מתגעגעים לזוסמן, מתגעגעים לשמגר

מתגעגעים לזוסמן, מתגעגעים לשמגר

 

תחת הכותרת “איפה אתה מאיר שמגר?“, מציג Buzaglaw את השאלה “האם צריך כושר נבואי מפליג לחזות את ההוריקן של הרוחות הרעים ההולך ומתקרב אלינו ככל שמתקרב מועד כניסתה של דורית בייניש לכהונת נשיא בית המשפט העליון?”, והוא קורא למאיר שמגר, נשיאו הקודם של בית המשפט העליון, לעלות מן המדבר, להפוך שולחנות, ולהתריע בשער-בת-רבים על האסון המשחר לפתחנו.

 

מה שמגר צריך יותר מאשר שנתגעגע אליו?

 

המאמר הזה עצמו כבר הישג בשבילו, כי הוא מביע געגועים אליו, אבל אין שום סיכוי ששמגר יחזור לשדה המערכה, ויסכן את המוניטין שלו בהתרסה על המערכת ממנה בא, ויש לו אחריות לא מעטה על מצבה כיום.

 

שמגר גם לא יכול לעשות את הדבר הזה, כי הוא עצמו המציא – ואולי אפילו הוריש לנו מקודמיו – את האמירה “הביקורת צריכה להיות לגופו-של-עניין, ולא לגופם של אנשים“, ואיך יכול הוא היום לבוא ולומר “אהרן ברק כך-וכך, ומחליפתו המיועדת דורית ביניש עוד יותר גרועה”?!

 

הכותב מביא ציטוט מדברים שאמר שמגר לאחרונה בטקס שבו העניק לו המכון הישראלי לדמוקרטיה את “אות הדמוקרטיה”.

 

“דמוקרטיה המבקשת לשמור על מהותה, לטפח את כבוד הפרט, ליצור מבנה מדיני המשמש מגן לכל אדם באשר הוא אדם, חייבת לשרש מתוכה תופעות מכוערות ומכערות, החותרות תחת תדמיתה וממאיסות את החיים של כל אדם המבקש לחסות בצילה. שחיתות המידות ניתנת לעקירה, ולפחות להסגה אחורה, אם מתגבש כוח רצון אמיתי לעקרה מן השורש ועם השורש. הדבר תלוי לא רק ברשויות המשפט, אך גם בהן. החלטה נחושה יכולה לטהר את האווירה ולגרש רוחות רעים”.

 

ומוסיף משלו:

 

לא צריך להיות שמגרולוג כדי להבחין ששמגר הוציא מאשפתו חץ אחד בלבד וירה אותו לעבר מטרה אחת בלבד: מערכת המשפט.  זו הדרך שלו לומר את הדברים. כל השאר אלו הן אמירות כלליות.

 

ולהשלמת התמונה נספר שבין הנוכחים בטקס היה גם נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, שבוודאי הבין שהדברים מכוונים אליו.

 

השאלה אם לשון ההמעטה המופלגת הזו של שמגר עשתה משהו לאוזניים הציניות שנכחו באותו מעמד.

 

השאלה, מאיר שמגר, היא אם לא הגיעה העת לדפוק על השולחן מכה אחת הגונה – כזו הגונה שכל הניירות והעפרונות והמאפרות יעופו עד התקרה.

 

כי אנחנו על זמן שאול, והטקס שבו קיבלת את הפרס המכובד כבר התנהל למעשה על הטיטאניק. 

 

אז הוא, שמגר, אמר משהו בטקס חגיגי, וכל אחד יכול למצוא בו את מה שהוא רוצה.

 

אני עצמי הבעתי לא אחת את הדיעה כי את הפרסים יש להעניק – כמו את הצל”שים בצבא, צור מחצבתו של שמגר – לא לגנרלים, אלא ללוחמים מן השורה, אבל אין לי השומע.

 

הדברים המובאים מפי שמגר אינם ייחודיים למערכת המשפט. הם יאים באותה המידה גם לאהרן ברק וגם לאחרון בוחני הנהיגה בזרנוגה גימ”ל. זו גדולתם וזו חולשתם, ולא זו בלבד אלא שכאשר שמגר אומר כי –

 

“שחיתות המידות ניתנת לעקירה, ולפחות להסגה אחורה, אם מתגבש כוח רצון אמיתי לעקרה מן השורש ועם השורש. הדבר תלוי לא רק ברשויות המשפט, אך גם בהן”,

 

הוא גם מציב את “רשויות המשפט” בצד של הלוחמים בשחיתות, וגם נותן להן מראש אליבי לכשלון במלחמה בשחיתות.

 

מערכת המשפט בישראל לא השתנתה רבות במשך השנים: אותו תמהיל-גאוס של “שופטים מצויינים“, אותו כיפוף-ידיים (“אולי אדוני ימשוך את עתירתו?“) של עותרים לבג”ץ, אותם אחוזי עתירות-לבג”ץ הזוכות לצו מוחלט (2-4%), אותם אחוזי הצלחה בקבלת רשות לערער (1%?), אותם אחוזי הצלחה בערעורי פסלות(0%?), אותה התהדרות ב”חופש הביטוי” כל עוד הביקורת אינה מופנית אל ה”מערכת” עצמה, אותו פסיביזם שיפוטי, המתהדר בנוצות ה”אקטיביזם”, כאשר ה”נאשם” ב”אקטיביזם” הזה, מתוגונן בכך שמאז 2 חוקי היסוד מהתשנ”ב הם ביטלו חוקי כנסת רק שלוש פעמים, כאשר עמיתו הפולני מספר לו שהם, הפולנים, מבטלים ששים חוקים בשנה (צחוק באולם!).

 

כן, ככה זה שמשתמשים בחקיקה חדשה בצורה המינימליסטית, ומאשימים אותך ב”התפרעות”…

 

אהרן ברק הוא התגלמות-ההתגלמות של הילד הפולני הטוב (לפי ההשקפה הפולנית, כמובן), ואנחנו, ברוב חוצפתנו, מייחסים לו התגוללות בבוץ החדשנות האקטיביסטית (הלוואי!!!).

 

ובחזרה לשמגר: מה שיש לנו היום במערכת המשפט בכלל, ובביהמ”ש העליון בפרט, מונח גם על הכתפיים שלו. הוא יכול היה “להזמין לכוס קפה” שופטים לא-ראויים, כולל כאלה הלוקים ביושר האינטלקטואלי, צבועים וחסרי מזג שיפוטי, אבל הוא לא עשה כן, והולך ופוחת הדור.

 

מה שאפשר לומר לזכותו של שמגר הוא שלא דבקו בו הרינונים הדבקים בממשיכי-דרכו (ברק, ביניש ועוד) על שחיתות-פרופר, נפוטיזם וכו’, וקשה לי להאמין כי יבוא יום ויתברר כי שמגר “עשה לביתו” בזמן כהונותיו הציבוריות, ואילו ממשיכי-דרכו ידיהם נקיות לתלפיות, והיו נקיות לתלפיות, מעולם ועד עתה.

 

תיאורטית זה ייתכן, אבל הסבירות לכך נמוכה היא עד מאוד.

 

אתם צחקתם עלי כאשר ניבאתי כי תוך חמש שנים מערכת המשפט תחטוף “מכה אנושה וכואבת“, וגם נתתי דוגמאות למכות כאלה, והדוגמה הקשה מכולן התרחשה תוך פחות מארבע שנים.

 

אז לא רחוק היום וכולנו נתגעגע גם לאהרן ברק, ואם לא תשתנה השיטה, ונקבל את אשר גרוניס או אסתרק’ה חיות כנשיאי ביהמ”ש העליון, אז נתגעגע כולנו גם לדורית ביניש. הללויה!!!

 

ורק לנשיא אחד אני לעולם לא אתגעגע: לנדוי משה, השחצן זחוח-הדעת, הציני והצבוע, אשר, בנוסף למאמרו הידוע, גם נתן פעם פסק-דין בו העלה על נס את חובת ההנמקה המלאה, אבל סיים אותו במלים: “שאר טענות המערער אינן צריכות לפנים”.

 

אתם יכולים לצחוק “כאוות רצונכם”, אבל אני צופה שמערכת המשפט בישראל, במתכונתה הנוכחית, תקרוס טוטאלית לכל המאוחר בתוך 10 שנים, דהיינו עד ערב יום כיפור, התשע”ו, אם לא תשעו לאזהרותי. תזכרו שאמרתי לכם.

 

ותזכרו גם את האמירה הידועה: כאשר אנשים קטנים מטילים צללים גדולים, זה סימן שהשמש שוקעת.