ב”ה

מדינת חוק סלקטיבי

בעבר הרביתי
מאד להשתמש במונחים – נאציזם, נאצים, שטירמר, גבלס, גבלסיזם וכד’. מיתנתי זאת,
מכמה סיבות –

שטיפת מח רבת
שנים עשתה את שלה. כך, שיש פשעים שמותר לבצע, הם אפילו “לגיטימיים”
ו”דמוקרטיים”, על פי הצבעה “לגיטימית” ו”דמוקרטית”
בכנסת, אבל, להגדיר את המעשים, אסור, כי “אסור להשוות שום דבר
לשואה…”. על כן, כשאנשים נתקלים בהגדרת הפשעים במונחים המזכירים את
“השואה”, הם נרתעים, אוטומאטית.

שנית, זה
התחיל להישמע לי, משהו, בנאלי. יש, אפילו, מי שאומרים לי, למה את משווה אותם
לנאצים, הם הרבה יותר גרועים…

 למשל, טענתי שבגוש קטיף בוצעה מדיניות היודנריין
הנאצית. האם מישהו יכל להכחיש שזה מה שבוצע? לא! זו עובדה – גוש קטיף טוהר
מיהודיו! נכון או לא? הוא טוהר ממפריחי חולותיו, רק, כי היו יהודים. הערבים לא
גורשו, למה? כי אינם יהודים. הרי, לא היתה שום סיבה הגיונית, מוסרית, בטחונית, או
אחרת, לגירוש ולחורבן, לבד, מרדיפת היהודים. ואל האמת הזו צריך להתייחס במלים
סטריליות, שמעקרות את המעשה מחומרתו הנפשעת נגד העם היהודי ונגד האנושות. למה? כי
אנו חיים במדינת “חוק”!

כשפייגלין
נתבע בגלל הצהרתו שרבין רוצח, הוא טען – אמת דיברתי – והתייחס לטבח ב”אלטלנה”.
לבית המשפט לא היתה ברירה, אלא, לקבל את העובדה הזו.

לשונאי ישראל
מותר להסית בכל דרך, ואין בספר החוקים חוק נגד ההסתה שלהם, כי היא מתייחסת
לציבורים גדולים ולא ליחידים, בשמותיהם. כך, אפשר להתיר את דמם של טובי אזרחי
ישראל, באופן קיבוצי, לעשות לאותם ציבורים דמוניזציה, לחזור על שקרים שוב ושוב, עד
שיתקבעו בדעת הקהל כאמת. ולמי שאינו יודע, זו שיטה המוכרת כשיטת-גבלס. זו איננה
המצאה שלי! ודווקא, גדולי המסיתים, מקדמי תכנית השלבים לחיסול הישוב היהודי בארץ
ישראל, לטובת האימפריאליזם הג’יהאדי, זוכים בפרס היוקרתי ביותר של “מדינת
ישראל”, הלוא, הוא – “פרס ישראל”. הפרס המחולק על “מפעל-חיים”
למען הציבור, בכל “יום עצמאות…”. לסיכום, יש חוק לשון הרע, נגד מי
שקוראים לפושעים בשמותיהם, ואין חוק כזה, או דומה לו, נגד הסתה והתרת הדם של ציבורים
שלמים…. הגיוני, לא? גם מוסרי מאד…. גם צודק. השופטים בנירנברג לא חשבו כך,
כשגזרו מוות על יוליוס שטרייכר (עורך ה – DER STURMER. 

כשמישהו כותב
ש

–         
יש לעלות על עפרה בטנקים, 

–         
את תפוח ויצהר יש לרסס מן האויר בגזים, עד שייפסקו הצעקות,

–         
להיכנס למאה-שערים עם מקלעים 0.5 ולירות חפשי חפשי,

–         
כדי להצליח בגירוש, לתפוס מתנחל אחד, להכניס לו כדור בראש, וגם לכל בני
משפחתו, ואז כל האחרים כבר ילכו בשקט….

–         
לקשור תלמיד ישיבה בחצר, והוא ינבח תהילים כל הלילה,

–         
לקשור את כל הזקָנים ביחד ולהצית גפרור,

–         
לתלות את החרדים על עמודי חשמל,

–         
לעבור את הקוים (הקו הירוק) ולשפוך את דמם של המתנחלים,

–         
לא להרוג מתנחלים באופן קימעונאי, אלא, בסיטונות…

ועוד ועוד ועוד מאותו עביט שפכין 

אסור לך
לקרוא לו – נאצי, או גבלס, או יוליוס שטרייכר, למה? כי “מדינת ישראל”
היא “מדינת חוק”, ועל פי ספר החוקים שלה, יש לכל המסיתים הנ”ל,
עילה לתביעה בגין לשון הרע, אם תקרא להם בשמם, מה שאין כן לציבורים שדמם, כולם, מותר….

 אם, המסית
לרצח, לא ציין שם הוא פטור. למעשה, הוא מתיר את דמי, את דם ילדי ונכדיי, הן
כמתנחלים, והן כחרד”לים, והוא פטור, וכאמור, לא נתלה בו שום קלון, וכל מסית לרצח-עם,
יכל גם לזכות ב”פרס ישראל”. למה? כי הם הצליחו כל כך בהסתה שלהם,
שהמתנחלים והחרדים נחשבים ללא לגיטימיים וזה, ממש, טבעי להסית נגדם.

 מדהים, שטרם
קם איזה פורום של משפטנים, בעלי חוש צדק בסיסי, כמתבקש מן האמונים על קידום המשפט
והצדק בחברה מתוקנת, בכלל, ובמדינה במצור, בפרט, שיציע אף ידרוש, לתקן חוק, משהו
כמו, החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, כנגד המסיתים לרצח אזרחים, שומרי חוק.
למעשה, ניתן היה להשתמש בחוק הקיים, אבל, כשהנך אסור בהגדרת הפושעים, הנך מוגבל בזכותך לתבוע אותם, על פי הבנתך ומידת הפגיעוּת בה אתה חש. אילו היה מותר
להגדיר נכונה את המסיתים, משתפי הפעולה לרצח העם היהודי, לא היה צורך בחוק נוסף על
החוק-לעשיית-דין-בנאצים-ובעוזריהם. יכולים השופטים לקבוע את מידת החומרה של מעשי
הנתבעים, אך, לא ייתכן, שלא תינתן הזכות לנפגע ממעשיהם להגיש תביעה על פי הבנתו.
חוק לשון הרע, המגן על הפרטים ולא על הכלל, חוסם את עשיית הצדק במדינה.

ואולי, אנו,
האזרחים, נקים את התנועה שתפעל להפעלת החוק האמור.