ב”ה                       

                            “חברון היא עיר ערבית”, שולמית אלוני       
             

 

“פרס ישראל” ל”מפעל חיים”    ב. איזבל על פרעות תרפ”ט

 

 

 

למה להזכיר?  

 

 

חבורה ימנית קנאית פרצה לכותל המערבי בערב יום כיפור ותקעה שם בשופרות

 

איזבל רתחה כשקבלה את ההזמנה לאזכרה לטבוחי חברון. היא שונאת מתנחלים, טוב שמתו, למה צריך להזכיר אותם? איזבל מסבירה:

 

” … רבים וטובים אינם יודעים שהפרעות ב-1929 החלו, כמו אינתיפאדת אל-אקצה, כאשר חבורה ימנית קנאית שקראה לעצמה “ברית הבריונים” (על-שם הבריונים מימי בית שני, ויש שקראו לעצמם סיקריקים) פרצה לכותל המערבי בערב יום כיפור ותקעה שם בשופרות ויצא הקול שיהודים רוצים לעלות להר הבית ולהרוס את מסגד אל-אקצה. כך החל מסע הפרעות….”

 

כשמקיימים את מצוות-כל-האמצעים-כשרים-לרדיפת-היהודים, כבר אין צורך לבדוק בציציות. למשל, שיהיה איזה הגיון בשיגעון.

                                    

                                          אזכרה לקדושי חברון ליד ציוני  האבן לזיכרם. החללים, או מה שנשאר מהם, נקברו בהר הזיתים

לפי איזבל, התקיעות היו בערב יום הכיפורים, כלומר, בחודש תשרי, הפרעות היו בחודש אב, על כן – או, הערבים פרעו ביהודים מראש, שכן, רוח נבואה נכנסה בהם, וידעו שהיהודים יתקעו בשופר ו”יצא הקול”, שהם מתכוונים לעלות להר-הבית, או, הפרעות התקיימו באב של אותה שנה, כלומר, עשרה חדשים לאחר אותן תקיעות מטרידות, איפוק מוסלמי יוצא דופן….

וממתי תוקעים יהודים בערב יום הכיפורים? התקיעה היא במוצאי יום הכיפורים. אבל לא זה הענין העקרוני. העיקרון אצל איזבל הוא – רוצחי היהודים תמיד צודקים, היהודים לעולם אינם צודקים, במיוחד כשהם מתקוממים על דיכויים.

 

איזבל מוכרת כלוחמת על זכויות האזרח, ובלבד שלא יהיו אלה זכויות יהודיות, כי זו כבר תהיה “גזענות”.

 

 

מה בין “יצא קול” לבין שריפת מקום קדוש ליהודים

 

 

 

הם הסתפקו בעליה עד המדרגה השביעית מחוץ למערת המכפלה, וכדי בזיון וקצף

 

בתרפ”ט הכיבוש היה בריטי והדיכוי היה מוסלמי. לא היו “כיבוש” ו”דיכוי” “ישראליים”, גם היום אין, אבל יש תמיד דיכוי ורצח מצד המוסלמים, כי הם רוצחים גנטיים, ובמקביל, מצליחים להציג את עצמם, בעזרת חלאת המין האנושי מסוג איזבל, הזאב, שטרנהל ומבין-הנאצים, תומרקין, כ”מדוכאים עלי אדמות”.

 

מתפללים במקום המדרגה השביעית, לזכר דורות של מתפללים יהודים שעלייתם הוגבלה למקום הזה. במשך השנים הצליחו לחרר חור באבן, מול קברי האבות והאמהות.

היהודים, שהעדיפו לא להתעסק עם מרצחים, נאלצו לוותר על התפילה בציוני קברי האבות במערת המכפלה. הם הסתפקו בעליה עד המדרגה השביעית מחוץ למערת המכפלה, וכדי בזיון וקצף, כי לשם הושפלו על ידי פושעי האיסלאם, ימח שמם וזכרם. לאיזבל זה מובן מאליו, הרי כל טענות היהודים זו מיסטיקה ימנית קיצונית בריונית קנאית, עורבא פרח גזעני, לעומת זה, הכיבוש הערבי, קדוש ומנחיל “זכויות לגיטימיות” לג’יהאד, עד קץ כל הימים, בוודאי, עד קץ היהודים. למה? כבר הסברנו, לפי איזבל, האוהבת כל כך להשתמש במונח “גזענות”, היהודים הם חסרי זכויות; הגבלת תנועתם תמיד לגיטימית. תמיד. וכשהם מתיישבים במקום בו אינם רצויים, הם חייבים מיתה. ואכן, על פי איזבל, בכל מקום ובכל עת מותר לטבוח ביהודים. אין בעולם מקום, בו שהייתם של היהודים לגיטימית, בעיקר לא בארץ ישראל. בכל מקום אחר בעולם, יכולים הגויים לטפל ב”גזענות” היהודית ולהצמיתה, אבל, מי יעשה זאת בארץ ישראל? אל דאגה, הם עושים זאת על הצד הטוב ביותר – איזבל וכל חבורת הזבל עליה היא נמנית.

 

איזבל מאשררת את כשרות הטבח, בביקור אצל ראש עירית חברון, נתשה: “חברון היא עיר ערבית”, אומרת הרודפת הדגולה. כלומר, יפה עשיתם, בשעתכם, שטיהרתם את חברון מן היהודים והפכתם אותה לעיר ערבית טהורה. יודנריין היא הסיסמא!

 

כדרכם של המוסלמים בג’יהאד, הם מתנחלים תמיד במקומות הקדושים או היקרים ביותר לעמים הכבושים על ידם, ועל כן בנו את המסגדים הפרובוקטיביים שלהם, דווקא בהר הבית, מקום בית המקדש, כהניח הכובש את מגפו על צוואר המובס, כדי להפגין את נצחונו. הדבר הראשון שהיו צריכים היהודים לעשות, כאשר הביסו את העומדים עליהם לכלותם, היה – לפוצץ את המסגדים בהר הבית, ולא להשאיר שם, אף לא כלב ערבי, כלומר, גם לא כאלה על ארבע רגלים. אבל, לפי איזבל, לא די בהגבלת העליה להר בית קדשנו, גם הגישה לכותל המערבי, שריד החומה, זו פרובוקציה. שהרי, ירושלים והר הבית הם “שטחים כבושים”, קל וחומר, אסור לתקוע בשופר, תקיעה העלולה להאפיל על יללות המואזין.

 

אבל, כשלא יצאה שמועה, אלא, בדיעבד, הערבים שרפו את קבר-יוסף, ביטלה זאת איזבל – זה בכלל קבר שייח’. אין מקום קדוש ליהודים, אבל, הוי, כמה מכבדת איזבל את קדושת המקומות ה”קדושים” למוסלמים. “יצא הקול”, ועל כן, על פי איזבל, מותר להטביע את כל הארץ בדם ואש ותמרות עשן. פתאם, אין דתית ממנה בעולם כולו. ג’יהאדיסטית בכל רמ”ח ושס”ה. מעניין למה מצאו המוסלמים לנכון לשרוף קבר שייח’… ומכיוון, שבמקרה היו שם גם ספרי קודש יהודיים, גם הם נשרפו בטעות.

 

היצור הזה, איזבל, היא מקשה אחת של רוע ושנאה, שאין להם אח ורע בכל העולם, להוציא אותה קליקה קרובה לה – חלאת המין האנושי, על פי המשורר יצחק כצנלסון, הי”ד, הפועלת כבר למעלה מיובל שנים להשמדת הישוב היהודי בארץ ישראל.

 

אז, בואו נראה מה אומרת איזבל – ראשית, איזבל כולה מלאת הבנה לפרעות תרפ”ט ומצדיקה את  “אינתיפאדת אל-אקצה”. כלומר, אפשר להבין רצח של יהודים, למעשה, כל תירוץ טוב להצדקת רצח כזה, כי, למעשה, זה מותר בכל מקרה,  עובדה, בירושלים “יצא קול” שהיהודים רוצים לעלות להר קדשם, אז מותר לאנוס, לשרוף, לשסף גברים נשים ותינוקות בחברון, בצפת ובתל-אביב.

 

אבל, כשיהודים מבקשים ליישם זכות אלמנטרית בסיסית, להתפלל במקום קדוש להם, הם חבורה ימנית קיצונית, ובנוסף לכך, תוקעים בשופרות, ר”ל, ומפריעים את מנוחת הרוצחים.

יציאה ממערת המכפלה

 

כאמור לעיל, חרה מאד לאיזבל על שנדרש ממנה לחלוק כבוד למתנחבלי חברון שנטבחו בתרפ”ט, בתוך זה משפחה שבאה לנפוש בחברון, לאחר שניצלה מפרעות קישינב. ואיזבל ממלאת את חובתה לקרבנות האמיתיים:

 

“… עברו 75 שנה מאז אותו פוגרום. דברים רבים התרחשו כאן. ביניהם מעשה הבריונים קנאי הימין וצאצאיהם. ב-9 באפריל 1948 בוצע הרצח הנורא בדיר יאסין, שם חוסלה אוכלוסייה שלמה, גברים נשים וטף וכל הבהמה. הכפר נמחק. על חורבותיו הוקם בית-חולים לחולי נפש.  

חורבות דיר יאסין נמצאות בתחום השיפוט של מדינת ישראל. לא שמעתי על טקס ממלכתי, יום עיון ודיון לזכר האירוע הטראומטי הזה. אולי גם כאן יש מקום לאיזה חשבון נפש, וזאת מבלי להכניס עיר שלמה בעוצר ולהגדיל מצוקתה…..

“….ואשר לטקס הממלכתי בחברון – מן הדין שהיועץ המשפטי לממשלה יבדוק את חוקיותו”. (14.08.04, 22:24)

 

 

עלילת דיר יאסין

 

 

בפרעות תרפ”ט, הרוצחים החייתיים ביותר, היו ערביי דיר-יאסין, שגם ב”ימים כתיקונם” לא טמנו ידיהם בצלחת וירו על שכונות היהודים הסמוכות אליהם, כך שיהודים לא יכלו להוציא את ראשם מפתח ביתם. במלחמת תש”ח, בה עלה עלינו כל העולם הערבי להשמידנו, שרץ הכפר דיר יאסין מרצחים, בתוך אלה, חיילים מחיל המשלוח העיראקי. הכפר, שחלש על הכביש לירושלים, היה אימת כל העולים אליה והיורדים ממנה. ובכל זאת הקדים האצ”ל לקרוא לתושבים בכפר לעזוב את בתיהם לפני ההתקפה, כשהוא מסכן את חיי חייליו, באיבוד גורם ההפתעה. התושבים לא נענו לקריאות, ואולי לא יכלו, כי היו כלואים יחדיו עם מרצחים שהחזיקו בהם כבמגינים חיים, הם ידעו שהיהודים אינם יורים בנשים ובילדים. לחיילי האצ”ל, שאליהם הצטרפו מאוחר יותר אנשי ה“הגנה” (המבצע כולו קבל את הסכמת פיקוד ה”הגנה”), היתה מלחמה קשה מאד מבית לבית. לא היתה ברירה אלה להשליך רימונים אל תוך הבתים מהם ירו המתבצרים אש תופת. גם וועדת חקירה בריטית קבעה שלא היה שום טבח אלא קרב קשה. אך זה לא הפריע לבן גוריון (שגם אנשיו השתתפו בקרב), לשלוח מכתב התנצלות לאמיר “ירדן”, עבדאללה, ולהבהיר “זה לא אנחנו”, זה “הם”, ה”טרוריסטים”.                                                     

                                                                                                       

ונחזור על המסקנה  – הסתה (“יצא קול”), מצדיקה טבח מזוויע ביהודים, מלחמה אינה מצדיקה נפילת האויב – כי ליהודים לא שמורה הזכות להילחם על חייהם, בוודאי לא על מולדתם, שאלו “שטחים כבושים” בכל היקף ובכל מצב, תמיד ולנצח-נצחים, על פי חבורת הזבל שאימצה את תורת הגזע הנאצית. גם אז, טרם “הכיבוש”, ישיבת היהודים בארץ ישראל נשללה על ידי המופ”סים, תואמי אבנרי ואלוני, שאף השתתפו בפועל בפרעות תרפ”ט בטבח יהודים.