בבג”צ זה כתבה דליה דורנר, באופן הציני ביותר, שאפשר להעלות על הדעת, שכללי האתיקה שקבע הנשיא דאז מאיר שמגר, הינם בגדר המלצה בלבד ואינם מחייבים את השופטים. על פסק הדין חתמו גם השופטים אליהו מצא ויעקב קדמי, וכדור השלג החל לתפוס תאוצה.

בעקבות כך, המחוקק החליט שאם לשופטים לא ברור מתי הם עוברים את הגבול, יש להסביר להם זאת בחוק מפורש. באופן מביך ביותר לשופטים, החוק תוקן ונוספו לו סעיפים הקובעים במפורש מתי על שופטים לפסול עצמם.

בעקבות הרעש שהתעורר, הטיל הנשיא אהרן ברק על השופט מישאל חשין לעבד כללי אתיקה חדשים. כלומר, האיש שהעיד על עצמו שלשונו מתגלגלת ואין ביכולתו להשיגה, ושהכל הירבו עליו את ההלל בתור מערכת הגברה לאולמות גדולים ו/או הסקה מרכזית למבני ציבור, הוא שנבחר לשמש מורה ההלכות לחבריו השופטים כיצד לנהוג.

החשוב הוא, שהנשיא ברק הצליח לשכנע את שר המשפטים, חיים רמון, שלמען הגדלת אמון הציבור במערכת המשפט, הטוב ביותר יהיה אם כללי האתיקה יקבעו על-ידי נשיא בית המשפט העליון, כלומר על-ידי דורית ביניש שתבוא בעקבותיו. נראה שרמון החליט לקדם זאת בפנייה לחברו לסיעה, יו”ר ועדת החוקה, ח”כ מנחם בן-ששון, שהוא אדם עם עבר אקדמי וציבורי מרשים בהיסטוריה ופילוסופיה, אך נראה שאין לו כל ניסיון משפטי.

הצעת החוק עברה כאמור בקריאה טרומית: 24 בעד, ונמנע אחד. באותו יום, בשעת ערב מאוחרת, התנהל דיון בנושא אתיקה ואמון הציבור בתוכנית “חוק וצדק” של עו”ד יחיאל גוטמן. בדיון השתתפו שניים מהצוות הקבוע בתוכנית, עו”ד אלון גלרט ועו”ד דבורה חן, ושלושה אורחים, השופט בדימוס מרדכי בן-דרור שכתב ספר על “התנהגות שופטים”, פרופ’ אסא כשר שכתב את כללי האתיקה לצה”ל ומתמחה בנושא, ואנוכי, כאזרח שיש לו טענות כלפי המערכת וכמי שעוסק בעיתונות משפטית.

השופט בן-דרור, אמר: “נקודת המוצא צריכה להיות אמון הציבור בבית המשפט ואמון הציבור אינו נקבע בראש וראשונה על-פי הרמה המקצועית הגבוהה של השופטים. כלומר, אם נאמר לציבור שהשפיטה היא ברמה גבוהה ביותר, עדיין לא ענינו על השאלה אם הוא (עזריאל) נותן אמון בבית המשפט וזו נקבעת גם על-פי התנהגות השופטים, בכתב ובעל פה.”

בן דרור הוסיף וטען, שיש מספר גופים שבסמכותם לקבוע הלכות אתיות, כמו למשל בית הדין המשמעתי לשופטים, “אולם”, הוסיף, “לא מפרסמים את ההחלטות, גם לא בקרב השופטים עצמם”, ובכך התכוון לומר שמהשופטים נמנעת ההכוונה לגבי הכללים הנדרשים.

פרופ’ אסא כשר שדיבר אחריו טען: כשיש קהילה מקצועית עם הרבה כוח ושהאזרחים זקוקים לה, ואין לה גרסה קבועה של ההתנהגות הראויה של חבריה, זהו מצב בלתי נסבל, כי אם אדם מגיע לבית המשפט הוא רוצה לראות מולו אדם שפועל באופן מקצועי והגון כשופט, על-פי קונספציה של שופט במדינה דמוקרטית”. כשר הוסיף שאין הכוונה (חו”ח) לתופעות פליליות כמו שוחד אלא לכללי התנהגות.

כשר המשיך ואמר: “עולם האתיקה יודע שקוד אתי אינו מספיק. אנחנו מדברים על תוכנית אתיקה שדואגת שכולם יבינו אותה, יכירו אותה ויפעלו על פיה. לכן, התזכיר הוא שוב חצי עבודה, מפני שהסמכות צריכה להיות לא רק לכתוב מסמך אלא גם לכונן תוכנית אתיקה שתגיע לכל שופט”.

לגבי ניסוח כללי האתיקה אמר כשר: “אני חושב שנכון שבגיבוש התפיסה של האתיקה של השופטים, יהיו מעורבים גם אנשים שהם לא שופטים, במיוחד מפני שמדברים על אמון הציבור, ולכן הציבור – עורכי דין וגם הציבור – צריך לתת את האינפוט”.

עד כאן ציטוטים מהדיון, והמסקנה מבחינתי היא חד-משמעית. כללים לכשעצמם, הם חסרי ערך כל עוד לא נועדו למצוא פיתרון לבעיות קיימות, או למנוע הרע בטרם יארע.

פרט לטענות בעניין התנהגות שופטים, הליקויים החמורים ביותר מבחינתי הם משוא פנים כנגד הציבור, מצגים פיקטיביים שמגישים פרקליטים, ופגיעה בזכותו של האזרח העותר לקבל סעד מבית המשפט בהליך תקין. מבחינתי, כל עוד הליקויים הללו לא יפתרו, אמון הציבור ואמוני שלי בבית המשפט, ימשיכו שלא להתקיים.

לי ברור שליקויים אלה לא יחדלו כל עוד תמשיך המדינה להפעיל פרקליטים שהם ילדים, נכדים ובני זוג של שופטים, שאמורים לדון ללא משוא פנים בין האזרח ובין המדינה וכל עוד לא ינקטו השופטים ביד קשה כנגד פרקליטים שיעזו להגיש לבית המשפט מצגים פיקטיביים.

כך או אחרת, ברור הוא, שאילו היו השופטים פועלים מתוך כיבוד אמון הציבור בבית המשפט, לא היינו צריכים בכלל לקבוע כללי אתיקה בחוק.