שמחה ניר, עו”ד

משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281

טל’  09-7424838, נייד 050-7520000

פקס 09-7424873

www.quimka.net

www.quimka.com

quimka@quimka.com

כפר סבא, 25.3.2007

לכבוד

הפרופ’ דניאל פרידמן                                             השופטת דורית ביניש

שר המשפטים                                                      נשיאת בית המשפט העליון

ירושלים                                                                ירושלים

נכבדי,

הנדון: “אמון הציבור בבתי המשפט“

אני מתחנן לפניכם – ממש מתחנן – להפסיק ולשחוק עד-דק את המנטרה “אמון הציבור בבתי המשפט” – בין בתמיכה של הצעת-חוק זו או אחרת, בין כנימוק של התנגדות לה – דבר הגובל ב(הגידו בעצמכם, אל תתביישו, כי הביטוי אותו לא הבאתי כאן, במשמעותו המטפורית, מופיע, בתרגומו האנגלי, גם ב-Oxford Dictionary, וכנראה בכל המילונים המכובדים ביותר בעולם) של הביטוי הזה.

לדעתי הענייה מערכת המשפט אינה זקוקה לאמון הציבור, אינה מעוניינת בו, והוא אף לצנינים בעיניה.

נניח לרגע שאמון הציבור הוא אבסולוטי: ל-100% מהציבור יש 100% אמון ב-100% מהשופטים.

ממש מצב אידיאלי, לכאורה, אבל לא קשה לתאר מה היה מתרחש אז:

·               מאות אלפי נאשמים בבתי המשפט לתעבורה היו מציפים כל שנה את בתי המשפט בכפירות (וממילא גם ב”תיקי הוכחות”), בעוד שכיום הם מושיטים צווארם לשופט, “ללא קרב” – בין משום שהשופט – לפחות לדעתם – “משחק לידי התביעה” בטרטורו של הנאשם (“כבוד השופט, אני לא יכול להפסיד עוד יום עבודה. מודה אני לפניך”), בין משום האמונה – אולי שגוייה, אולי נכונה – ש”ממילא השופט תמיד מאמין לשוטר”;

·               גם בתי המשפט האחרים, כמובן, היו מוצפים בהתאם;

·               מערכת המשפט גם הייתה מוצפת ברבבות, אם לא במאות אלפים, של תביעות אזרחיות, אשר כיום אינן מוגשות, משום האמון הלא-אבסולוטי בבתי המשפט;

·               גם ערכאות הערעור היו מוצפות ברבבות ערעורים, שהרי, משום האמון המוחלט שיש לציבור בהם, בתי המשפט לערעורים אינם “מגנים על חבריהם” בערכאות הדיוניות, והצדק מובטח בהם;

·               והבג”ץ – כן, הבג”ץ – גם הוא היה מוצף ברבבות עתירות מדי שנה …

והכל, כמובן, בזכות האמון המוחלט אשר יש לציבור במערכת המשפט – החל מבתי המשפט לתעבורה, וכלה בבית המשפט העליון, בין כשבתו כבית משפט לערעורים (פליליים ואזרחיים), בין בשבתו כבג”ץ.

האם האמון המוחלט הזה הינו מחלומותיה הרטובים של מערכת המשפט? על סמך האמור לעיל אפשר לומר בוודאות מוחלטת כי זהו דווקא חלום-הבלהות שלה.

חלום-בלהות של בעל מפעל המסוגל לייצר מזון לאלף איש, ומיליון רעבים צרין על שעריו, כך שאין לו ברירה, אלא לייקר את מוצריו ו/או להוריד את איכותם. לפגוע באמון הלקוחות ולהורידו לרמה איתה הוא יכול לחיות.

אבל גם במצב הזה שום יצרן לא יאהב את הביקורת על איכות מוצריו, לא רק משום שאף אחד לא אוהב לקבל ביקורת, אלא משום שהביקורת הזאת תקשה עליו לייקר את המוצרים.

כך גם מערכת המשפט: לא מפריע לה שאנשים יוצאים מבית המשפט עם טעם מר בפה, אבל גם היא לא אוהבת לשמוע ביקורת, וגם היא רוצה לשמור את רמת אי-האמון הרצוייה לה, אבל לעבוד על כך פחות.

ואנחנו, ציבור צרכני-הצדק, מצפים שמערכת המשפט תעבוד קשה, על מנת להעלות את רמתו של אמון הציבור בה.

וזהו הפרדוקס המדיר שינה מעיני: הציבור עצמו זקוק ומשתוקק למערכת משפט שהוא יכול לתת בה את אמונו, ואילו מערכת המשפט, במודע ואולי אף בכוונת-מכוון, “בורחת מפני הכבוד”.

בורחת מפני הכבוד, אבל מתבכיינת על שהכבוד, “כאיללללו”, בורח מפניה.

ולכן, כאמור, אני מבקשכם לדאוג לאינטרסים שלכם בלי לשאת לשווא את המנטרה “אמון הציבור”.

ואדגיש: אני לא נגד הדיון בסוגיית אמון הציבור בשופטיו, אבל זה מצריך דיון נפרד, הרבה יותר רציני מאשר זריקת מנטרות וסיסמאות לחללו של אוויר.

וכדי שתבינו למה אני מתכוון אני מזמינכם לחפש בגוגל את הערך “על אמון הציבור במערכת המשפט: סדרת מאמרים“, משם תגיעו אל קובץ מאמרים אשר יאירו את עיניכם עוד יותר.

בברכה,

שמחה ניר, עו”ד