צרה, קטנה ישנה בעולם הגדול, על פני הארץ הרחבה, על פני אדמת ה’ הגדולה, שאנו נרדפים עליה באכזריות כה נוראה על ידי כל הגויים, פיסת ארץ קטנה שאנו יכולים לעבדה, כדי להסיר חרפה מעלינו, חרפת בלבולים ועלילות דם ממש – ועינכם צרה בנו גם בפיסת ארץ זו? ולערבים – כל ארצות המזרח להם הן... המושל שמע את אשר ידע והחריש… ואולי התבייש קצת באותו רגע בפני עצמו….

 

 

הצוואה קובעת – בוגד

 

 

עשרים צפרני ידיה ורגליה של שולה נעקרו בעינויים, שקשה ואין צורך לתארם, אך את חבריה לרשת לא הסגירה. שולה נדונה למוות, שוחד גבוה המתיק את ענשה לשבע שנות מאסר.

 

באחד הפתקים על גופו של אורי אילן, הי”ד, גם הוא בן גן-שמואל נמצא הפתק: “לא בגדתי, התאבדתי”. אורי אילן נפל בשבי הסורים בעת פעילות מבצעית. הוא עבר עינויי גוף ונפש, עד כי נשבר, אך, שלא כחבריו לשבי, הוא בחר במוות, ובלבד שלא למסור מידע חיוני לידי שוביו, המרצחים.

 

שולמית כהן, נולדה בארגנטינה למשפחה שמוצאה בלבנון. המשפחה, מנכבדי הקהילה ועשיריה, עלתה לארץ ישראל. בארץ התדרדר מצבה הכלכלי של המשפחה, ושולה, בת 16, שהיתה תלמידה מצטיינת בבית הספר אוולינה-דה-רוטשילד,בירושלים, הושאה לסוחר יהודי עשיר בלבנון, ששנותיו היו כפולות משנותיה. שולה ילדה לבעלה האוהב שבעה ילדים. במקביל, הפכה למרגלת בהתנדבות למען הישוב היהודי בארץ…. (להכרת סיפור חייה המדהים של הגבורה המופלאה הזו, חובה לקרוא את ספרו של עזרא יכין אלנקם – שירת השולמית). שולה נתפסה בלבנון, אך נחקרה על ידי הסורים. עשרים צפרני ידיה ורגליה של שולה נעקרו בעינויים, שקשה ואין צורך לתארם, אך את חבריה לרשת לא הסגירה. שולה נדונה למוות, שוחד גבוה המתיק את ענשה לשבע שנות מאסר. “ישראל” הפסיקה להתעניין בה. ואילולא נזכר בה מאיר עמית ולחץ לדרוש את שחרורה, עם שחרור טייס אחד, תמורת 496 אזרחים וחיילים לבנונים וסוריים, לאחר מלחמת ששת הימים, מי יודע מה היה עולה בגורלה.

 

קטע מתוך הספר – שירת השולמית

 

“מסתבר שכאשר הצבא היהודי השתלט על ירושלים העתיקה וסביבתה, נלקחו בשבי אזרחים לבנוניים, ובהם דיפלומטים. ממשלת ישראל היתה מוכנה לשחררם תמורת טייס ישראלי, שצנח בשטח לבנון, כשמטוסו נפגע לאחר גיחה על אדמת סוריה. באותה עסקה, ממשלת ישראל הביעה נכונות לשחרר מספר גדול של אנשי צבא סורים שנשבו בידיה….

“ואז, מישהו במדינת ישראל נזכר גם בקיומי, והוחלט לדרוש את צירופי לאותו טייס ישראלי, כתנאי לביצוע עיסקת חילופי השבויים.

“… לפתע, נדחפתי על ידי כמה אנשי צבא שהצמידו אותי ואת הטייס לקיר. הגיעו השבויים מן הצד השני של הגבול.

“קציני הצבא ספרו: ארבע-מאות-תשעים ושישה אזרחים ואנשי צבא לבנונים וסורים, ובהם קונסולים וקצינים בדרגה גבוהה.

“רק לאחר שספרו את כולם, הועברנו לצד השני. אותנו לא היו צריכים לספור, היינו שניים – הטייס ואני. שנינו שוים כל כך הרבה סורים ולבנונים…” 

 

אלי כהן הוצא להורג בתליה, בדמשק, למה לא נעשה כך באודי אדיב, בתל-אביב (שלא לטמא את ירושלים)?

 

אודי אדיב לא נפל בשבי. הוא התנדב מרצונו הטוב למסור מידע, שעל חסויוֹ נפל אורי אילן. הוא גם התנדב לבצע פיגועים. על פי תפיסתו של אורי אילן ושל כל אזרח נורמלי, בכל מדינה בעולם, אודי אדיב בוגד, ולא סתם בוגד, אלא, פושע נגד העם היהודי ונגד האנושות.

 

“סוריה”, מאז הכרזת עצמאותה ב-1946, שנתיים בלבד לפני הכרזת עצמאותה של “ישראל”, ידעה הפיכות צבאיות רבות ומעשי רצח רבים, ועם כל זה, תמיד היה זה בשבילה העיתוי הנכון לרדוף את הישוב היהודי בארץ ישראל ואת היהודים בסוריה.

 

כאמור, האודי אדיב’ים לא ציפו מסוריה להיות מדינת כל תושביה, וגם לא היה אכפת להם, כלל וכלל, שהממשל הסורי מתעלל ביהודים בדיוק כמו הנאצים. בעיני האודי אדיב’ים והליליות אלוני’ות, דין יהודים אינו כדין שאר כל העמים. את היהודים צריך לרצוח. דאוד תורכי, כמו כל נאצי טוב, “לא שנא יהודים”, הוא רק “שנא את הציונות”, בדיוק כמו אודי אדיב. אז איך מסביר אודי את התעלמותו המוחלטת מרדיפת יהודי סוריה, שהיו אזרחים נאמנים במדינה הסורית? אין מה להסביר – כל מעשיהם של טינופות כמו אודי אדיב, הוריו ומוריו וכל כת השולמית אלוני, נובעים משנאת ישראל תהומית, ששום גוי, אנטישמי ככל שיהיה, לא חווה כמותה, ואינו מסוגל לחוות כמותה, כשרון שנאה כזה הוא נחלתם הבלעדית של היודושמאלנאצים.

 

הוותיקים בינינו זוכרים את הסרטון הדוקומנטרי בו נראות נערות הגדנ”ע הסוריות אוכלות נחשים חיים. זוכרים גם את התמונות של גופות חיילי ישראל, שראשיהן אחוזים בדלתות תאי המטען והן נגררות בחוצות דמשק. זוכרים גם את הפרסים שחילק אסאד האב לחיילי סוריה שביתקו את גופות השבויים והחללים הישראלים ואכלו את כבדיהם הנוטפים דם. אלה הן אותן מפלצות אדם המאכלסות גם את עזה ואת רמאללה, ש”ישראל” תאבה כל כך לעשות אתן שלום!

 

את אלה משרתים הנבלים, הבוגדים מסוג אודי אדיב, אורי אבנרי ושאר היודופלצות!