עוד דבר-איוולת בפסק-הדין המפורסם של אמינוף ושות’

האם שלושת השופטים – כולל אמינוף עצמו – לא קראו את מה שהקלדנית “בישלה” להם עם “פקודות המאקרו” שלה, או שהם, שלושתם, צריכים לחזור לפקולטה למשפטים, לשנה א’, כדי ללמוד את הדברים הבסיסיים ביותר?

תחת הכותרת שאילתא לשופטות נחמה צימרינג מוניץ וגבריאלה דה-ליאו לוי הסברתי את ההבדל בין פסק-דין לבין החלטה אחרת, וההקשר היה לעניין האפשרות לשנות או לתקן החלטה אחרת, אותה ניתן לשנות כל אימת שבית המשפט סבור שהוא טעה, להבדיל מפסק-דין, אותו אפשר לשנות רק ביום נתינתו, ולאחר מכן – רק ערכאת הערעור מוסמכת לשנותו, או לבטלו.

הנושא הזה עלה בקשר לטענתן של שתי השופטות האלה, שסגן-הנשיא, השופט אהרן אמינוף, סובב אותן בכחש, ולמרות הסיכום, במעמד שלושתן, הוא השאיר על כנה את ההערה המטופשת לפיה “ייתכן שבמשך השנים, משהייתה המתלוננת לנערה, נעמו לה מעשי הנאשם והיא חפצה בהם ולכן היא לא התחמקה ממנו וגם לא טרחה לספר על מעשיו ולגלותם, עד שנאלצה לעשות כן לאחר ארוסיה, מפחד שלאחר נישואיה היה מתגלה שהיא איננה בתולה”, ובגלל ההטעייה הזאת הן חתמו על הכרעת-הדין.

יש לציין כי השופטות מודות שהן לא קראו את הכרעת-הדין עליה חתמו, והמחלוקת היא מי המשקר: השופטות, הטוענות כי אמינוף סובב אותן בכחש, או אמינוף, הטוען כי לא היה “סיכום” כזה.

בהקשר לאותו העניין הראיתי כי במשפט הפלילי הכרעת הדין היא בגדר “פסק דין” רק אם היא מזכה את הנאשם, שהרי בכך היא “סוגרת את התיק”, אבל אם הכרעת-הדין מרשיעה את הנאשם, אין היא אלא החלטה “אחרת”, החלטת-ביניים, אשר רק עם הינתן גזר הדין הצירוף של שני אלה הוא “פסק הדין”.

על פסק-דין אפשר, כידוע, לערער, אבל על החלטת-ביניים (שגם היא החלטה “אחרת”) – לא תמיד.

על החלטת-ביניים במשפט אזרחי אפשר לערער אם ניתנה רשות לכך, ורשות-לערער לא ניתנת כדבר-שבשיגרה. הרשות הזאת לא ניתנת כדבר-שבשיגרה, שהרי בכל משפט ניתנות החלטות-ביניים רבות, ואי-אפשר לעצור את ההליך כל אימת שהחלטה מסויימת אינה מוצאת חן בעיניו של בעל-דין. העיקרון הוא שעל החלטות-ביניים ניתן לערער במסגרת הערעור על פסק-הדין הסופי, אם הצד המפסיד סבור שהחלטת-ביניים שגוייה השפיעה על התוצאה הסופית.

על החלטת-ביניים במשפט פלילי, מאידך, אי-אפשר לערער אפילו אם ניתנה רשות לכך, ולכן החלטה הנותנת רשות-לערער במשפט פלילי אינה שווה את הנייר עליו היא כתובה, וממילא אף שופט השפוי-בדעתו לא ייתן “רשות” כזאת.

אכן, כל נאשם שהורשע היה שמח לו ניתן היה לו לערער על ההרשעה בנפרד, עוד לפני שניתן גזר-הדין, אבל זה בדיוק מה שהמחוקק לא רצה לאפשר, אפילו לא אם בית המשפט משתוקק להרשות לו, וממילא בהכרעת-הדין אין כל מקום ל”הודעה” על זכות הערעור.

כאשר בית המשפט נותן פסק-דין במשפט פלילי הוא חייב להודיע על זכות הערעור. ההודעה הזאת אינה “רשות לערער”, כי הערעור הוא בזכות הקבועה בחוק, בין אם בית המשפט הודיע על כך, בין אם לאו. ההודעה הזאת היא רק למען הסדר הטוב, וכדי ליידע את הנאשם – בעיקר אם הוא אינו מיוצג – על הזכות המוקנית לו בחוק.

וכעת – נא להכיר את ה”סגיר” להכרעת-הדין:

12.       לאור כל האמור לעיל, הוחלט פה אחד להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום להוציא התקופה שקדמה ב-  10 שנים מיום הגשת כתב האישום, היינו, העבירות המיוחסות לנאשם מתקופה שלפני התאריך 8/4/1994.

13.       זכות ערעור תוך 45 יום.

14.       והודע לנאשם ולב”כ הצדדים.

הסגיר הזה, יש לציין, בא אחרי חתימתו של אמינוף על הכרעת הדין, ואחרי חתימות-ההסכמה של חברותיו, ועליו חתומים יחד כל שלושת השופטים.

ועכשיו שאלת ה-64,000 דולר: מה מצאו שלושת השופטים המחוזיים האלה להכליל את סעיף 13, אשר, כפי שראינו, אין לו שום משמעות? מה פשר האיוולת הזאת?!

לשאלה הזאת שתי תשובות אפשריות:

האחת – ששלושת השופטים – כולל אמינוף עצמו – לא קראו את מה שהקלדנית “בישלה” להם עם “פקודות המאקרו” שלה;

והשנייה – שהם, שלושתם, צריכים לחזור לפקולטה למשפטים, לשנה א’, כדי ללמוד את הדברים הבסיסיים ביותר.

ודבר אחד ברור: שופטות-הצד לא יכולות לטעון כי “סוכם” עם אמינוף להשמיט את הסעיף הזה, ואילו אמינוף לא יכול לטעון כי “לא היה סיכום כזה”.

יש גבול לזלזול באינטליגנציה של הציבור.

זו הכרעת-הדין

המלצות היום:

שאילתא לשופטות נחמה צימרינג מוניץ וגבריאלה דה-ליאו לוי

טל מארחת את קימקא: צפצופם של בתי המשפט על החוק, והעונשים המגוחכים על אלימות במשפחה – מאיכן זה מתחיל?

חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך?” (ז): כב’ (?) סגן הנשיא (ביהמ”ש המחוזי, נצרת) אהרן אמינוף