דורית ביניש:

אני נשיאה לא פופולרית

תרשו לי לדלג הפעם על דברי הנימוסין הרגילים ולדבר על משהו שכולכם הייתם אדיבים מספיק בשביל לא להזכיר אותו בעודי נמצאת באולם.

אני נשיאה לא פופולרית.

הסקרים מעידים על כך שאני נשיאה לא פופולרית, העיתונים דואגים להזכיר לציבור שאני נשיאה לא פופולרית, חברינו מן האקדמיה ובראשם ידידי הפרופסור דניאל פרידמן לא מחמיצים הזדמנות להדגיש שאני נשיאה לא פופולרית, אפילו בלשכת עורכי הדין יש מי שעוסקים בשאלת הפופולריות שלי.

אני חושבת שהם צודקים. אני אכן נשיאה לא פופולרית.

אולי זה יפתיע אחדים, אך אני יודעת כיצד שופט יכול להפוך לפופולרי.

יש עשרות דרכים שבהן נשיא מכהן יכול להפוך לפופולרי, והאמינו לי, אני שועלת קרבות פוליטית ותיקה, שיודעת לקרוא את המפה.

אם הייתי פורצת את מסגרת 2 האחוזים של צווים מוחלטים בבג”ץ, על-פי מידת הלחץ שמפעילים עלי, יכול להיות שהייתי הרבה יותר פופולרית.

אם הייתי פורצת את מסגרת 3 האחוזים של זיכויים במשפטים פליליים, עליה נמתחת עלינו ביקורת רבה, יכול להיות שהייתי הרבה יותר פופולרית.

אם הייתי מרשיעה את כל הנאשמים בעבירות מין, על-פי מידת הלחץ שמפעילים עלי ארגוני הנשים, יכול להיות שהייתי הרבה יותר פופולרית.

אם הייתי מרשיעה את כל הנאשמים בתאונות דרכים, על-פי מידת הלחץ שמפעילות עלי משפחות הנפגעים, יכול להיות שהייתי הרבה יותר פופולרית.

אילו פירשתי את חוקי הכנסת לפי ציפיותיהם של פרשנים ושופטים לשעבר, יכול להיות שהייתי הרבה יותר פופולרית.

אילו הייתי זונחת את הטיפול בסוגיות הנערמות מדי בוקר על שולחני ומקדישה את זמני למאבק בהאשמות השחיתות נגדי ונגד בעלי, יחזקאל ביניש, אילו עסקתי בקידום מצבי במקום בשיפור מצבם של אזרחי ישראל, אילו הקדשתי יותר לתדמית ופחות לשפיטה, אילו דאגתי יותר ליחסי ציבור ופחות לקטל בדרכים, אילו הייתי מעדיפה להיפגש עם עורכי דיני במקום עם שר המשפטים במאמץ להעלות את אמון הציבור בבתי המשפט, יכול להיות שהיתה לכם נשיאת בית המשפט העליון יותר פופולרית.

אילו עסקתי בהדלפות, יזמתי סקרים מחמיאים מטעמי, שילמתי לסוכנויות טוקבקים, חשפתי מידע על מי שבונים קריירה מהניסיון להפילי ומנצלים את המתקפות עלי כדי להחניף לציבור, קרוב לוודאי שהייתי הרבה יותר פופולרית.

אלא שאם זה המחיר, אני מעדיפה להישאר לא פופולרית.

אני לא אדם תמים, גבירותי ורבותי, אבל אני עדיין מאמינה שגם האמת נחשבת. “אמת מארץ תצמח”, כתוב בתהילים.

אנחנו חיים בעידן שבמקום האמת יש שקרים על גבי שקרים, במקום אחריות יש תחרות יופי פוליטית, במקום הגינות יש רשעות, אבל בסופו של דבר “אמת מארץ תצמח”, אין אפשרות אחרת.

חישבו רגע על בסיס הנתונים שעל פיו מסיקים מסקנות. מה יודעים על המורכבות של קבלת החלטות ופסקי דין? מה יודעים באמת על המידע הממשי שמאחורי ההאשמות האישיות המופנות כלפי וכלפי בעלי? מה יודעים על קבלת ההחלטות היומיומית שעל פיה נעשה משפט במדינה?

מה יודעים על נשיאת בית המשפט העליון שקמה כל בוקר לקלחת רעלים ומפעילה את קור רוחה ושיקול דעתה כדי לעשות את מלאכתה נאמנה כדבר שבשגרה?

נציבת תלונות הציבור על שופטים עדיין מוצפת בכמות חסרת תקדים של עדויות וחומרים ולומדת אותם.

על סמך מה יש בציבור ובמערכת הפוליטית החורצים דין, או שזה פשוט קל יותר לדבוק באפשרות הגרועה ביותר?

הטענות המועלות כנגדי, שרובן או כולן הומצאו על-ידי אינטרסנטים רודפי פרסום מהסוג הגרוע ביותר, מתבררות לאיטן על-ידי הגורמים המוסמכים תוך שיתוף פעולה מלא מצידי. אין לי מה להסתיר.

אני מכירה את הפרטים טוב יותר ותוהה – למה יש הבוחרים להאמין תמיד לאפשרות הגרועה ביותר?

מה גורם לאנשים להיות כאלה? מה גורם להם להאמין תמיד ברע מכל? מה גורם להם להעדיף קטנוניות על פני חזון, חשדנות על פני אמון, סכסכנות על פני הצורך לעבוד יחד?

ניהול מערכת המשפט הטובה ביותר בעולם הופקד בידי. זה עיסוקי היחיד. עם הפגיעה באמון הציבור בשופטיו אי אפשר להתמודד דרך זריעת פאניקה והאשמות.

בפערים החברתיים אי אפשר להיאבק דרך הצהרות חסרות אחריות. את השיפורים הדרושים צריך לעשות בזהירות ובשכל.

אלו הן משימות קשות, מורכבות, שצריכות להתבצע בסבלנות ,לא לאור הזרקורים, בחשיבה לטווח ארוך שאינה נושאת תוצאות מידיות. זוהי הברירה הקשה, אבל הצודקת.

הדרך האחרת היא להחליט תמיד להאמין באפשרות הגרועה ביותר.

אני לא מוכנה להתמסר להיסטריה הזו. אני לא מוכנה לפעול על-פי תכתיבי פופולריות. אני לא מוכנה לבזבז את זמני בהתנצלויות בפני מי שמעדיפים לאמץ מראש את האפשרות הגרועה יותר.

אני יודעת, כמוכם, שהפוליטיקה היא גם תחרות על ליבו של הציבור, אבל אני יודעת גם שמדובר בריצה למרחקים ארוכים, שבה אסור לך להסיר את מבטך מהמטרה רק בגלל שיש הפרעות מצד הדרך.

למרות שאנחנו בעיצומה של עונת הציד, צר לי לאכזב את מתנגדי, אבל אני כאן כדי להנהיג ולשפוט, ולא כדי לענות להם.

לפי דוח נציבת תלונות הציבור על שופטים האחרון מתברר שלראשונה מזה שנים נבלמה העלייה במספר התלונות על שופטים בישראל – זה מקום העבודה שלי.

מספר התלונות שנמצאו מוצדקות ירד למספר הנמוך ביותר בעשר השנים שחלפו, והמגמה הזו צריכה להימשך – זה מקום העבודה שלי.

יש לנו מנהל חדש לבתי המשפט ועלינו לעזור לו בבנייתה של המערכת ובחיזוק כוחה – זה מקום העבודה שלי.

העשור האחרון, שכולם שמחים כל כך להכריז עליו ככישלון של מערכת המשפט, הביא למהפכה בתחום כבוד האדם וחירותו, חופש העיסוק וזכויות האזרח בכלל – זה מקום העבודה שלי.

כל עוד יש אזרח אחד בישראל שאינו ישן מחשש לשחיתות במערכת המשפט – זה מקום העבודה שלי.

ההגנה על האזרח הקטן מפני השררה השלטונית ומפני פגיעות נוספות שאתם אינכם יודעים עליהן, ובמקביל הניסיון לשים בפרופורציה את יצרני הפאניקה המקצועיים פה אצלנו – זה מקום העבודה שלי.

מעמדה של מערכת המשפט בין שלוש הרשויות במדינה טוב ויציב – זה מקום העבודה שלי.

רוצחיהם של רחל הלר ז”ל, תאיר ראדה ז”ל, ורבים אחרים עוד ל באו על עונשם – זה מקום העבודה שלי.

אני מכיר בדאגה שיש במערכת הזאת, אני מבין אותה ואני יודע שעלי לקחת אותה ברצינות, אבל תשאלו את עצמכם דבר אחד, לא רק כשופטים, אלא גם כאזרחים ישראלים אכפתיים: מה אתם מעדיפים – נשיאת בית המשפט העליון שעוסקת בשאלה האם היא פופולרית, או כזאת שעושה את העבודה.

כי מקום העבודה האמיתי שלי הוא מערכת המשפט. לשם כך נבחרתי, למשך כשש שנות כהונה, ואין לי שום כוונות למעול באמון שנתנו בי הוועדה לבחירת שופטים וממלאת מקום נשיא המדינה. אני עובדת אצלכם, ושלא תהיה טעות, אני מתכוננת לעבוד אצלכם עד גיל הפרישה.

תודה רבה לכם.