חוק בתי המשפט (אתיקה ושיפוט משמעתי), התשס”ו-2006 – חוק הכשרת השרצים: הערה נוספת

בהמשך להתכתבותי עם מחלקת החקיקה של משרד המשפטים: על “כללי שמגר” – מה שיש בהם ומה שאין בהם – המאששים את התיזה שלי

להערותי על תזכיר הצעת חוק בתי המשפט (אתיקה ושיפוט משמעתי), התשס”ו-2006, הוספתי, בהמשך ההתכתבות עם מחלקת החקיקה של משרד המשפטים, עוד הערה משלימה:

אחרי ששלחתי לכם את הערותי, נפלו לידי הכללים שהתקין הנשיא מאיר שמגר בהתשנ”ג (הכרתי אותם עוד מאז, אבל,לבושתי ולצערי, לא עלה על דעתי לעיין בהם לצורך הכנת הערותי).

והנה, יש בהם אישוש כפול להערותי:

מחד – בכללים האלה אין זכר לחובת ההנמקה ועמקותה, ולא עולה על דעתי ששמגר, זה אשר הוריש לנו את ההחלטה בפרשת בקר נ’ שטרן (אותה איזכרתי בהערותי), לא היה מודע לחובת ההנמקה.

מכאן אנו למדים כי שמגר לא רצה להכניס את חובת ההנמקה הראוייה לכללי האתיקה השיפוטית, ולא קשה להבין מדוע: אם הכללים היו “חלביים” מדי, הציבור לא היה מקבל אותם, ואם הם היו “בשריים” (לפחות ברמת בקר נ’ שטרן) – רוב השופטים היו צריכים לשנות ממנהגיהם, או לפרוש מהכהונה.

והנמקות “נחה דעתי” היו חולפות מן העולם, למורת רוחם של השופטים.

אבל כשם שהמחוקק קובע לכלל הציבור נורמות שלא תמיד “תענוג” מיוחד לחיות אתן, כך הוא צריך לנהוג גם כלפי השופטים.

מאידך – סעיף 2 לפרק ב’ לכללי שמגר אומר כי “האמור בכללים האלה בא להוסיף על הוראותיהם של חיקוקים הדנים באותם נושאים”, אבל מאז השלטון העותומאני בארץ ועד התשנ”ג, ומהתשנ”ג ועד היום לא נחקקו חיקוקים כאלה, וככל הידוע לי גם ועדת חשין (הבן, כמובן) לא ממליצה לחוקק כאלה, ומכאן יש להבין כי לאף אחד אין כוונה כזאת.

וגם מכאן יש ללמוד כי את ה”בסיס” לאתיקה השיפוטית צריכה לקבוע הכנסת, ואם השופטים רוצים להוסיף הגבלות על עצמם – איש לא ימנע בעדם.

בברכה,

שמחה ניר, עו”ד