בג”ץ “שלום עכשיו” בעניין מודיעין עילית:

מה עניין ההוצאות העונשיות לטובת המדינה להפרת צווים של בית המשפט

פסיקת-הוצאות, על שום מה?

ראובן תובע את שמעון בבית המשפט. לא סכום גדול שאפשר להתעשר ממנו, אלא רק משהו סמלי, “בשביל הפרינציפ”: חצי לירה.

שני הצדדים נערכים ל”קרב חייהם”, ושוכרים את עורכי הדין היקרניים ביותר, אלא אשר נוקבים את שכרם בדולרים, חמש ספרות מינימום, פלוס מע”מ.

השופט, כדרכם של שופטים הרוצים לעשות לעצמם חיים קלים, מנסה להביא את הצדדים לידי פשרה, ולשם כך הוא מטריח אותם לחצי תריסר של ישיבות “קדם משפט” – תרגיל ידוע במסריחותו, שהרי הליך קדם-המשפט נועד לליבון פלוגתאות, לגילוי מסמכים, לכל מיני הסכמות פרוצדוראליות וכו’.

אפשר לקבל נסיון של שופט להביא את הצדדים לפשרה בישיבת קדם-המשפט, בתנאי שהוא משווה לנגד עיניו לא את נוחיותו-הוא, אלא רק את האינטרס של הצדדים, ושהוא לא לוחץ עליהם חזק מדי, אבל כאשר הבאתם של הצדדים לפשרה עולם לראש מעייניו, והוא מטרטר אותם לישיבות מיותרות על מנת להתיש אותם עד שיאמרו “רוצים אנו” – הרי זה כיפוף-ידיים פסול.

מה עושה השופט אם כל התרגילים שלו נכשלים, והצדדים לא מתפשרים? הוא “קובע את התיק להוכחות”.

ומה קורה אם, בתום ישיבת הוכחות קצרה השופט פוסק לטובת אחד הצדדים? השלב הבא הוא פסיקת ההוצאות, שהרי, כך מקובל, הצד הזוכה במשפט לא צריך לצאת בחסרון-כיס, ואם הוא זכה בלירה, אבל הוציא שתי לירות לניהול המשפט, ה”נטו” שלו יהיה הפסד של לירה, במקום רווח של לירה – אלא אם כן בית המשפט יחייב את יריבו, המפסיד, לשלם לו את הוצאותיו.

כמובן שגם שיעור ההוצאות שתיפסקנה במקרה הזה יוצר בעייה: מחד – כל צד רשאי לבחור לעצמו את עורך-הדין הנראה לו, אבל מאידך נשאלת השאלה אם זה סביר, כאשר אפשר היה להגיע לאותה התוצאה בלי עורך-דין.

והשאלה האחרונה – מי יישא בהוצאותיהם של הצדדים על חצי תריסר הישיבות המיותרות, אותן השופט כפה על הצדדים, כאשר הם בכלל לא היו מעוניינים בהן. האם מוצדק הוא שהצד המפסיד ישלם לזוכה גם על הישיבות האלה, או אולי השופט, ואם לא הוא – המדינה, אשר מעסיקה אותו? שאלןה נהדרת, אותה נשאיר בצריך-עיון, אבל נזכור אותה, ברקע.

פסיקת “הוצאות” שאינן הוצאות, אלא קנס פשוטו כמשמעו

השאלה בה עסקינן היא אם בפסיקת-ההוצאות אמורים לבוא גם שיקולים אחרים, מלבד הצורך לשפות את הצד הזוכה על ההוצאות אשר הוציא לניהול המשפט. נניח שאחד הצדדים התחצף לשופט – האם מותר לחייבו בהוצאות? ואם כן – לטובת מי? לטובת הצד-שכנגד, אשר ירוויח מחוצפתו של יריבו, או, אולי, לטובת המדינה, אשר לא סבלה חסרון-כיס מהחוצפה הזאת, היא גם אינה כלל צד להליך המשפטי, ומעורבותה בו נסתיימה עם גבייתה של האגרה על ההליך הזה?

וזה מביא אותנו אל המקרה שלפנינו.

תנועת “שלום עכשיו”, יחד עם גופים אחרים, עתרה לבג”ץ כנגד שורה של גופים שלטוניים ואחרים, ועניינה של העתירה, כעולה מהחלטת הבג”ץ בה עסקינן, הוא “בבנייה רחבת היקף שבוצעה בשכונת ‘מתתיהו מזרח’ על רקע שאלות הקשורות בחוקיות התכנית 210/8/1 החלה על המקום”.

במסגרת תיק הבג”ץ הזה הוצא צו-ביניים, האוסר להמשיך בעבודות הבנייה המתבצעות במיתחם, ומורה לחדול מכל פעולות האיכלוס והעברת החזקה בדירות הבנויות במיתחם.

הצו הזה היה גזירה שהמשיבים לא יכלו לעמוד בה, והמשיה מס’ 13, חפציבה בנייה ופיתוח בע”מ, שהיא האחראית העיקרית לבנייה בשכונה, ביקשה לצמצמו את צו-הביניים, כדי לאפשר סלילה של קטע דרך זמני במיתחם, “לרווחת תושבי המקום”, ומכאן אנו למדים כי צו-הביניים פגע גם בתושבי השכונה אשר גרים בה כדין. בין השאר בכך שנחסמה דרך אשר שימשה את תושבי המיתחם, ובכך נחסמה, בין השאר, הגישה לרכב חירום ושירותי פינוי אשפה, ולפיכך ביקשה אותה משיבה (חפציבה) לצמצם את צו-הביניים, כדי למנוע מתושבי השכונה סבל מיותר. חשוב לציין כי חפציבה, יחד עם החברות המבצעות את הבנייה, הקדימו הפר לנבקש, ופרצו את הדרך החלופית עוד לפני שביקשו – ובסופו-של-דבר גם קיבלו – את תיקונו של צו-הביניים, כך שהדרך החלופית הוכשרה בדיעבד.

עמדת העותרת

העותרת (שלום עכשיו) התנגדה לבקשתה של חפציבה, מהטעם שהיה לה חלק בפריצת הדרך הבלתי חוקית. לטענתה מדובר מבחינת היזמים ב”פרקטיקה של בנייה בלתי חוקית כענין של שיטה, לפיה תחילה מבוצעות עבודות אסורות ונקבעות עובדות בשטח, ולאחר מכן מתבקש על ידם הכשר בדיעבד”, והיא גם ביקשה לחייב את חפציבה בהחזרת המצב לקדמותו בשטח במסגרת הליך על פי פקודת בזיון בית משפט.

עמדת המדינה

המדינה (ולמען הדיוק – המשיבים ה”שלטוניים” המיוצגים על ידי פרקליטות המדינה, כי המדינה עצמה לא הייתה צד להליך הזה) גילתה הבנה מרובה יותר לצרכיהם של התושבים, והיא אכן הסכימה כי נוכח הנסיבות ההומניטריות שנוצרו, ובהתחשב במצבם הקשה של הדיירים שנותרו ללא דרכי גישה נאותות לבתיהם, מן הראוי לאפשר – לתקופת ביניים עד להשלמת ההליכים בעניינה של התכנית המופקדת – את “הכשרתה הזמנית” של הדרך שבמחלוקת, ולפיכך גם לצמצם את צו הביניים, כך שיאפשר את ביצוען של עבודות הסלילה, לרבות … ובכפוף ל…, וכו’ וכו’.

יחד עם זאת, בבחינת פטור בלא-כלום אי-אפשר, הדגישה המדינה, בתגובתה, את החומרה הרבה שיש במעשי פריצת הדרך בשטח בניגוד לצו השיפוטי הארעי, וכו’, וכו’.

לא יפה, אבל …

או קיי, עכשיו אנחנו יודעים שזה לא יפה להפר צווים של בית המשפט, ולבצע עבודות “שלא בהתאם לתכנית שבתוקף, וללא היתר בנייה”, אבל אנחנו גם יודעים שההפרה נבעה מצרכים הומניטריים של התושבים הלגיטימיים, ושהיא גם כיוונה לדעתו העתידית של הבג”ץ.

הפרה והכשרה: מה עושים?

מה עושים – ומה לא עושים – כעת עם הפרתו של צו שיפוטי, אשר מאוחר יותר “הוכשרה” – עם מרכאות או בלעדיהן, תלוי בהשקפה – על ידי צו שיפוטי חדש?

לא מנהלים הליכי לפי פקודת בזיון בית המשפט, כי הפקודה הזאת לא נועדה לצרכים עונשיים, אלא לכפיית הציות מכאן-ואילך לצווים שיפוטיים, וכאשרההפרה כבר “מאחורינו” – אין מה לכפות.

מאידך קיימת לנו הוראה ספציפית לעניין זה, בסעיף 287(א) לחוק העונשין, תשל”ז – 1977, אשר זה לשונו:

287. הפרת הוראה חוקית

(א)  המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית-משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו ענין, דינו – מאסר שנתיים.

הדבר הנכון והיחיד, במקרה הזה, היה להתלונן במשטרה.

אנחנו בעלי הבית!

אבל השופטים, הגם שהסכימו לרכך את הצו, החליטו להראות למפרים “מאיפה משתין הדג”, וגם “מי כאן בעל-הבית”.

אומר הבג”ץ (בהרכב המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין, והשופטות איילה פרוקצ’יה ומרים נאור; ההדגשה לא במקור):

15)      תוכן הבקשה מעלה שיקולים נוגדים: מצד אחד, אין ספק כי פריצת דרך שלא היתה קימת באיזור הנתון לצו ביניים שיפוטי האוסר כל פעולה בשטח הרלבנטי מהווה הפרה של הצו. יש בכך גם משום הפרה של דיני התכנון והבנייה, המחייבים לצורך כך תכנית תקפה והיתר לעבודה. בנסיבות הליך זה, העוסקות בטענות העותרים בדבר הפרה מאסיבית של דיני התכנון בהיקפים רחבים במיוחד, מקבלת הפרת צו הביניים בענייננו מימד חומרה מיוחד.

ההפרה היא הפרתן של משיבות 7 ו-8 שקבלן מטעמן ביצע את העבודה, ובמידה מסוימת גם של חפציבה, האחראית העיקרית לבנייה בשכונה … מהווה הפרה מהותית של דיני התכנון ושל צו בית משפט זה, ויש להתייחס לכך בחומרה המתאימה.

16)      מנגד, המציאות בשטח פוגעת פגיעה ממשית בתושבי המקום, הנאלצים לקיים חיי יומיום בתנאים קשים מנשוא. קושי זה נובע מהעדר נגישות לבתיהם, וגורם הכבדה יתירה לא רק על מהלך חיי היומיום שלהם, אלא גם על צורכי חירום שונים שלא ניתן לספקם לשכונה עקב קושי של רכבי חירום ושירותים להגיע למקום בהעדר תוואי דרך מסודר לצורך כך. במציאות בשטח, נדרש פתרון מהיר ויעיל שיאפשר חיים תקינים של תשובי השכונה, ויש לחתור לפתרון כזה באמצעים שהחוק מעמיד למעורבים בדבר.

17)      האיזון הראוי בין השיקולים הנוגדים קרי – בין חומרת הפרתם של היזמים את החוק ואת צו בית המשפט לבין מצוקתם הממשית של התושבים הוא לאפשר הכשרת דרך גישה חלופית לתושבי שכונת חפציבה ב’, תוך הטלת הוצאות משמעותיות לטובת אוצר המדינה על אלה שהיו מעורבים בהיקף כזה או אחר בביצוע עבודות בלתי חוקיות בשטח, הנוגדות צו שיפוטי ואת המצב התכנוני בשטח. בדרך זו יועבר מסר של הרתעה מפני המשך הפרת החוק במיתחם, אך בד בבד ינתן מענה לצרכים אמיתיים של אוכלוסיית תושבים גדולה הזכאית לתנאים מינימליים של רווחה ונוחות.

ועל כן, לאור האמור, החליטו השופטים:

18)    (א)  הצו הארעי יצומצם כך שיתיר לחפציבה לנקוט הליכים מתאימים על מנת לאפשר את סלילת דרך הגישה באופן שיהא תואם לדיני התכנון והבנייה ולמצב התכנוני התקף במקום.

          (ב)  המשיבות 7 ו-8 תשלמנה לטובת אוצר המדינה הוצאות בשיעור 60,000 ₪, ואילו חב’ חפציבה, המשיבה 13, תשלם הוצאות כאמור בשיעור 40,000 ₪.

          (ג)  – – -.

תסלחו לי מאוד-מאוד!!!

פסיקת-הוצאות – כשמה כן היא: שיפוי/פיצוי של הצד הזוכה במשפט לכיסוי/החזר של הוצאותיו על ידי הצד המפסיד. אפשר למצוא לכך חריגים – בעיקר כאשר הצד הזוכה, בהתנהגותו, סיבך את המשפט שלא לצורך, ואז אפשר לשלול ממנו את הוצאותיו, או להפחיתן, וכבר ראינו מקרים בהם הצד הזוכה חוייב לשלם את הוצאותיו של הצד המפסיד, אבל אלה מקרים נדירים אשר מצריכים דיון נפרד, כשם שהקדשנו דיון נפרד לפסיקת-ההוצאות בכללותה, ובעיקר להיותה גורם המשחית את המערכת הציבורית כולה, לרבות מערכת המשפט.

אבל כאן ישנו צעד נוסף: “הטלת הוצאות משמעותיות לטובת אוצר המדינה … (כדי ש)בדרך זו יועבר מסר של הרתעה מפני המשך הפרת החוק”.

ועם כל הכבוד: “העברת מסר של הרתעה” היא תפקידו של המשפט הפלילי, ולא של פסיקת ההוצאות.

מדוע ולמה הם עושים את זה, ועוד מהמקפצה?

תשובה אחת: זה למטה מכבודם להגיד לנתיניהם הכנועים אמנם הפרת את הצו שלנו, אבל לגופו של עניין צדקת, ואנחנו מכשירים לך את ההפרה;

תשובה שנייה: אם הם יתלוננו במשטרה, הם מוותרים על השררה לטובת אחרים;

תשובה שלישית: המשטרה יכולה לומר במסגרת המשאבים המצומצמים שלנו אין לנו עניין ציבורי בנושא, במיוחד לאחר ביטולו של הצו;

תשובה רביעית: גם אם המשטרה תגיש אישום, זה יכול להימשך שנה-שנתיים, וגם אם הנאשמ/ים יצא/ו אשמ/ים – מה שלעולם לא בטוח – איש לא יזכור את השופטים אשר התלוננו.

ויכולות להיות תשובות נוספות, כמובן.

“לטובת אוצר המדינה” …

קנס שמטיל בית המשפט, כך קובע החוק, לא משולם לקופת המשטרה, ולא לקופת בתי המשפט, אלא לקופה הציבורית הכללית, היא קופת המדינה, או אוצר המדינה.

פרט לחריגים מסויימים, כל הכספים אשר נכנסים לקופת המדינה מוצאים ממנה רק לפי חוקי התקציב, ללא קשר לשאלה מהו מקורם. מכאן אנו למדים כי לרשות אשר הטילה את הקנס אין שום say בשאלה מה לעשות עם הכסף, וממילא אין לה שום “כדאיות” להטיל קנסות, זולת החובה לאכוף את החוק.

העובדה שהבג”ץ הטיל את ה”הוצאות” לטובת אוצר המדינה (אשר לא הייתה צד להליך) מעידה כי אכן הכוונה של השופטים הייתה להטיל על המפרים קנס, פשוטו כמשמעו, למרות שאין הם מוסמכים לכך.

הערה משלימה

פסיקת-ההוצאות “להרתעה” אינה מעניקה לנאשם את הגנת “כבר נשפטתי”, כך שאפשר להגיש נגד מפרי הצו גם כתב-אישום פלילי, כך שהוא עשוןי להיענש פעמיים על אותה העבירה.

ללמדך שגם הגינות מינימלית אין בפסיקת-ההוצאות הזאת.