אכן, יש לנו שופטים מצויינים!
|
אכן, יש לנו שופטים מצויינים, אבל כמה יש לנו כאלה – ומה זה אומר על שיטת הבחירה?
שמחה ניר, עו”ד
אבל כמה יש לנו כאלה –
ומה זה אומר על שיטת הבחירה?
הקדמה: השאלות
השיטה
הספקים והצרכנים
מה זה שופט “יעיל”?
האינטרסים (א)
האינטרסים (ב)
הפתרון
המודל
השקיפות
שיטת הבחירה של שופטים בישראל מעוררת מחלוקת, זה שנים, אבל מצדדיה אומרים כי שיטת הבחירה של השופטים אצלנו היא טובה, וכראייה לכך הם אומרים כי “יש לנו שופטים מצויינים”. כך, למשל, התבטא חה”כ רוני בר-און, יו”ר ועדת הכנסת, בתכנית טלויזיה אשר עסקה בבחירתם של ארבעת שופטי ביהמ”ש העליון, ערב הבחירה האומללה (6.5.2004), והוא לא היה היחיד.
הפניתי את תשומת ליבו של חה”כ בר-און למאמר הזה, ונראה אם עדיין הוא עומד על דעתו.
אני מסכים שיש לנו שופטים מצויינים, ואם שמחה ניר כבר אומר את זה על מערכת המשפט, סימן שזה נכון.
אבל השאלה היא אם העובדה הזאת היא אכן הוכחה לתיזה, או שהיא אחת מצורות הדמגוגיה: שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת.
אני, כאמור, מסכים שיש לנו שופטים מצויינים, אבל השאלה הראשונה היא מה זה “מצויין”. כשאני הייתי בבצפר, ציון “מצויין” היה 95 מתוך מאה, ובהשאלה לענייננו הייתי אומר כי שופט מצויין הוא זה אשר זוכה בציון משוקלל של 95%, כאשר הבסיס של 100% הוא הציון של השופט האידיאלי, והשקלול הוא לפי משקלן היחסי (בעיני המשקלל) של הפרמטרים אשר נקבעו בכלל 11א’ לכללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים), התשמ”ד-1984 (או לפי כל פרמטרים סבירים אחרים).
השאלה השנייה היא כמה שופטים מצויינים יש לנו בכל מערכת המשפט? לדעתי אולי חמישה או עשרה, אבל אני מוכן להמר על עשרים-גג – פחות מחמישה אחוז מכלל השופטים, ואם יש לך הערכה אחרת – אני, בתור איש-פשרות ידוע, מוכן לקבל כל הערכה סבירה אחרת שלך, בבטחון מלא שהבדלי-ההערכה בינינו לא יהיו גדולים.
השאלה השלישית היא מה חלקה של השיטה בבחירתם של השופטים המצויינים, ואני אומר: בכל שיטה ישנם שופטים מצויינים, וכאלה היו נבחרים גם על ידי כל שולחן מקרי בקפיטריה של מעונות הסטודנטים.
השאלה הרביעית מה בצע לו למתדיין, אשר לעולם לא יכול לבחור את שופטיו, בכך שישנם שופטים מצויינים, אם הסיכוי שלו לזכות בשופט מצויין שואפים לאפס.
השאלה החמישית היא כמה שופטים לא-מצויינים ישנם במערכת המשפט, ואיך ההתפלגות הגאוסיאנית שלהם.
השאלה הששית היא מהי איכותו של השופט הגרוע ביותר בכל ערכאה, בכל בית משפט. הפחות-שבאומנין, כדאמרינן. כיוון שהמתדיין אינו יכול, כאמור, לבחור את שופטיו, הוא תמיד נמצא בסיכון להתדיין בפני השופט הגרוע.
בהקשר זה אני מוכרח לציין כי שיקלול הפרמטרים לציון ה”משוקלל” עליו דיברתי לעיל הוא בעייתי בפני עצמו, כי אם הציון המשוקלל הוא, למשל, 40%, והציונים על “כושר הבעה וניסוח בכתב ובעל-פה”, על “יעילות וכושר ביצוע, לרבות כושר ארגון וניהול, סדר בעבודה, דייקנות, כולל עמידה בלוח זמנים, חריצות, גישה עניינית ותכליתית לעבודה, יעילות והספק בעבודה”, על “סמכותיות וכושר לנהל דיון, כושר החלטה והכרעה, ישוב הדעת, הבחנה בין עיקר לבין טפל, התחשבות בכל הנתונים, והיכולת להגיע להחלטות נכונות” ועל “מזג שיפוט המתבטא, בין היתר, בסבלנות, בסובלנות, בפתיחות ואופי יציב; שקט נפשי, יכולת עמידה בלחצים, יכולת ליצירת קשר עם אנשים; גינוני משפט” הוא, למשל, 90%, הרי שהציונים שלו על “ידע ומיומנות בתחום המשפט כולל בקיאות משפטית, רב-גוניות בתחומי המשפט השונים, תפיסה משפטית, יסודיות בהכנת החומר המשפטי” ועל “אינטגריטי, יושר אינטלקטואלי, הגינות כלפי הזולת, אמות מידה מוסריות, עצמאות בחשיבה ואי-תלות” שואפים לאפס.
וזה אומר כי מועמד אשר הקסים את חברי הוועדה לבחירת שופטים יכול להיות בור ומושחת.
ואני, כמי שמכיר את ה”שטח”, אומר לך חד-משמעית: המצב, מבחינה זו, הוא גרוע ביותר, והשאלה השביעית היא אם המצב הגרוע הזה הוא בגלל השיטה, או למרות השיטה.
ועוד הערה, לפני שנמשיך: כאשר אני מדבר על “שופטים מצויינים”, אני מדבר על כל שופט ושופט ביחס לדרגתו, קרי ביחס לערכאה בה הוא מכהן. אם תקח שופט מצויין, ותקפיץ אותו מבימ”ש השלום לביהמ”ש העליון, יכול להיות שהוא יצטיין גם שם, ויכול להיות שלא, אבל זה לא בסיס נכון להשוואה.
וזה מביא אותי אל השיטה עצמה, שיטת הבחירה של השופטים, וכמובן אי אפשר לדון בה בלי לדון במבנה הוועדה לבחירת שופטים (להלן: הוועדה או ולב”ש).
המאפיין את הוועדה הזאת הוא הייצוג הדומיננטי של הספקים, והייצוג הדל של הצרכנים, ולא אפרט, כי הדברים ידועים.
נלך הלאה: כיצד נבחרים השופטים בבית משפט השלום? אני אתמקד בבחירתם של שופטי התעבורה, ואתה תעשה בעצמך את האקסטרפולציה.
רוב שופטי התעבורה באים משורותיה של התביעה משטרתית, ולא זו בלבד שהם באים “מבוייתים” על האוריינטאציה התביעתית, אלא שהאוריינטציה התביעתית של קודמיהם, והנכונות המוגזמת של השופטים להעניק להם מיקצי-שיפורים כל אימת שהם מקדיחים את תבשיליהם, גרמה לכך שהם עצמם לא היו צריכים להתאמץ כדי “להצליח בעבודה” (דהיינו להשיג הרשעות), ומי שלא צריך להתאמץ, לא לומד דבר.
מאגר נוסף לשופטי תעבורה הוא מועמדים אשר אין להם כישורים, אבל יש להם קשרים: אומרים למועמד כזה: בוא תיכנס ותוכיח את עצמך, ובהמשך זה ייתן לך נקודות-זכות ביחס למועמדים “מהחוץ”. השופט יעקב קדמי, כאשר כיהן כמנהל בתי המשפט, הגדיר את בית המשפט לתעבורה כ”מסלול כניסה” (ובלשון העם: קרש קפיצה) לשיפוט בבית משפט השלום.
האם המצב בבתי משפט השלום טוב בהרבה מזה שבבתי המשפט לתעבורה? אני לגמרי לא בטוח, כי הכלים שלובים המה, ושופטי התעבורה הם, כאמור, חלק מהמאגר ה”טבעי” לקידום לבית משפט השלום.
האם יש לנו הרבה “שופטים מצויינים” בבתי משפט השלום? לא. חוקי ההתפלגות הגאוסיאנית חלים על המערכת הזאת כמו על כל מערכת אחרת.
האם הוולב”ש עושה עבודה טובה בתחום הזה? אני מפקפק בכך, ואתן כאו מספר דוגמאות:
חה”כ ויו”ר הכנסת לשעבר דב שילנסקי היה שנים לא מעטות חבר הוולב”ש, ולאחרונה שמענו, כנראה מפיו, או מאלה אשר שמעו זאת מפיו בעבר, כי לא הפריע לו לפעול ולהביא לבחירתו כשופט תעבורה של מקורב אליו, אשר פרנסתו לא הייתה כל כך איי-איי-איי. אז מה האסון? ממילא שופטי התעבורה הם בתחתית הסולם, אז מה יקרה אם נכניס לשם “אחד משלנו”?
עניין בחירתם של שופטי התעבורה מצריך התייחסות נוספת: בעבר הייתה בפקודת התעבורה דרישה שהנבחר כשופט תעבורה יהיה בעל “ידיעות בענייני תעבורה” במידה הראוייה לשפיטה בענייני תעבורה, אבל בפועל הכהונה הזאת שימשה “סוכריה” לכל מיני פרוטקציונרים. באתי ועתרתי לבג”ץ, כדי שהוולב”ש תקבע קריטריונים ל”ידיעות בענייני תעבורה”. בג”ץ, כידוע, כופה מפעם לפעם על השלטונות לקבוע קריטריונים בתחומים אלה או אחרים, אבל במקרה הזה קיבל הבג”ץ את עמדתה של הוולב”ש לפיה “אין צורך בקריטריונים, והוועדה בוחנת כל מקרה לגופו”.
תשובתה זו של הוולב”ש הייתה שקר גס, אבל אחרי הבג”ץ הזה הוולב”ש נזהרה מאוד, אלא שבהמשך ה”מערכת” דאגה ל”תיקון” בפקודת התעבורה, אשר ביטל את הצורך ב”ידיעות בענייני תעבורה”, ובתשובה לעתירה נוספת שהגשתי, לא התביישה הוולב”ש להשיב כי לפי החוק אין עוד צורך ששופט תעבורה יתמצא בענייני תעבורה …
ובמלים אחרות: כעת הם עושים זאת ממרומי המקפצה!!!
אני רוצה, בהקשר זה, להתייחס;למקרה אשר התפרסם לאחרונה, בלי לנקט עמדה לגופה של המועמדת, אלא רק בבחינת ממה-נפשך: שופטת בימ”ש השלום נוגה אוהד נבחרה כשופטת בימ”ש מחוזי אחרי 27 שנים ב”מערכת” – תחילה כרשמת בימ”ש השלום, ולאחר מכן כשופטת. כאשר עלתה על הפרק מועמדותה למחוזי, היא לא עוררה גלי התלהבות, אם ננקוט לשון המעטה. נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, התנגד לבחירתה, אבל, אולי בזכות היותה שומרת-מסורת, התגייסו לצידה מספר חברי הוולב”ש, ויחד עם חבר-ועדה נוסף, שופט ביהמ”ש העליון יעקב טירקל (שומר מסורת בעצמו) אשר “העז” לשבור את המסורת לפיה שלושת שופטי ביהמ”ש העליון החברים בוועדה מצביעים כגוש אחד, העבירו את בחירתה לביהמ”ש המחוזי – על אפו וחמתו של אהרן ברק.
חלק מהנימוקים בעד הבחירה הזאת היו ש”אחרי עשרים ושבע שנים כבר מגיע לה”, כאילו הוולב”ש היא סניף של העזרה הסוציאלית. אהרן ברק עצמו אמר על הבחירה הזאת שהיא לא הייתה בעד השופטת, אלא נגדו אישית, ומדברים שפורסמו ברבים עולה כי אכן עשו לברק זובור.
אני, כאמור, לא אנקוט עמדה ביחס לנוגה אוהד, כי כל הכרותי אתה מצטמצמת לדיון טכני מקרי, לפני שנים, כאשר עוד שימשה כרשמת, אבל אני רוצה לשאול ממה נפשך: אם היא הייתה ראוייה, מדוע לא קידמו אותה במשך 27 שנים, ואם היא לא הייתה ראוייה, מדוע קידמו אותה, אחרי 27 שנים בהן היא רצה על המסלול, בלי יכולת להמריא?
דיברתי קודם על הייצוג של הספקים והייצוג של הצרכנים בוולב”ש, ושני נציגיה של לשכת עורכי הדין הם המייצגים ה”טבעיים” של הצרכנים. למעשה גם הם עצמם “צרכנים” של מערכת המשפט, והאינטרסים שלהם אמורים להיות זהים לאלה של לקוחותיהם, אבל, מבלי להיתפס להכללות, זה לא מדוייק.
לקוחו של עורך-הדין הוא צרכן של משפט, צרכן של צדק, ואילו עורך-הדין עצמו הוא צרכן של זמן שיפוטי.
כאשר שופט עושה מלאכתו נאמנה, ומקדיש זמן רב לכל תיק, הדבר בא על חשבון תיקים אחרים, ולכן אנו שומעים לא פעם טענות מכיוון עורכי-הדין על שופטים “חרוצים מדי”, אשר “לא מבינים” כי ה”סחורה” שהם אמורים לספק היא התוצאה הסופית, ולא ההנמקה שלה. ישנם עורכי-דין אשר מעדיפים (אפילו כאשר הם עובדים על אחוזים) “לסגור תיק” בישיבה אחת, עם 20% מסכום התביעה, מאשר לנהל את אותו התיק במשך שנים, עם סיכוי מסויים לזכות ב-60% או 80% מסכום התביעה, ולא פעם אנו שומעים על בעלי דין טענות שעורך-הדין שלהם “מכר אותם” (לא תמיד הטענות האלה נכונות וצודקות, אבל לא כאן המקום לדון בנושא הזה).
גם מכיוון מערכת-המשפט עצמה אנחנו שומעים לא-פעם על מועמד אשר אינו מתאים לשפיטה, משום שהוא “over-qualified“, ר”ל…
והתוצאה הסופית היא שישנם אינטרסים להוריד את הרמה המקצועית של השופטים, על מזבח ה”יעילות”.
כלל 11א(3) לכללים הנ”ל מציב, במסגרת התכונות הדרושות לשופט, “יעילות וכושר ביצוע, לרבות כושר ארגון וניהול, סדר בעבודה, דייקנות, כולל עמידה בלוח זמנים, חריצות, גישה עניינית ותכליתית לעבודה, יעילות והספק בעבודה“, ומכאן אנו למדים כי “יעילות”, לפי המבחנים האלה, אינה מתבטאת במונחים של “כמות הצדק לכל לירה” (או לכל פרק-זמן נתון) אלא במונחים של “סגירת” תיקים לכל פרק-זמן נתון.
כדי להיות “יעיל” השופט צריך, איפוא, לסגור כמה שיותר תיקים, וכדי להשיג את המטרה הזאת הוא צריך “לכופף ידיים” על מנת לאלץ את המתדיינים להתפשר. ושלא תבינו אותי לא נכון: יש מקום גם לפשרות, אבל פשרה טובה היא פשרה המשרתת את האינטרס של המתדיינים, ולא את זה של השופט, אבל לרוב דווקא האינטרס של השופט הוא המכריע (לעבוד פחות, להסתכן פחות בביקורת ערעורית, ולזכות בנקודות-זכות במירוץ אל הערכאה הבאה…).
שופט “יעיל” מפחית את הטענות על “סחבת” בבתי המשפט, הוא משפר את הכנסותיהם של עורכי-הדין, והוא, עם ה”פשרות” שהוא כופה על המתדיינים, גם מפחית את העומס על ערכאת-הערעור אשר מעליו, כי על פס”ד שהושג בפשרה לעולם לא ניתן לערער (אלא אם הוצאה במירמה, וכו’, אבל זו אופרה אחרת).
אני מכיר שופט אשר התחיל מאוד נמוך: בבית המשפט לתעבורה, שם ישב 4 שנים, עלה לבימ”ש השלום, שם ישב 5 שנים אשר אחריהן קודם (וזה מהר מאוד, יחסית) אל בית המשפט המחוזי, ושם הוא “נתקע” למשך 30 שנה, עד שפרש לפנסיה, בהגיעו לגיל 70.
האם אותו שופט נחשב, בבימ”ש השלום, כעילוי משפטי, והוא אכזב בבית המשפט המחוזי? לא. הוא לא נחשב כעילוי, אלא כשופט “יעיל”, ושופט “יעיל”, כאמור, כוחו רב לו בהקלת העומס בערכאה שמעליו.
ואם כך הוא, אך טבעי הוא לקדם אותו לבית המשפט המחוזי, על מנת שיעזור בהקלת העומס על בית המשפט העליון, ושם יעבוד כחוטב עצים ושואב מים לכל העדה, עד אחרון ימיו כשופט.
הנה כי כן, ראינו שלבית משפט השלום, וגם לבית המשפט המחוזי נבחרים, בנוסף לשופטים המצויינים, גם מאסה אדירה של שופטים בינוניים-עד-גרועים, ונשאלת השאלה מה קורה בבחירת המועמדים לבית המשפט העליון.
השאלה הראשונה, בהקשר זה, היא איזה אינטרס יש לשופטי ביהמ”ש העליון – שהם, כידוע, הגורם הדומיננטי בוולב”ש – להכניס להיכלם שופטים מצויינים. מדוע חברי-ולב”ש כמו יעקב טירקל או דורית ביניש ישתוקקו להביא בקהלם שופטים מבריקים אשר יאפילו עליהם? איזה אינטרס יש, למשל, לשופט ביהמ”ש העליון אדמונד לוי לשים לעצמו, מעל לראשו, את הפרופ’ רות גביזון?
הנה כי כן, גם במירוץ לביהמ”ש העליון ישנה מגמה של בינוניזציה, ובמלים אחרות: נעשה שופט בצלמנו ובדמותנו – לכל היותר, אבל רצוי פחות.
הוסף לכך את כל הסחר-מכר אשר איש כבר אינו מסתיר אותו. קח, למשל, את חה”כ שאול יהלום, אשר הביע התנגדות נחרצת לבחירה של עדנה ארבל לביהמ”ש העליון. אכן, בחירתה של ארבל הייתה מובטחת גם בלעדיו, אבל לאהרן ברק היה חשוב להראות שהבחירה שלו-שלה הייתה פה-אחד, ובעבור המטרה הזאת הוא היה מוכן לשלם במטבע עובר-לסוחר: הבטחה ליהלום כי בעוד חצי שנה המועמדת “שלו”, דבורה ברלינר, תקבל מינוי-בפועל לביהמ”ש העליון.
יכול להיות שברלינר היא מועמדת ראוייה לביהמ”ש העליון, ויכול להיות שלא, אבל אם היא, בסופו של דבר, תגיע לשם – יכול להיות שזה יהיה רק בזכות האתנן (המיותר) שהעניק אהרן ברק לשאול יהלום תמורת ההצבעה עבור עדנה ארבל.
האם כך בונים חומה? האם זו שיטה לבחירת שופטים?
כאשר דנו בכנסת במבנה הוולב”ש דובר על כך שגם האקדמיה צריכה להיות מיוצגת בוועדה הזאת, אבל המימסד המשפטי התנגד, כי “לא יכולה להיות ועדה כל כך רחבה” …
בטח! בטח!!! כל מי שנמצא בחוץ רוצה להרחיב, כדי שיהיה גם לו מקום “בפנים”, ומי שנמצא בפנים רוצה לשמור על הממדים המצומצמים, כדי שכוחו היחסי והשפעתו יהיו רבים יותר.
אבל את הציבור זה לא מעניין ולא צריך לעניין, ונשאלת השאלה מה עושים?
כל אימת שמתעוררת השאלה אם יש לשנות את שיטת הבחירה של השופטים בישראל, מזכירים לנו את הכלל “If it works, don’t fix it“, אבל אוי לנו אם נגיע למצב בו אנחנו צריכים “to fix” את השיטה, וחוץ מזה, מי אמר ש”it works“, וגם השאלה איך היא פועלת אינה מילתא זוטרתא.
ראינו לעיל כי לפי מבחן התוצאה ההישגים של השיטה אינם אופטימליים. ישנם מועמדים מצויינים אשר לעולם לא יגיעו אל הפיינל פור, וישנם כאלה אשר לא יציגו את מועמדותם, כדי לא להתבזות בהפסד מול קטנים מהם. ראינו שופטים מצויינים בבתי משפט השלום אשר לא הגיעו – ולעולם לא יגיעו – אל ביהמ”ש המחוזי, ושופטים מצויינים בבתי המשפט המחוזיים אשר לא הגיעו – ולעולם לא יגיעו – אל ביהמ”ש העליון, ואתם אומרים לנו don’t fix it?!
ואם השיטה הנוכחית מביא לכך שרות גביזון בחוץ ועדנה ארבל בפנים, הרי היא שיטה קלוקלת, אשר מצריכה תיקון יסודי, ודחוף.
המודל האידיאלי שלי הוא ולב”ש בה הציבור הקובע ממי הוא קונה את השירות המשפטי, וספקי השירות מוכרים כקבוצת-אינטרסנטים לגיטימית, אשר מותר לה להביע את דעתה, אבל לא לקבוע דבר.
לפיכך לשופטים עצמם אין מקום בוולב”ש, אלא כמשקיפים, בעלי זכות להציג את עמדותיהם ומאווייהם.
מאידך הייתי רוצה לראות את האקדמיה מיוצגת בוועדה, ואפילו דומיננטית. אנשי האקדמיה אמונים, או, לפחות, אמורים להיות אמונים, על חשיבה אינטלקטואלית, ונייטראליות משיקולים אינטרסנטיים, ומכל מקום – הם פחות גרועים מבעלי השררה היושבים בבית המשפט העליון, אשר, כאמור, אינם חפים משיקולי אינטרסים.
הייתי מפליג כאן בהצעות להרכב הכללי של הוולב”ש, אבל כדי למנוע ויכוחים מיותרים על מה לתקן ומה לשכלל, אני מציע שינוי הדרגתי בהרכבה: להוסיף בשלב זה שני נציגים של האקדמיה, ולגרוע נציג אחד של בית המשפט העליון.
נראה איך זה עובד.
ומעל לכל: דיוני הוולב”ש צריכים להיות פומביים, כי אור היום, כידוע, הוא חומר החיטוי הטוב ביותר.
ולא רק דיוני הוולב”ש, אלא גם הופעתם של המועמדים בפניה, או בפני וועדת-המשנה שלה: ממילא הם מתעתדים לקבל על עצמם תפקיד אשר אין כמותו לחשיפה בפני הציבור, ומדוע שלא יחשפו עצמם לפני כן.
ולא רק הופעתם של המועמדים, אלא גם הכתבים שהם מגישים לוועדה (בעיקר פסקי-דין של שופטים-מכהנים, המבקשים קידום) – גם הם צריכים להיות חשופים לציבור.
וכדי להגדיל את החשיפה הציבורית הייתי מציע לאפשר לנציגי ציבור שאינם חברי הוולב”ש להשתתף בחקירתו של כל מועמד. למשל: חברי ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת.
עניין ההופעה בפני הוולב”ש או ועדת משנה שלה, מצריך הבהרה:
לפי כללי הוולב”ש, “מועמד” הוא “שופט או מבקש ששר המשפטים, נשיא בית המשפט העליון או שלושה חברי ועדת הבחירה כאחד, הציעו מינויו…”.
ומה יעש מי שאינו מוכר בקהילה המשפטית, ואין לו מי ש”יציע” אותו מן היציע?
לשם כך נקבע בכללים סטאטוס של “מבקש” – דבר אשר אין לו זכר בחוק – והוא “עורך דין שהביע רצונו להתמנות שופט”. מי שרוצה להיות שופט מגיש בקשה, ממלא שאלון ומוזמן להופיע בפני ועדת-משנה בת שלושה חברים (אפשר גם יותר, אבל, ככל הנראה, זה מעולם לא קרה), ואם הוא ירשים את ועדת-המשנה – יש לו ” שלושה חברי ועדת הבחירה כאחד”, אשר ימליצו עליו.
אבל אם נשיא ביהמ”ש העליון, או שר המשפטים, ממליצים על מי שהם חפצים ביקרו (“חבר מביא חבר”), אין צורך בוועדת משנה, והכל יכול להיעשות מתחת לשולחן.
את הנוהל הזה יש להפסיק, וכל מועמד צריך לחשוף את עצמו לציבור, גם אם הוא חבר של אהרן ברק, או של טומי לפיד.