“נימוקי הערעור כנגד ההרשעה נוסחו בהרחבה ובפירוט רב, עד שנדמו בעינינו כסיכומים לכל דבר ועניין בפני הערכאה הדיונית“.

והשאלה היא איפה כתוב שנימוקי הערעור צריכים להיות שונים מסיכומים לפני הערכאה הדיונית (קרי: הערכאה  הראשונה)?

בהודעת-הערעור שבכתב ישנם שני דרכים לערוך את נימוקי הערעור: האחד – בקצרה, על מנת להרחיב בעת הדיון בעל-פה, והשני – באריכות, כך שהשופטים, אם הם רוצים לבוא לדיון כשהם מכירים את התיק, ייכנסו לאולם כשהם כבר “מבושלים“ כראוי.

להרחבה או לקיצור בהודעת הערעור ישנם יתרונות וחסרונות, אשר לא כאן המקום לפרטם, אבל מן הראוי להביא את הוראת סעיף 203 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ“ב–1982, אשר זה לשונו:

203. נימוקי ערעור

הודעת ערעור תפרט את נימוקיו, ואולם, לא ניתנו בהודעה נימוקים או לא פורטו במידה מספקת, רשאי רשם בית המשפט להורות למערער להגיש נימוקים, או נימוקים מפורטים יותר, במועד שיקבע; לא מילא המערער אחר הוראות הרשם, רשאי בית המשפט, בתחילת הדיון בערעור, לדחות את הערעור מטעם זה בלבד.

ומכאן אנו למדים כי, מבחינת סדרי-הדין, מי שמקצר מסתכן – ומי שמאריך – לא מסתכן בדבר, והשאלה היא מאין שאב אדמונד לוי את ההנחה שהנימוקים בהודעת הערעור צריכים להיות מפורטים פחות מאשר הסיכומים בערכאה הדיונית?

הוא לא שאב משום מקום, אלא מהשרוול, כפי שהוא רגיל, מן הסתם, כאשר הוא זקוק למשהו, ואין לו מאיכן לקחתו. כך הוא המציא את תיאורית הטענה המיקדמית ה”מובהקת”, למשל.

אכן, כשאתה שופט “עליון” מותר לך לקשקש, אבל הבעייה היא שלדברים כאלה יש דינמיקה משלהם, בעיקר שהם לרעת הנאשמים.

וזה, בדיוק, מה שקרה גם לתיאורית הטענה המיקדמית ה”מובהקת”, למשל, ועוד נגיע לכך בעתיד, כאשר נראה איך שופטים מעתיקים שגיאות בלי מחשבה.

לפרקים הקודמים בסדרה:

הערות בעקבות פס“ד-המריבה – אמינוף נגד מוניץ ודה-ליאו לוי, ולהיפך (א): מה זה “לשון בוטה, לעתים גסה ומשתלחת”?

הערות בעקבות פס“ד-המריבה – אמינוף נגד מוניץ ודה-ליאו לוי, ולהיפך (ב): מי “משתלח” במי?

הערות בעקבות פס“ד-המריבה – אמינוף נגד מוניץ ודה-ליאו לוי, ולהיפך (ג): היאך מגניבין?