יום כיפור משפטי

מוכרז בזה על הקמתה של

 

רשימת עורכי-דין

 

למניעת יום-כיפור משפטי

 

לבחירות למוסדות לשכת עורכי-הדין, פברואר 1975

 

 

חברי הלשכה,

 

עומדים אנו לפתחו של יום כיפור משפטי.

 

מערכת המשפט בישראל חולה: כל תחלואיה של החברה הישראלית שהביאונו למפולת יום הכיפורים דבקו גם בממסד המשפטי, ובראש וראשונה בבתי המשפט, עם בית המשפט העליון בראשם.

 

מאחורי מסך-העשן של ההכרזות המתחסדות על יושרם וכשרם של השופטים בישראל נוצר מצב בו שופטים נמקים עשרות שנים על כסאותיהם, מתנוונים ומסתאבים – הן מבחינה מקצועית והן מבחינה מוסרית”.

 

הכוונה אינה רק לסדרי מנהל לקויים וסחבת במהלך המשפטים (דבר שנעשה לאחרונה, באיחור של עשרות שנים, נושא פופולארי מאוד למי שמעוניין להופיע כלוחם דגול לתיקונו-של-עולם, ויחד עם זאת מבקש להסיח את דעתו של הציבור מן ההסתאבות האמיתית ומכל מה שכרוך בה).

 

(במצב זה מה הפלא שמערכת המשפט אשר נותרה ללא ביקורת וכתוצאה מכך הפכה אטומה לביקורת, הפכה במרוצת הזמן לרודפת-עד-חורמה את הביקורת בדיוק כפי שקרה לממסד הבטחוני עד למפולת של אוקטובר 1973).

 

רק העיוור לא יראה זאת, ורק מוג הלב יחריש.

 

וכרגיל – הרקבון מתחיל מלמעלה, משופטי ביהמ”ש העליון עם הנשיא וממלא מקומו בראשם, אשר לימדונו שקל (מאוד!) לדבר על עקרונות נעלים ונשגבים, אך לחיות לפיהם – שאני.

 

דוגמאות:

 

·        שופטינו מלמדים אותנו על האסון שהמיטה עלינו הדבקות הדוקטרינארית והעיקשת בקונצפציות (ר’ דו”ח ועדת אגרנט) אך הם עצמם לא מתביישים להכריז כי “לא על נקלה נסטה מהלכה קודמת שפסקנו”.

 

·        מלמדים אותנו מה קורה כאשר אחרים “מוחקים שאלות נוקבות שאינן מתיישבות עם הקונצפציה” (ר’ הדו”ח הנ”ל), אך הם עצמם הראשונים לרמוס כל טיעון שאין הם מסוגלים להתמודד אתו, ושעשוי להביא לתוצאה אחרת מזו שהם רוצים להגיע אליה: התעלמות מטיעונך, או מנקודות מסויימות בו; סילוף מכוון וזדוני של טיעונך ו”תפירתו” מחדש כדי שיתאים לתוצאה הרצוייה להם; חניקת טיעונך ב”אש צולבת” של שאלות בו-זמניות אשר כל מטרתן היא לא לאפשר לך להשלים טיעון עקבי ומסודר; וגרוע מכל – לפעמים פשוט סותמים לך את הפה בגסות, ולא נותנים לך לדבר.

 

גם לצביעותם של השופטים עדים אנו:

 

·        מדברים על חובת ההנמקה המוטלת עליהם, אך מפירים אותה כל שני וחמישי;

 

·        קוראים “לבל יהיו אצלנו אותם בתי משפט ידועים לשמצה העושים מלאכתם בחדרי-חדרים ואיש לא יודע על מה דנו כיצד שפטו”, אך הם עצמם נותנים פסקי-דין המשוכים מהשרוול באותה שיטה ממש”.

 

·        מכריזים בתופים ובמחולות על התפקיד שממלא בית המשפט ההגבוה לצדק (!) בשמירה על זכויות האזרח, אך מאידך אין הם מתביישים להכריז, בגופם של פסקי-דין, ש”בדברים קטנים לא נתעסק”, ומפקירים בדרך זו את האזרח הקטן מחוסר ישע.

 

·        מדברים על חובתו של ביהמ”ש לשמור על ניטראליות, אך חוקרים אותך שתי-וערב, עוד בשלב הבקשה לצו-על-תנאי, ועוד בטרם הוזמנה הרשות להשיב. גרוע מזה: הם אפילו מפברקים עובדות לטובתה של הרשות!”.

 

ועוד בביהמ”ש העליון:

 

·        שופטים יושבים לדין בענין בו היו הם עצמם קורבנות העבירה.

 

·        מזמינים אותך לטעון לעניין זכות העמידה, למשל, אך דוחים את עתירתך בנימוקים לגופו של עניין, אשר טרם ניתנה לך הזדמנות לטעון באותן נקודות (מילון וובסטר הגדול מגדיר זאת כ-hit below the belt).

 

·        שופטים נרדמים על כס המשפט.

 

·        שופטים מבזים איש את רעהו בצורה בה הם נכנסים איש לדברי חברו ואיש לשאלות חברו.

 

ומתחום המוסר האישי:

 

·        בעוד הם מדקדקים עם זולתם כחוט השערה, בענייני תעבורה, למשל, שבהם הם כבר פסקו שהספק הוא לרעת הנאשם (כך!), מתירים הם לנהגיהם-הצמודים להחנות את מכוניות השרד עם כל גלגליהם על המדרכה, או לנסוע במהירות מטורפת של 80 קמ”ש – ואולי אף יותר – בדרך עירונית מובהקת”.

 

·        בעוד הם מדברים רמה-רמה על מוסר-המיסים – הם, שלרשותם רכב-צמוד-עם-נהג-ובלי-גילום (גם לשימוש פרטי), דאגו לעצמם גם ל”כיסוי הוצאות נסיעה” (כך!) בגובה של מאות לירות לחודש (כמה זה אחרי הגילום?), והכל כדי להשתמט ממס-אמת (ועכשיו מספרים לנו כי הם דורשים, כמו טייסי “אל-על”, “לעגן” את הסדרי השכר והמיסוי שלהם בחוק).

 

ועל הכל – חוסר הכבוד לזולת:

 

אמנם תמיד הם פונים אליך ב”אדוני” מכופתר, אך אין הם חוסכים ממך עלבונות ודברי-שיקוץ כוזבים, וכל זאת – במקום להתייחס כראוי ובכבוד אמיתי אליך ואל טענותיך. פעמים – כמו ברוסיה! – הם אינם מתביישים להשתמש בביטויים מתחום הפסיכיאטריה, ואין איש מונע אותם, ואין איש עוצר בעדם.

 

בכל הדברים שפורטו כאן אין כל חידוש: ציבור עורכי הדין נאנק וסובל, וכולם “מקטרים” אבל כשצריך לעשות משהו – הכל מחרישים, אפילו מוסדותיה של הלשכה: הלשכה, אשר הוקמה מכוח החוק כדי  להגן על חבריה, בוגדת בהם כדי לשאת חן לפני הגבירים. לשכת עורכי-הדין היתה ללשכת המתרפסים.

 

הלשכה, במקום ללחום בתופעות הפסולות שתיארנו לעיל – מאמצת לעצמה אותן שיטות עצמן, כל אימת שנוח לה הדבר.

 

הלשכה – משוחים עליה מלכים ונסיכים אימפוטנטים, אשר עיקר דאגתם הוא הפראקטיקה הפרטית שלהם, ואת תפקידם בלשכה הם נטלו לשם הכבוד, בעיקר.

 

והגיעו הדברים עד כדי כך שהשלטון הממשי בלשכה נתון בידיו של פקיד – לא נבחר – אשר אף אחד לא מרוצה ממנו, ובכל זאת הוא עושה בלשכה כרצונו.

 

בקיצור – לשכת עורכי הדין פשטה את הרגל. אפילו מנהיג האופוזיציה (“רשימת הצעירים”), אשר ניתנה לו בימים האחרונים הזדמנות לא-רגילה להעמיד את שר המשפטים, מול צופי הטלויזיה, על חומרת המצב ועל ההדרדרות בה נתונה מערכת המשפט, אפילו הוא לא מצא שאלה פחות ילדותית מזו הקשורה להצטברות התיקים בבתי המשפט (וכבר עמדנו על כך לעיל).

 

לאור פשיטת-רגל זו של מוסדות הלשכה מכריז אני היום על הקמתה של רשימת עורכי-הדין למניעת יום-כיפור-משפטי, אשר תתייצב לבחירות הקרובות למוסדותיה של לשכת עורכי-הדין (פברואר 1975 – הזמן רץ!). כמוכן מכריז אני היום על כוונתי להציע את מועמדותי לכהונת ראש הלשכה.

 

כדי להסיר ספק – אין בכוונתי להתחרות בלוויתנים (פרקליטו של יהושע בן-ציון, יועצה המשפטי שלהחברה לישראל וכו’) לא בידענות משפטית ולא בנסיון רב-שנים.

 

צעיר אנוכי בלשכת עורכי הדין, אך מאחורי שנים לא מעטות של לחימה בממסדים מסואבים. ולהבדיל מאחרים – מעולם לא נטשתי מערכה בגלל השיקול שטוב יהיה הדבר לעסקי הפרטיים.

 

עובדה: אנוכי הייתי היחיד שהעז לומר לשופטי בית-המשפט העליון – ישר בפנים – את האמת על הדרך בה הם מתייחסים לתפקידם ולציבור, דברים ברוח האמור לעיל ואפילו בוטים מהם (ר’ תיק בג”ץ 438/72 במזכירות ביהמ”ש העליון). דברים אלה אמרתי עוד לפני יום הכיפורים!

 

וכדי להסיר ספק – אני מצהיר כבר היום כי אם אבחר – לא אעסוק בפרקטיקה פרטית, אקדיש את זמני לתפקיד זה, ואסתפק במשכורת שתיקבע לי ע”י מוסדות הלשכה.

 

יחד עם זאת אני רואה חובה להבהיר כי אפילו אם לא אבחר – קשה להתחרות עם לוויתנים עתירי-הון – חשוב שההצבעה עבורי ועבור הרשימה למניעת יום-כיפור-משפטי תהיה רחבה ככל האפשר: חשוב שיידעו האדונים שעל האולימפוס שציבור עורכי-הדין עינו פקוחה!!!

 

בברכה,

 

שמחה ניר, עו”ד