מי “משתלח” במי?

בעקבות פסה”ד של ביהמ”ש העליון בעניין דבר-האיוולת של השופט אהרן אמינוף וחברותיו נחמה מוניץ וגבריאלה דה-ליאו לוי (“ייתכן שנעמו לה מעשי הנאשם”, וגו’): איוולת-על-איוולת. מאמר שני בסדרה.

במאמר הקודם בסדרה זו (… (א): מה זה “לשון בוטה, לעתים גסה ומשתלחת?”), לאחר תזכורת על הפרשה המביכה/מבישה הזאת הגענו אל “פיסקת השפר” של השופט אדמונד לוי, אשר זכתה גם היא להסכמת השופטת מרים נאור, והשופטת (כך!!!) א’ רובינשטיין. שלושה שופטים אשר בלי לקשקש משהו על ענייני ה”סגנון”, ובלי ההזנייה הבלתי-נשלטת של המילה “בוטה” – חייהם, מן הסתם, אינם חיים.

אולי בעיקר כבוד השופט אליקים רובינשטיין, אשר מדבר על “סדרת התבטאויות” של אחרים, ושוכח את סדרת ההתבטאויות שלו (“מעשה נבלה”, “זיוף מאסיווי”, “מסמכים המטילים שיקוצים”, “פגיעה מרושעת”, “הוטל רפש ושיקוץ”, “עומדים ככלי ריק”, “תוצר של הבל פה ועט חסר שחר”, “עלילה שפלה”, “התלהמות ציבורית”, “קלות פה וקלות עט“).

נחזור אל “פיסקת השפר” של אדמונד לוי:

“10.      המערער, באמצעות באי-כוחו, הניחו בפנינו הודעת ערעור שנומקה בהרחבה, ומשתרעת על פני 111 עמודים. בפתח הדיון הבהרנו באוזניו של עו”ד א’ מרגלית כי דעתנו אינה נוחה מאופן ניסוחם של נימוקי הערעור, ונחזור על כך גם עתה. הערעור נוסח בלשון בוטה, לעתים גסה ומשתלחת, כאשר לא אחת מכוונים באי-כוח המערער לכך שבית-משפט קמא גמר אומר להביא להרשעת המערער, ואחר כך תר אחר הראיות  שיסייעו בידו להשיג יעד זה. לו היה בטיעון זה ממש, ניחא, אולם הקורא את הכרעת-הדין, והוא נחון ביושרה, ואינו הולך שבי אחר גרסת לקוחו, היה מבחין על נקלה כי לאותו רפש שהוטל לעבר בית-המשפט המחוזי לא היתה עילה או בסיס כלשהו, ומקורו בעניין אחד בלבד – העדר יכולת להשלים עם כך שבית-המשפט הכריע את הכף לחובת המערער. לעניין זה נחזור ונזכיר את חובתם של פרקליטים המופיעים בפני בית-המשפט להציג את עניינם במתינות ודרך ארץ (ראו סעיף 32 לכללי לשכת עורכי הדין, אתיקה מקצועית, התשמ”ו-1988), כפי שבית-המשפט חייב בכבודם של אלה המתדיינים בפניו, בין אם הוא פרקליט ובין אם הוא בעל דין מן השורה. אנו סבורים כי באי-כוחו של המערער לא עמדו ברף ההתנהגות בו הם חייבים, ואפשר כי ראוי היה שלשכת עורכי-הדין בישראל תיתן את דעתה על תופעה זו בה אנו נתקלים לאחרונה לא מעט”.

במאמר הקודם עמדנו על התיבה “לשון בוטה, לעתים גסה ומשתלחת”, ותהינו אם מכאן ניתן להסיק על אפשרות שקיימת גם לשון “בוטה”, אשר אינה “גסה ומשתלחת”, ומה משמעותה של האפשרות הזאת.

נחזור אל הטקסט, ואל שאר ה”הברקות” שבו:

“… הבהרנו באוזניו של עו”ד א’ מרגלית כי דעתנו אינה נוחה מאופן ניסוחם של נימוקי הערעור…”;

בהמשך נראה כי לא “אופן הניסוח” הוא לצנינים בעיניו של השופט, אלא תוכן הדברים. ההילוך הראשון הוא, כאמור:

“הערעור נוסח בלשון בוטה, לעתים גסה ומשתלחת”,

ובהמשך המיידי:

“כאשר לא אחת מכוונים באי-כוח המערער לכך שבית-משפט קמא גמר אומר להביא להרשעת המערער, ואחר כך תר אחר הראיות  שיסייעו בידו להשיג יעד זה”;

הנה, בדיוק: לא “אופן הניסוח”, אלא התוכן, אבל:

“לו היה בטיעון זה ממש, ניחא” …

נו, באמת! האם אדמונד לוי – או כל שופט אחר – היה מודה שבטיעון כזה יש ממש? האם זה באמת דבר אשר “לא יעלה על הדעת”?!

טול, למשל, את פסק הדין שבערעור עליו ניתן פסק-הדין הזה. אני אומר, חד-משמעית כי באותו המקרה שופטת-התעבורה רלי גליקליס “גמרה אומר להביא להרשעת המערער, ואחר כך תרה אחר הראיות  שיסייעו בידה להשיג יעד זה”, ואף הרחיקה לכת בכך שהתעלמה במכוון מהראיות שחייבו את הזיכוי. נראה אותך, אדמונד לוי, שתעשה לי משהו. נראה אותך מתלונן נגדי על “אופן הניסוח”!…

וממשיך אדמונד לוי:

“אולם הקורא את הכרעת-הדין, והוא נחון ביושרה, ואינו הולך שבי אחר גרסת לקוחו, היה מבחין על נקלה כי לאותו רפש שהוטל לעבר בית-המשפט המחוזי לא היתה עילה או בסיס כלשהו”…

סליחה! מקריאתה של החלטה שיפוטית אפשר להבחין “על נקלה” רק במה שמקבל ההחלטה רוצה שנבחין “על נקלה”, וכשם שאי-אפשר להסיק יושרה של שופט, או היעדרה של יושרה כזאת רק מהשאלה לטובת מי הוא פסק, כך לא ייתכן לומר כי מי ש”נחון ביושרה” יסכים עם ההחלטה, ומי שאינו מסכים אתה – לא נחון בה.

ואולי ייאות מר אדמונד לוי לומר לנו מהו ה”רפש שהוטל לעבר בית המשפט המחוזי”, כדי שנדע אם אכן הסניגור הטיל רפש לעבר בית המשפט, או שדווקא הוא, אדמונד לוי, מטיל רפש לעבר הסניגור?!

ועוד מוסיף אדמונד לוי, לעניין אותו הרפש, כי –

“… מקורו בעניין אחד בלבד – העדר יכולת להשלים עם כך שבית-המשפט הכריע את הכף לחובת המערער”.

ואולי מקורו של ה”רפש” הוא בכך שהסניגור – אולי בטעות – סבור מה שהוא סבור על הכרעת-הדין ועל לקויותיה, ולאו דווקא בגלל התוצאה, ו”העדר יכולת להשלים” איתה?

הרי כשם שאי אפשר לייחס לשופט חוסר-יושר (או יושרה, או כל תכונה דרושה אחרת) רק משום שהוא פסק נגד המייחס, כך גם אי אפשר לייחס לסניגור “הטלת רפש”, וכו’, רק משום שהסניגור, בהודעת הערעור, מותח ביקורת קשה וחריפה על פסק-הדין: זה תפקידו, וזו חובתו, ואם סבור השופט כי הסניגור חרג מן המותר – הן ב”אופן הניסוח”, הן בכך שהוא מתח על פסק-הדין ביקורת בידעו כי היא אינה נכונה – עומדת לו (כלכל אזרח) האפשרות להגיש תלונה לשכת עורכי-הדין.

אבל אם השופט סבור כי מותר לו לנצל את פסק-הדין כדי להשתלח בסניגור – לדעתי זה ניצול-לרעה של מעמדו – לפחות יתכבד ויגלה לנו, קוראיו, במה בדיוק דברים אמורים, לבל ימצא דווקא את עצמו משתלח בזולתו ללא כל תשתית – בבחינת הטחת-רפש בעלמא.

וכאילו שאנחנו ילדים מפגרים, שלא יודעים במה המדובר ולמה הוא מתכוון, הוא, השופט אדמונד לוי, “מגלה” לנו גדולות ונצורות:

לעניין זה נחזור ונזכיר את חובתם של פרקליטים המופיעים בפני בית-המשפט להציג את עניינם במתינות ודרך ארץ (ראו סעיף 32 לכללי לשכת עורכי הדין, אתיקה מקצועית, התשמ”ו-1988), כפי שבית-המשפט חייב בכבודם של אלה המתדיינים בפניו, בין אם הוא פרקליט ובין אם הוא בעל דין מן השורה. אנו סבורים כי באי-כוחו של המערער לא עמדו ברף ההתנהגות בו הם חייבים, ואפשר כי ראוי היה שלשכת עורכי-הדין בישראל תיתן את דעתה על תופעה זו בה אנו נתקלים לאחרונה לא מעט”.

ועל כך בדיוק דיברתי במאמרים הנמקת-יתר, הנמקת-חסר והנמקת ישרא-בלוף – עו”ד הרהורים על תרבות השפיטה בישראל ועל אתיקה, דמגוגיה וסתימת-פיות: מלעיטים ומסממים אותך בשלל עובדות (לרוב נכונות, אבל לא בהכרח), מוסיפים כהנה וכהנה עקרונות משפטיים (גם כן לרוב נכונים, אבל גם אלה לא בהכרח), וכאשר אתה “מבושל היטב”, מניחים לפתחך – בלי שתרגיש – את ה”מסקנה” שהיא כאילללללו המסקנה היחידה המתבקשת – למרות שהיא לרוב לא-נכונה.

האם סבור אדמונד לוי שאנחנו לא מכירים את כללי האתיקה של הלשכה? האם סבור הוא שאנחנו צריכים שהוא ייתן לנו, בכפית, את מספר הסעיף, או הכלל, או שהוא רוצה שאנחנו נלך לבדוק, ותוך כדי ההליכה לשם-ובחזקה נשכח שאנחנו בכלל לא יודעים על מה הוא מדבר?

האין בכך עלבון לאינטליגנציה שלנו?

לפרק הקודם בסדרה:

הערות בעקבות פס”ד-המריבה – אמינוף נגד מוניץ ודה-ליאו לוי, ולהיפך (א): מה זה “לשון בוטה, לעתים גסה ומשתלחת”?

המלצת היום:

אדמונד לוי, אליקים רובינשטיין: האם אתם יודעים מה זה “בוטה”? מתי יהיה סוף לקשקשנות?!

מה זה “סגנון מעליב ומשפיל”: גלגולו של עוד ניגון, עו”ד קשקשנות