מדוע באים עותרים לבג”ץ בחזה נפוח, ויוצאים משם בזנב מקופל בין הרגליים?
אולי אדוני … וגו’
כל שני וחמישי אנחנו שומעים וקוראים כי עותרים אשר עלו ירושלימה ובאו לבג”ץ, חדורים אמונה בצדקתם ובטחון ביכולתם לשכנע את בית המשפט, מתקפלים, “מושכים את העתירה”, ויוצאים מבית המשפט בזנב מקופל בין הרגליים.
מדוע באים עותרים לבג”ץ בחזה נפוח
ויוצאים משם בזנב מקופל בין הרגליים?
מבוא
אנשים לא עותרים לבג”ץ סתם-כך.
הם נזקקים לערכאה הזאת כי משהו כואב להם.
הם משקיעים בנושא את כל הנשמה, ולפעמים גם כסף רב.
הם פונים לבג”ץ אחרי שכלו כל הקצים.
הם כמובן לרוב מאמינים בצדקתם, ובסיכוייהם לזכות בריבם מול השלטון המתעמר בהם.
המקרים בהם העותר לבג”ץ יודע מראש שאין לו שום סיכוי הם מעטים, ולרוב מדובר בחברי-כנסת, או בגופים פוליטיים ואחרים אשר העתירה לבג”ץ נותנת להם במה להביע מעליה את עמדותיהם, אבל ברוב המקרים הפנייה לבג”ץ היא בדם-ליבו של העותר, אשר חינכוהו להאמין כי הבג”ץ הוא אכן “מעוזו ומבצרו של האזרח בריבו עם השלטון”, ואם קוראים לו “בית המשפט הגבוה לצדק”, אות וסימן הוא לכל שזהו בית-משפט, שהוא גם גבוה, ושהוא עושה צדק.
והנה, כל שני וחמישי, ולפעמים כמה-וכמה פעמים בשבוע, אנחנו שומעים וקוראים כי אותם עותרים אשר עלו ירושלימה ובאו לבג”ץ, חדורים אמונה בצדקתם ובטחון ביכולתם לשכנע את בית המשפט, וגם בחזה נפוח מול השלטון רודף-השררה, אותו הם מתכוננים “ללמד לקח”, אבל מהר מאוד, לפעמים תוך דקות ספורות, הם מתקפלים, “מושכים את העתירה”, ויוצאים מבית המשפט בזנב מקופל בין הרגליים.
מה גורם לאותה “טראנספיגורציה” בעמדתם של עותרים אלה? האמנם כל-כך בקלות הם מודים כי שגו והגישו בקלות-דעת עתירה שאין לה יסוד עובדתי ובסיס משפטי? האם זה מתאים לאופיו של אדם להניח את נשקו דווקא בנקודת-השיא של הקרב?!
כדי להבין מה גורם לעותר למשוך את עתירתו, נראה קודם-כל מה קורה למי שנלחם עד הסוף.
העתירה לבג”ץ: מקרה פרטי
חייל-מילואים לא-קרבי נקרא לשירות לא-קרבי, על אדמת הלבנון. מן הסתם יישב הוא בקרון-מחשבים ממוזג-אויר, וינהל קרבות-מזל”טים מול הצג המרצד.
משכים האיש קום, עוטה את מיטב מחלצותיו, לוקח הרבה-הרבה אוויר בלב, ועולה לבג”ץ ובפיו הטרוניה: געוואלד! לא הוכשרתי כחייל קרבי, והיה כי אקלע למצוקה בארץ-אויב מוכת-קרבות זו, לא אוכל להגן על נפשי, ואבדתי!!!
עונים שלטונות הצבא: לא היא. תפקידך הוא לשבת בקרון הממוזג, לא להילחם, ומי שאמור להגן עלינו מכל רע – החיילים הקרביים אשר הוכשרו לכך – הוא יגן גם עליך.
ולא זו אף זו, מוסיפים שלטונות הצבא, כמי שיושב בקרון-המחשבים אתה לא נמצא בסיכון מיידי כאותם החיילים הקרביים העושים מלאכתם נוכח פני האויב, אבל אם, חס-וחלילה, ינחת פגז-אויב עלינו ועל כל בית ישראל היושבים בלבנון, השאלה אם הוכשרת לקרב, אם לאו, אינה מעלה ואינה מורידה, שהרי הפגז יהרוג את כולם, ולא יבחין בין הקרביים לבין הג’ובניקים.
ובמלים אחרות: אנחנו זקוקים לך שם, גם משום שאתה מיטיב מהחייל הקרבי לעשות את המלאכה המסויימת שלך, וגם משום שאתה, בהיותך שם, משחרר לנו את החייל הקרבי למשימות אותן רק הוא יכול לבצע, ואתה לא.
אודה ולא אבוש: העתירה הזאת חסרת-יסוד מבחינה משפטית ומקוממת מבחינה מוסרית, ויפה היה לה שלא הוגשה משהוגשה, אבל העותר חשב שהוא צודק, ולא עזרו כל ה”רמזים” של השופטים. תפסקו כאשר תפסקו, אמר להם מן הסתם, ואני אכבד את פסק-דינכם גם אם אני חולק עליו, אבל אני לא מושך את העתירה.
ואכן, השופטים כתבו פסק דין, אשר, כפי שצריך היה להיות צפוי, דחה את העתירה, אבל גם חייבו את העותר ב”הוצאות” בסכות של 20,000 ש”ח, השקול כיום, בשנת 2001, למשהו בסדר-גודל של 30,000 (שלושים אלף) ש”ח.
מהותה ומטרתה של פסיקת-ההוצאות
כפי שרואים, המילה “הוצאות” הושמה במרכאות כפולות ומכופלות, והדבר לא נעשה במקרה.
פסיקת-הוצאות, כשמה כן היא, ונועדה לשפות את הצד הזוכה במשפט על ההוצאות אשר נגרמו לו, לבל ייצא בחסרון-כיס, על אף שזכה במשפט.
פסיקת-הוצאות אינה, בשום אופן, “קנס” או כל דרך אחר של עונש על הרגזתם של השופטים.
אפשר להפחית מההוצאות הנפסקות לטובת הצד הזוכה, או אפילו להימנע מלפסוק לו הוצאות, אם הוא סירבל את הדיון, או שניהל אותו בצורה אשר מצדיקה שיישא בהוצאותיו לבדו, אבל הדעת אינה סובלת שמכשיר-ההוצאות ישמש “ענף פרנסה” לצד הזוכה, מעבר למה שעלה לו ניהול המשפט.
סכום של שלושים אלף ש”ח מכסה את עלות שכרו (ושאר העלויות) של הפרקליט המופיע בבג”ץ בשם המדינה ורשויותיה, לכמה-וכמה חודשים, ומי שרוצה שנאמין כי המדינה השקיעה כמה חודשי-פרקליט על ניהול תיק-הבג”ץ הנ”ל – שיקום.
ומי שחושב שכך העריכו שופטי הבג”ץ את העלות למדינה בבג”ץ הנ”ל, ובסך-הכל ביקשו שלא להביא אותה למצב של חסרון-כיס – שיקום גם הוא.
לא אוהבים לכתוב פסקי-דין
שופטים בדרך-כלל לא אוהבים לכתוב פסקי-דין. חלקם אוהבים לכתוב פסקי-דין על מה שמעניין אותם, וכל פסק-דין אותו הם נאלצים לכתוב “במסגרת העבודה”, או “כחלק מהעבודה”, בא על חשבון מה שהם היו רוצים לעשות – ולכל שופט, כלכל אדם, ישנו ה”בייבי” שלו. זו אחת.
בכלל, שופטים, ככל אדם, לא אוהבים להתאמץ יתר-על-המידה. משכורת מכובדת יש ממילא, קביעות-לכל-החיים יש ממילא, והרכנת-ראש יחד עםה”כבודו” יש ממילא, אז למה להתאמץ. זו שתיים.
כאשר השופט יושב לילות שלמים וכותב פסקי-דין לאור עששית-הנפטא, הוא יכול, בבוקרו של יום-המחרת, להיווכח שפסק-הדין לא עבר את ביקורתה של ערכאת הערעור, ולא את הביקורת הציבורית, אשר לגבי פסקי הדין של בית המשפט העליון היא הביקורת הערעורית היחידה. ולמה יתאמץ השופט לכתוב פסקי-דין, אם הביקורת הערעורית או הציבורית תצמיד אותו אל הקיר. זו שלוש.
כאשר שופט עושה הרבה צדק, הוא מזמין את הציבור “להציף” אותו. כך, למשל, אם שופט-התעבורה ירבה בזיכויים, הוא יזמין את עדר-מושיטי-הצוואר להרבות בכפירות; אם בית המשפט המחוזי ירבה לקבל ערעורים, הוא יזמין את הציבור להציף אותו בערעורים; ואם הבג”ץ ירבה להגן על האזרח הקטן בריבו עם השלטונות – גם הוא יוצף וייסתם תוך זמן קצר מאוד. זו ארבע.
היאך מהדפין את התשוקה לפסק-דין (א)
השלב הראשון, הפחות-בעייתי הוא בדרך של “הסברים”. אפשר לחשוב שהשופט אחוז תשוקה לאו-בת-כיבוש להסביר למתדיין לא רק את זכויותיו, אלא גם את כל הדברים אשר צריך הוא לדעת כדי להצליח במשפט. אבל אם השופט היה רוצה להיות יועצו המשפטי של המתדיין, הוא היה פותח משרד לעריכת-דין, ומוכר את מרכולתו לכל דורש.
אבל כאשר השופט “מסביר” לך מדוע אין לך “קייס” – זו “סחורה” אותה הוא לא יוכל למכור בשוק הפרטי, משום שהלקוחות מעדיפים ייעוץ “חיובי”, המראה מדוע יש להם “קייס” – הוא לא דואג לטובתך, אלא לטובתו-הוא: לחסוך מעצמו את כתיבת פסק-הדין.
לשופטי התעבורה, למשל, ישנם כמה דרכים למכור לך את ה”הסברים” שלהם. כך, למשל, הם “יסבירו” לך ש”עם התצלום אי-אפשר להתווכח” – הסבר אווילי ושקרי אשר אם היו הם רוצים להתפרנס משכמותו בשוק הפרטי, הם היו מגיעים לפת-לחם, אם לא לפשיטת-רגל, וכבר ראינו כיצד שופטת-תעבורה “עפה” מכהונתה בגלל “הסברים” מהסוג הזה.
וכמו שלשופטי התעבורה ישנם הסברים, גם לשופטים שבערכאות הגבוהות יותר – עד לבית המשפט העליון, כמובן – ישנם הסברים כאלה, וככל שה”מסביר” יושב בערכאה גבוהה יותר הוא ממילא גם חכם יותר, וההסברים שלו “משכנעים” יותר.
היאך מהדפין את התשוקה לפסק-דין (ב)
אבל עדיין נשארת בעינה השאלה מה עושים אם ה”לקוח” מסרב “לקנות” את ה”הסברים” של השופטים.
התשובה היהודית הקלאסית היא כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, אבל מה עושין אם זה מסרב להתרצות? מפשיטין את מכנסיו, ומכין אותו בטוסיק, אפילו עד זוב דם.
אמת נכון הדבר שאין עונשין אם לא מזהירין תחילה: שופט התעבורה יאיים עליך ב”עונש מצלצל”, בפסילה לצמיתות, בהוצאות מכאן-ועד-להודעה-חדשה, ומה לא.
גם שופטים בערכאות אחרות לא יהססו לאיים עליך, אבל השופטים בבית המשפט העליון אנשי-כבוד המה, וגם אנשי-תרבות, ושופט תרבותי לא מאיים על בעל-דין, במטרה להניא אותו מלעמוד על זכויותיו.
אז מה עושים שופטים תרבותיים אשר אינם רוצים ללכלך את ידיהם באיומים?
במקום לאיים, הם כותבים לך את פסק-הדין המתאים ל”הסברים” אותם לא רצית “לקנות”, ובסופו הם “משחילים” לך פסיקת-הוצאות כזאת אשר תוציא לך את החשק לחזור אליהם שוב.
ולא רק לך הם רוצים להוציא את החשק לעמוד על זכויותיך, אלא לכל הציבור, והם מצליחים בכך, כי העם רואים את הקולות, ושומעים את המראות, ואם שופטי הבג”ץ חוזרים על הדבר הזה פעם-אחר-פעם, הציבור לומד שמותר לעתור לבג”ץ, אבל כדאי לכרות את אזנך ל”רמזים” של השופטים, שאם לא כן הם לא יהססו לכרות את אזנך.
סוף דבר
כאשר אתם קוראים בעיתון, כל שני וחמישי, ששופטי הבג”ץ הסבירו לעותר מה שהסבירו, והוא חזר בו מהעתירה, או “משך את העתירה”, כדאי שתדעו לכם שההתקפלות הזאת לא נבעה משכנוע עצמי עמוק של העותר בטעותו, אלא משום שהשופטים משכו לו באוזן (“אולי אדוני ימשוך את עתירתו?”).
משום שמישהו הרויח את לחמו שלא ביושר.
על השימוש במכשיר ההוצאות לכיפוף-הידיים בבית המשפט העליון ראו גם:
עו”ד יוסף עזגד: “השלמת טיעון” בבית המשפט העליון