ב”ה

צבא-הגנה

שורש כל רע

“במשך כל הפעולה נגד “אלטלנה“, מילאו חיילי “אלכסנדרוני” את הפקודות שקיבלו תוך משמעת חיילית מלאה. רק מקרה אחד של היסוס הובא לידיעתי. שני אנשי מח”ל (מתנדבי חו”ל) מגדוד 34, ששירתו בפלוגת-הסיור, הודיעו למפקדם, שהם לא באו מאנגליה על מנת ללחום ביהודים, וביקשו לשחררם מתפקיד זה. התעקשותם נבעה מטעמי מצפון.

“מפקד הפלוגה דיווח על כך למג”ד, ודוד עופר זימן את השנים לשיחה. הוא שאל אותם אם שירתו בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה, התשובה היתה חיובית.

“ובכן” – שאל דוד – “מה הייתם עושים, לו באמצע המלחמה היה אוסוואלד מוסלי מביא אניית-נשק לאנגליה ומסרב למסור אותה לצבא? האם הייתם מוכנים לפעול נגדו”?

“כמובן המפקד” ענו השנים.

“אם כן, חזרו למשוריין שלכם, כי כאן קיים מצב דומה”.

“השנים עשו כמצווה עליהם. הוכח שיש ערך ל’ציונות’ במקומה”. (“שנות שירות”, אלוף מיל. דן אבן. הוצאת מילוא, 1973)

ככל שאני ממשיכה ללמוד את בן-גוריון, כן אני נוכחת לדעת, יותר ויותר, כי האמירה – “סטאלין היה קטן לעומתו”, ובתוספת שלי – וגם היטלר, אינה ממצה את עומק שטניותו של האיש הזה. כל העומדים עלינו לכלותנו, במשך כל הדורות, לא הגיעו לקרסולי ה…. אין מלים.. הזה. את שנאתו הלא אנושית, פימפם בכל ה”ישוב”, ובעיקר בצבאו הפרטי – ה”הגנה”.

וחסידי מורשתו השטנית כבר החריבו את חבל ימית ואת גוש קטיף…. ועוד שמאלם נטויה! על ירושלים…

לענין תרבות השקר של השמאל, הבולטת במיוחד באירוע ה”אלטלנה”, בתוך זה, השקרים שבהם הזינו את הרובוט, דן אבן, נידרש בפעם אחרת, בעז”ה, ולא בפעם הראשונה.

מי היה אוסוואלד מוסלי (תמצית):

מוסלי הקים ארגון צבאי למחצה לבוש שחורים שכונה “החולצות השחורות“. אנשים אלו היו מעורבים בעימותים אלימים, במיוחד עם יהודים וקומוניסטים בלונדון….                           רעייתו של מוסלי מתה בשנת 1933 ומוסלי נישא לדיאנה מיטפורד, פילגשו מזה שנים רבות, ואחת מ”האחיות מיטפורד“, המקורבות לאדולף היטלר. הם נישאו בחשאי בשנת 1936 בביתו של המנהיג הנאצי יוזף גבלס, והיטלר עצמו היה אחד מן האורחים בחתונה. מוסלי, אשר בזבז את הונה של אשתו על מימון מפלגתו, ניסה לקבל מימון עבור פעולותיו מן הנאצים, ודיאנה מיטפורד תיווכה בכך….                                                                                                    כאשר החל המצב באירופה להדרדר לקראת מלחמת העולם השנייה, החל מוסלי במסע תעמולה לפיו על “בריטניה לעסוק בענייניה”. לאחר פרוץ המלחמה החל במסע תעמולה להגיע להסכמה עם היטלר. בתחילה התקבל המסע כלגיטימי, אך לאחר הפלישה הנאצית לנורבגיה הפך היחס לעויין.

הנ”ל, כרקע להקמת “צה”ל”, כשורש פורה רוש ולענה –

הקמת צבא-הגנה, שורש כל רע

הציע הד.ב.ג. את פקודת “צבא ההגנה לישראל”. השר משה שפירא התנגד למלה “הגנה”, “אולם איש לא תמך בהתנגדות זו”; וכי מי יעז, כשבן-גוריון מסתכל לו ישר בעינים?

עד עצם היום הזה, ההתייחסות לאויב הג’יהאדו-נאצי היא, כאל פארטנר עתידי לשלום, לכן עוסקים רק במגננה, במקרה הטוב, ובהבלגה במקרה השכיח. זוהי מורשת ה”שמאל שבנה את המדינה” ואת צה”ל, ומאז אינו פוסק מלחבל ברוח-ישראל, בצידקת ישראל, ביצר הקיום של ישראל, וממשיך במפעל חייו מאז – מלחמת חרמה בעם היהודי, שלא יוכל לעולם להיות לו פארטנר לשלום – כי היהדות היא ורק היא – אויב השמאל; פריחת היהדות היא מות השמאל, וכדי להילחם בה, הקים השמאל את המדינה שלו, כשהמוני אידיוטים, כמו ה”ממלכתיים”, אנשי ה”ציונות הדתית”, מעניקים לה רוח גבית, בתקיעת סכין בגב האומה!

בישיבת “הממשלה הזמנית” (עד שנת עד שנת 1977) ב-23.5.1948, שראשה היה, כמובן, דוד בן-גוריון, שנבחר “בדרך דמוקרטית”, כמו נפוליאון, שהניח לראשו, במו ידיו, את כתר צרפת, הציע הד.ב.ג. את פקודת “צבא ההגנה לישראל”. השר משה שפירא התנגד למלה “הגנה”, “אולם איש לא תמך בהתנגדות זו”; וכי מי יעז, כשבן-גוריון מסתכל לו ישר בעינים? בכל זאת בקשו את דחית הדיון. אך גם אז לא העז איש להתנגד, ו”הצעתו” של בן-גוריון, כרגיל, התקבלה.

שלושה דברים השיג בן-גוריון בהגדרה השערורייתית הזו:

א.      קריאת שמו של ארגון ה”הגנה”, צבאו שכירי-החרב שלו, על צבא העם.

ב.      קביעת אופי הצבא – מגננה אימפוטטנטית לנצח, כי רק במצב חירום יש תוחלת לדיקטטורה.

ג.       נישול את ארגוני הפורשים, שעשו את מלחמת השחרור, מזכותם הגדולה לשחרור הארץ מעריצות הכובש הזר.

המלחמה, אליה הצטרפה ה”הגנה” באיחור, לא היתה מלחמת השחרור, אלא, המלחמה הגדולה הראשונה, בשרשרת מלחמות המגננה, מפני הג’יהאד הכל-איסלאמי. מאז ועד היום. תפקידו של צה”ל לשמר את המלחמה על אש קטנה, יחסית. רק דבר אחד אסור לו לעשות בשום אופן – להכריע את האויב עד עפר, כי אז, לא יהיה עם מי לדבר “שלום”.

וכך אומר השקרן, הכרוני ביודעין ובתיחכום רב:

“עצום ורב החוב שחייב הישוב והעם היהודי להגנה, בכל שלבי התפתחותה, מהניצנים הבודדים, בימי-היסוד הראשונים – בפתח-תקווה, ראשון לציון, גדרה, ראש פינה, זכרון יעקב, מטולה, דרך ‘השומר’, של חלוצי העליה השניה, הלגיון העברי, במלחמת העולם הראשונה, מגיני תל-חי, והגידול המתמיד של ארגון-הגנה ארצי בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, הקמת חיל-הנוטרים במאורעות 1939-1936, יסוד הפלמ”ח וגדודי חי”ש, ההתנדבות ההמונית במלחמת העולם השניה והקמת הבריגדה העברית הראשונה, ועד מאבקה האדיר של ההגנה במחצית הראשונה של המלחמה נגדנו, מ-30 בנובמבר 1947 עד 31 במאי, 1948.

“בלי הנסיון, התכנון, כושר הפעולה והפיקוד, הנאמנות ורוח-הגבורה של ההגנה, לא היה הישוב עומד במבחן הדמים האיום שבא עלינו בששה החדשים האלה, ולא היינו מגיעים למדינת ישראל. ובספר דברי הימים של עם ישראל יזרח פרק ההגנה בהוד וגאון שלא יכהו לנצח”.

לקרוא ולהיחנק מזעם!!

כולם נמצאים פה, וכולם, איכשהו, תחת מטריית ה”הגנה”. רק ה”פורשים”, שלא שיתפו פעולה עם האויב, שנלחמו אך ורק באויב החיצוני ולא באויב הפנימי (הגרוע יותר) וגירשו את השלטון הבריטי מן הארץ, אינם מוזכרים כאן כלל.

מי הוא טרוריסט

“ארגון צבאי לאומי – ראה: טירור יהודי”

אין בזה כדי להפתיע; חיפשתי במפתח השמות והעניינים, בכרך החמישי של “במערכה” (אסופת נאומיו של בן גוריון), שליקט והביא לדפוס יהודה ארז. הספר הודפס בשנת תש”י, 1940, ב”הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל”, ובקיצור – בהוצאת מפא”י, אם הטומאה.

ושם מצאתי: “ארגון צבאי לאומי – ראה: טירור יהודי”.

וחובה לציין, שוב ושוב, שבן-גוריון הפעיל טרור אדיר, כולל מעשי רצח, נגד האצ”ל, בעוד האצ”ל מתאפק ומבליג, בְמקום שכל ארגון נורמלי היה משיב מלחמה שערה. במשך כל השנים בהן רדף בן גוריון את ארגוני ה”פורשים”, ה”לגיטימיות” שלו היתה שווה בכל לשלהם. אלא לו היה יתרון שיתוף הפעולה עם השלטון הזר, אשר לו הוא מסר את אנשי האצ”ל, לאחר שחטף אותם, חקר אותם והתעלל בהם. היו אלה הבריטים ששלטו בארץ. לא היתה כאן מדינה “דמוקרטית”. אבל הוא סידר לעצמו תמיד בחירות “דמוקרטיות”, שלהן קדמו עלילות דם ואלימות, שהטילו מוראן על כל ה”ישוב”. הוא הטיל צנזורה על עתוני ארץ ישראל, ומנע פרסום מידע על השואה וממדיה, כדי שדעתו של העם היושב בציון לא תוסח מחובת הבחירות להעלאת בן-גוריון לשלטון.

תשאלו את דן מרגלית. אין לו מושג, כמה אודה לו, אם יפרסם בימים אלה את הדברים שפרסם לפני שנים רבות (מצאתי בספר אות-קין), כעין יומן של הימים הנוראים ההם, כאשר בן-גוריון וחבר מרעיו נואמים גבוהה גבוהה באסיפות בחירות על אחדות הפועלים וזכותם לשלוט ב”ישוב”, מבלי להתייחס כלל להשמדת היהודים באירופה, באותם שעות וימים, ממש, כשיהדות הונגריה מושמדת – שנים עשר אלף יהודים ביום – בברכת קסטנר וחברים – קרי – בן גוריון!

מלחמה לשחרור העם והארץ היא “טרור”, הגנה מוגבלת והבלגה הן – “הנאמנות ורוח-הגבורה של ההגנה…. ובספר דברי הימים של עם ישראל יזרח פרק ההגנה בהוד וגאון שלא יכהו לנצח”.

נו, ברור; כבר אמר אליהו גולמב – “מנגנון התעמולה בידינו, ואנו נכוון את כותב ההסטוריה..”.

וכך זה עד עצם היום הזה, מגננה אימפוטנטית היא הדרך. כל נסיון להילחם, באמת, למען העם והארץ ועל זכויות העם היהודי, ולו רק בהבאת קרוואן למקומות המופקרים על ידי “צבא ההגנה לישראל”, זהו “טרור יהודי” ו”פגיעה בשלטון החוק”. איזה צחוק! הם החוק! הם, הפושעים נגד האנושות!! הם, שהפקירו את יהודי אירופה להשמדה, בשעה שהאצ”ל חירף נפשו על הצלתם, משוים את האצ”ל לנאצים…

כרגיל, בן גוריון מנכס לעצמו את כל התהילות והתשבחות. הוא ואנשיו, נלחמו, ממש בצפרנים, נגד הקמת צבא יהודי למלחמה בנאצים, ביזמת האצ”ל, שנתמך בהתלהבות על ידי גורמים בכל העולם. לאחר שהצליח לטרפד את יזמת האצ”ל, בשקריו השגרתיים, נטל לעצמו את היזמה להקמת גדוד עברי…

בן-גוריון ואנשיו, התנגדו תכלית ההתנגדות ל”עליה הבלתי ליגאלית”, של “אלמנטים לא רצויים”, וחיבלו במבצע ההעפלה של האצ”ל-בית”ר, כולל מסירה לבריטים של שמות ספינות המעפילים ונקודות הפלגתן…. אך כשראו שמבצע ההעפלה, מזכה את האצ”ל באהדה צבורית עצומה ב”ישוב”, קפצו גם הם על העגלה, כשכבר היה מאוחר מדי…

אבל, להם יאה תהילה….

אבל אנו יודעים כי יירשמו לדיראון עולם בדברי ימי ישראל, זאת בנוסף לרישומי האמת בספרו של הקב”ה.