הצ’ק ללא כיסוי של אהרן ברק

מרבית פסיקותיו, בענייני דת ומדינה, פגעו בדמותה היהודית של ישראל. והמסורת המשפטית עתיקת היומין של העם היהודי מעולם לא עמדה לנגד עיניו. בחינת התפיסה היהודית של נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק

בראיון לביטאון לשכת עורכי הדין (גיליון 65, פברואר 2007) נשיא בית המשפט העליון לשעבר השופט אהרן ברק, הצליח לעורר את זעמם של שומרי המסורת כשהצהיר ש”אין עולם הבא. לא מאמין בזה”. והוסיף ש”אפשר את הגווייה שלי לשרוף, ולפזר את העשן”. חריף המגיבים לדבריו היה הרב הספרדי הראשי לשעבר, מרדכי אליהו, ששאל בבדיחות פורימית בתחנת רדיו דתית: “למה שלא ישרפו אותו כבר עכשיו?” (מעריב, 22.2.07).

כאזרח מהשורה, יש לברק זכות מלאה להבעת דעותיו הפרטיות. הבעיה מתעוררת כשדבריו משקפים את האג’נדה האידיאולוגית שהוביל במהלך הטבעת חותמו על המערכת המשפטית בישראל. ברק התיימר לא אחת לפסוק בתיקים השנויים במחלוקת יהודית טעונה, בעוד שאינו בקיא במשפט העברי. מרבית פסיקותיו, בענייני דת ומדינה ובשמירה על ביטחונה, פגעו באופן רצוף בדמותה היהודית של ישראל. ברק התעלם בשיטתיות מאופייה היהודי של המדינה, מתוך “העדפה מתקנת” לאופייה הדמוקרטי.

המסורת המשפטית המהוללת ועתיקת היומין של העם היהודי מעולם לא עמדה לנגד עיניו. לא פעם ניסה לשחרר סופית את ישראל מ”אזיקי” היהדות ולבוללה כ”מדינת כל אזרחיה” במרחב העולמי, לפי תפישתו ערכי תבונה אוניברסליים.

בנאומי הפרידה שנשא בסיום תפקידו, ברק טרח להדגיש את הקשר העמוק שלו ל”הלכה היהודית והתרבות היהודית שהם חלק ממני”. אלו הם ללא ספק שני ביטויים חשובים וראויים, אולם, למעיין בפסיקתו של ברק, יתגלה עד מהרה שזהו צ’ק ללא כיסוי. ברק הוא משפטן דגול הבקיא בתחומי המשפט הפלילי, הציבורי, האזרחי והמסחרי. את שיטות המשפט המערביות הוא מכיר ככף ידו הימנית. ואם יש למצער תחום שבו הוא נותר כסומא באפלה, זהו דווקא המשפט העברי.

פסיקתו של ברק, המלאה ציטוטים מחכימים מהמשפט האמריקאי, הגרמני, האנגלי, האוסטרלי ואפילו ההודי, התעלמה כמעט במופגן מאוצרות החכמה המצויים בארון הספרים היהודי. החל מאותה ספרייה שמבקרי היכל הצדק הירושלמי משתוממים תכופות מהררי האבק המכסים את ספריה, ועד סיפוריו על כי בצעירותו שקל ללמוד בישיבה, לאור האינטלקט בו ניחן ולנוכח אי-התמצאותו במקורות.

התרעומת של ציבור שומרי המצוות כלפי ה”נאורות” של ברק ופמלייתו, מתקבלת על הדעת גם לאור הבהרותיו המפורשות של ברק בעבר מהיכן הוא שואב את עקרונותיו הבסיסיים ולאיזו תרבות משתייכת המערכת שבראשה עמד לא מכבר. באחד ממאמריו שאל ברק: “מהי התרבות המשפטית אליה משתייכת שיטת המשפט הישראלית?”. והשיב: “מאפיינים של שיטת המשפט הישראלית מרחיקים אותה מהתרבות של המשפט העברי… אף האידיאולוגיה שלנו אינה דתית-יהודית… שיטת המשפט שלנו שייכת לתרבות המשפטית המערבית… הגישה הבסיסית היא חילונית”. במאמר אחר, על “המהפכה החוקתית” שהוביל, טען שמבחינתו “אין לזהות את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית עם המשפט העברי”.

פרקליט הצמרת, הרב ד”ר יעקב וינרוט, שברק שידל מספר פעמים למנותו לעליון, טען בפני הביוגרפית נעמי לויצקי שברק “חולם לחיות בחברה ששולטים בה ערכים אוניברסליים, ערכים של תבונה ולא של רגש, שוויון וכל הנגזר ממנו. הדבר מקומם את כל האנשים שחושבים שהייחוד היהודי חייב לבוא לידי ביטוי גם בנורמות ששולטות”.

כנשיא בג”ץ נחלץ ברק למאבק עז על דמותה של המדינה תחת דגלה של אידיאולוגיה חילונית-הומניסטית, המזוהה עם אליטת מיעוט בחברה הישראלית. פסיקותיו של השופט ברק בסוגיות דת ומדינה מגשימות את השקפת האליטה הנאורה במדינה. מבחינתו, יש להותיר לבית המשפט את ההכרעה בשאלת הגדרת היהדות וקיימת עליונות מובהקת של הערכים הדמוקרטיים על פני הערכים היהודיים.

בגילוי הלב הנדיר של ברק בראיון המסכם את תפקידו הציבורי, על אמונתו החילונית בהיעדר המשכיות, מעיד ברק על עיסתו, שאך טבעי שתקומם עליו את כל מי שחרד לדמותה היהודית של ישראל.

המאמר המקורי

פורסם ב-Nrgמעריב (26.2.2007, 14:12)

אורי פז, עורך, חוקר יהדות ומתנדב בנשמה