אהרן ברק ומישאל חשין – צמד הקשקשנים התורן – ה”חמלה” שלכם עושה שירות-דב לנשיא המדינה, משה קצב

אהרן ברק ומישאל חשין – צמד הקשקשנים התורן – ה”חמלה” שלכם עושה שירות-דב לנשיא המדינה, משה קצב

האם אהרן ברק באמת “הופתע” מהביקורת הציבורית על החיבוק הפומבי שהעניק למשה קצב? אם הוא באמת הופתע, הדבר מעיד על פחיתה דרמטית בכושרו השכלי, ואם הוא לא הופתע – סימן שהוא משקר, ובכל מקרה נדלקה כאן נורה אדומה המתריעה על ליקוי-מאורות במערכת המשפט, ועל הצורך לבחון מחדש את גיל הפרישה של השופטים, שהרי אם בארזים, וגו’.

החיבוק

אהרן ברק, שחקן-הרכש הטרי ביותר בליגת הבדימוסים, העניק חיבוק חם ואוהב לנחקר-תחת-אזהרה מס’ 1 של מדינת ישראל – הוא נשיא המדינה, משה קצב, אחד משחקני-הרכש הבאים באותה הליגה (אפילו אם ישלים את הקדנציה, נותרה לו רק שנה אחת בלבד).

את החיבוק הזה העניק ברק לקצב לעיני מצלמות הטלוויזיה והסטילס בטקס ההשבעה של אליעזר ריבלין לתפקיד המשנה לנשיא בית המשפט העליון. האם הוא חשב עד הסוף על מה שהוא עושה?

האם חשב ברק איך ייראה החיבוק הזה בעיני הציבור? האם צפה הוא את הביקורת הציבורית שתבוא – כפי שאמנם הווה – בעקבות החיבוק הזה? האם חשב הוא על הדבר לפחות מהבחינה האגואיסטית שלו?

הביקורת

החיבוק הזה, איך לא, לא עבר ללא ביקורת ציבורית.

אהרן (“אנחנו זקוקים לביקורת, אנחנו עושים טעויות, ואנחנו מודים בהן”) ברק נפגע מהביקורת על החיבוק הזה: “נפגעתי והופתעתי מאוד מהביקורת על חיבוק ידידי, נשיא המדינה הוא חבר טוב שלי ואני מכיר אותו 53 שנה“. לפי החישוב שלי השניים מכירים מאז שברק היה בן 17, וקצב – בן 8 שנים, אבל אני מוכן להניח כי ההיכרות ביניהם היא בת 35 שנים, ולא 53, וזה בהחלט הגיוני, לפי התקופה בה נכנס ברק אל המינהל הציבורי, וקצב אל הפוליטיקה.

האם ברק באמת “הופתע” מהביקורת הזאת? אם הוא באמת הופתע, הדבר מעיד על פחיתה דרמטית בכושרו השכלי, ואם הוא לא הופתע – סימן שהוא משקר, ובכל מקרה נדלקה כאן נורה אדומה המתריעה על ליקוי-מאורות, ועל הצורך לבחון מחדש את גיל הפרישה של השופטים, שהרי אם בארזים, וגו’.

מאידך אני מאמין לברק שהוא “נפגע”. האיש הזה לא רגיל לביקורת על התנהגותו, כשם שהוא לא רגיל לביקורת על השופטים בכלל, וממילא הייתה לו סיבה טובה להרגיש עצמו נפגע, שהרי, לדבריו, “זה היה מעשה אנושי לגמרי, חברי ולא מעבר לזה. אתה הרי יודע שכאן אדם לאדם זאב”. נשאלת השאלה מדוע לא ניתן היה לעשות את המחווה האנושית והחברית הזאת בלשכתו של קצב, לפני הטקס, אחריו או בכל עיתוי אחר (ככל הידוע השניים נפגשו בלשכה, לפני הטקס).

הסניגור

חברו של ברק, מישאל (“אל תצפצפו על בני אדם!“) חשין מגן עליו מהמקפצה, באמרו לברק: “אמרתי בתקשורת שחשת חמלה כלפי קצב ולכן החיבוק שלך היה מעשה אנושי”. ברק, כאמור, אישר את הדבר:  “אכן, זה היה מעשה אנושי לגמרי, חברי ולא מעבר לזה”, וגו’ (רמי יצהר, עניין מרכזי).

הארץ מותח ביקורת על המחווה הזאת, אותה הוא מגדיר כ”תמיכה בלתי ראויה בנשיא“:

“נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק כועס על התקשורת בשל הפרשנות שזו נתנה לחיבוק הפומבי שהעניק לנשיא המדינה משה קצב בטקס השבעת השופט אליעזר ריבלין למשנה לנשיאת העליון. ברק פגוע, מסרב לקבל את הביקורת שנמתחה עליו. אך גם בלי הספין שניסו בשבוע שעבר אנשיו של קצב להלביש על ברק, על ‘מילות העידוד החמות’ שלחש באוזנו במהלך החיבוק ועל פגישת החיזוק שהיתה או לא היתה בין השניים, ברק נהג באופן בלתי ראוי”.

מקובלת עלי הכותרת שנתן הארץ לחיבוק הזה, אבל אני הייתי הייתי מגיע לאותה המסקנה דווקא באספקלריה של ה”נתמך” עצמו: האם משה קצב אכן חפץ ב”חמלה” הזאת?

משה קצב מאמין בחפותו, לפחות כך הוא ופרקליטיו מציגים את הדברים בשלב הזה.

משה קצב אינו טוען – לפחות בשלב הזה – שהמימסד רודף אותו, וגם לא שהחקירה המשטרתית-פרקליטותית היא “מגמתית”. יש לו בטן מלאה על המתלוננות, וזה לגיטימי, אבל אם הוא זקוק למשהו, הרי זה משפט-צדק, ולא “חמלה”.

אני חוויתי – ועדיין חווה – את הנושא הזה על בשרי-שלי

בשנים האחרונות הברית הלא-קדושה שבין בית המשפט העליון לבין לשכת עורכי-הדין מנהלת נגדי, בגלל הביקורת שלי על מערכת המשפט, מסע של נקמנות וסתימת-פה אשר לא היה מבייש את משטר האייטולות האיראני, ולא שום משטר טוטאליטארי אחר.

אז אם, מול מצלמות הטלוויזיה, או אפילו מול מצלמות הסטילס, היה בא שופט מידידי להעניק לי חיבוק תומך – הייתי מקבל זאת באהבה (ועוד יותר באהבה הייתי מקבל חיבוק משופטת), אבל אני הייתי נפגע עד עמקי נפשי ונשמתי אם השופט היה נקרא אל נשיא ביהמ”ש העליון, או אל מנהל בתי המשפט, על מנת להסביר את פשר תמיכתו ה”בלתי ראוייה” בשמחה ניר, והוא היה מצטדק ואומר “חשתי חמלה כלפי שמחה ניר, ולכן החיבוק שלי היה מעשה אנושי. מעשה אנושי לגמרי, חברי ולא מעבר לזה. אתם הרי יודעים שכאן אדם לאדם זאב. שמחה ניר הוא חבר טוב שלי ואני מכיר אותו 94 שנה” (הכוונה, מן הסתם, ל-49 שנה).

תמיכה שבהתרסה על עוולות המערכת שאותו שופט הוא חלק ממנה – כן, זה בהחלט היה מחמם לי את הלב, אבל תמיכה שבחמלה? לא, תודה!

עם סניגורים כאלה …

לשופטי ישראל ישנה הנחה שכל מה שהם אומרים להגנתם מפני הביקורת, מתקבל על ידי הציבור כ”כזה ראש וקדש”. מונחים-עצמם כך הם מגינים על עצמם בנימוקים רעים כאשר יש להם נימוקים טובים, ובנימוקי-הבל כאשר ההגנה הנכונה היא לומר אכן, טעינו, אבל אנחנו מפיקים את הלקחים.

אבל שופטינו לא מסוגלים לכך, כי שכרון-הכח העביר אותם על דעתם, וזה גם מה שקרה למישאל חשין, עם ה”יציאה” הזאת: האם הוא לא יכול היה לשתוק?

אבל נניח שמאן-דהוא לחץ אותו אל הקיר עם השאלה הזאת, והוא לא יכול היה לשתוק, מחשש שהדבר יזכה לפירושים מפירושים שונים. מה מנע ממנו להגיד אני לא יודע. אני מניח שאהרן ברק ידע מה הוא עושה, אבל הוא לא התייעץ אתי, ולכן אני לא יודע מה הוא ביקש לומר בחיבוק הזה – אם בכלל.

אז לא. קשקשן נשאר קשקשן, מישאל חשין היה מוכרח ללמד סניגוריה על אהרן ברק, וכך נולדה הגנת ה”חמלה” האומללה.

אבל זה עוד לא הכל, משום שכאשר הקשקשן הזה גילה לאהרן ברק את “קו ההגנה” הזה, הוא העמיד את ברק במצב של “לא לבלוע ולא להקיא”. אהרן ברק לא יכול היה לומר לחברו תודה, לא. אני בכלל לא עשיתי בגלל החמלה, כי אז הוא היה במצב גרוע בהרבה.

המסקנה היא, איפוא, שמישאל חשין עשה שירות-דב לאהרן ברק, ושניהם יחד עשו שירות-דב למשה קצב.

ומה עם החמלה?

משה קצב, כאמור, לא זקוק ל”חמלה” של אהרן ברק, אבל ממי שמקשקש נון-סטופ על חמלה, בעיקר כאשר הוא מייחס את החמלה לציבור השופטים בכללותו, אני מצפה ליותר ממשהו. שיגלה הוא וכל המערכת שהוא (היה) מופקד עליה ומדבר בשמה – חמלה לא רק כלפי חבריו זה 53 (כנראה 35) שנים, אלא גם – ובעיקר – כלפי הציבור אותו הוא משרת: תובעים ונתבעים, עותרים לבג”ץ, נאשמים, עדים וגם קורבנות העבירות. כוווולם.

אז לא. הם מכים ללא חמלה את כל מי שלא רוקד לצלילי חלילם, ועל כך עמדנו במאמר אהרן ברק, קשקשן בלתי נלאה (ב): על איזו “חמלה” אדוני מדבר?!

וכעת לך תאמין לו, לאהרן ברק, שהחיבוק החם שהעניק למשה קצב היה רק משום החמלה, ולא עמד מאחוריו משהו אחר, אותו אין הוא מוכן לגלות.

ואם קצב יורשע?

מבקרת המדינה בדימוס, שהיא גם המשנה-בדימוס לנשיא ביהמ”ש העליון, מרים (“לא קונים שלטון בכסף”) בן-פורת גילתה חמלה רבה כלפי בן-העניים עופר נמרודי, כאשר הוא הורשע בדין, ונדון למאסר-בפועל. בן-פורת הכירה את נמרודי בצעירותה, כאשר שמשה מדריכת-נוער בעיירת-הפיתוח בה נולד הנער, וכבר אז היא הזכירה בקשר אליו את המשפט היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה.

בן-פורת, אגב, לא הייתה היחידה במצעד האין-סופי של אנשי-הציבור אשר גילו חמלה כלפי בן-העניים הזה, וביקרוהו בכלאו, אבל זו פרשה נפרדת, אשר דובר בה רבות, בשעתה, ובמקום הזה לא נדון בה.

השאלה שהייתי מפנה אל אהרן ברק, בהקשר זה, היא אחרת: נניח שקצב יורשע בדין – האם גם אז תבוא להעניק לו חיבוק-של-חמלה? ואם הוא יידון למאסר – האם גם אז תבוא לחבק אותו, לפני עלותו אל הזינזנה?

המלצת היום: אהרן ברק, קום והתהלך בארץ, להכות על כל חטאותיך