הילה, אל תושיטי להם צוואר!
הילה, אל תושיטי להם צוואר!
|
נשיא ביהמ”ש העליון, אהרן ברק, אף זימן את השופטת הילה כהן לכוס קפה בלשכתו, כאשר לצד הכוס היה מונח לו אקדח קטן. למה לך להתבזות שוב, כך אמר לה מן הסתם, בהליך סטטוטורי של הדחה? האם לא הספיק לך ההליך המשמעתי? והרי את ראית איך הציבור קיבל את פסק-הדין?
24.8.2005
על פרשת
השופטת הילה כהן
הילה, אל תושיטי להם צוואר!
תוכן העניינים
האם ההליך המשמעתי הוא סוף פסוק?. 1
האם השופטת צריכה להתפטר מרצונה?. 1
האמנם “השמצה פרועה”? ואם כן – מי ה”מושמץ”?. 1
הקדמה
מה שעשתה השופטת הילה כהן – כולנו כבר יודעים.
ומה שעשו לה – אנחנו יודעים גם כן: העמידו אותה לדין משמעתי, חשפו את קלונה ברבים, העונש שנגזר עליה היה – קל יחסית למה שאפשר היה לגזור עליה, אבל נלוותה אליו דעת-מיעוט מחמירה אשר לפיה היה מן הראוי להדיח אותה לחלוטין מכהונתה.
עכשיו רוצים להוסיף לעונש הזה גם הדחה מינהלית, לפי סעיף 7(4) לחוק יסוד: השפיטה, אשר לפיו רשאית הוועדה לבחירת שופטים, ברוב מיוחס של שבעה מתוך תשעת חבריה, להדיח שופט, גם אם הוא לא עבר עבירת משמעת, או עבירה אחרת.
נשיא ביהמ”ש העליון, אהרן ברק, אף זימן את השופטת לכוס קפה בלשכתו, כאשר לצד הכוס היה מונח לו אקדח קטן. למה לך להתבזות שוב, כך אמר לה מן הסתם, בהליך סטטוטורי של הדחה? האם לא הספיק לך ההליך המשמעתי? והרי את ראית איך הציבור קיבל את פסק-הדין?
האם ההליך המשמעתי הוא סוף פסוק?
אכן, נשמעה כבר דיעה שאי אפשר להדיח את השופטת, משום שהיא “כבר נשפטה”, וקיים, כביכול, “מעשה בית דין”, אבל הדיעה הזאת אינה נראית לי, וספק רב הוא אם יש לה יסוד. פסוק- כן; סוף – בוודאי שלא.
הליך ההדחה, לפי סע’ 7(4) אינו רק הליך מעין-עונשי, אלא גם הליך סינון מינהלי: נניח שמערכת המשפט מחליטה “לגלח” מתוכה, מדי חודש, רבעון או שנה, את האחוזון, חמשת או עשרת האחוזונים התחתונים, רק כדי להשביח את איכותה של המערכת, ואפילו בלי התנהגות רעה של השופט. לא לגיטימי? לגיטימי ועוד איך, וגם רצוי מאוד!!!
השאלה היא אם מצבו של מי שהועמד לדין והורשע צריך להיות טוב יותר ממצבו של מי שכלל לא הועמד לדין (וממילא הוא זכאי, הוא זכאי), ואני עונה על כך בשלילה.
הייתי מגדיר את זה אחרת: ההליך בבית הדין המשמעתי קובע אם לשופט מגיע עונש, ואילו ההליך לפי סעיף 7(4) קובע אם המעביד (המדינה) צריך להמשיך ולהעסיק את השופט, עם או בלי קשר לשאלה אם הוא הועמד לדין משמעתי, ואם הוא הורשע בדין. ומה עם שופט אשר בדין המשמעתי הוא זוכה מחמת הספק? האם מן הראוי הוא שימשיך לשפוט את העם כאשר עננה של ספק תלוייה לו מאחוריו?
האם השופטת צריכה להתפטר מרצונה?
השאלה הבאה היא אם השופטת הילה כהן צריכה להתמסר למבקשי-נפשה, ולחסוך לעצמה (ולהם) את הליך ההדחה, לפי סעיף 7(4), ואני אומר לה: לא, הילה. אל תעשי להם חיים קלים. אל תושיטי להם את צווארך!
לך, הילה, כבר אין מה להפסיד. נהגת שלא כראוי – נכון. נהגת שלא בחכמה – נכון, אבל מבקשי-נפשך כבר ביזו אותך עד-עפר, ובכך הם איבדו את כושר המיקוח שלהם, ולך כבר אין מה להפסיד.
ככל הידוע אהרן ברק לא הציע לך מלכתחילה להתפטר בשקט. הוא רצה קודם-כל הליך משמעתי. הוא קיווה, כנראה, שביה”ד המשמעתי לשופטים יוציא עבורו את הערמונים מן האש בכך שידיח אותך מהכהונה, ולא רק שהוא, ברק, ייצא מכל הפרשה בידיים נקיות, אלא גם ישאיר את ה”מערכת”, או, ליתר דיוק, “המערכת”, ללא רבב. כל השופטים ייצאו צדיקים, ו”המערכת” תיזכר לעד כמי שלא מחפה על חבריה הסוררים.
האמנם “השמצה פרועה”? ואם כן – מי ה”מושמץ”?
ואכן, השופט-בדימוס דן ארבל, מי ששימש כמנהל בתי המשפט בעת שפרצה הפרשה, אינו מתלהב, לשון-המעטה, מכך שהשופטים בבית הדין המשמעתי נזהרו מהגדרת מעשיה של השופטת כזיוף, והעדיפו ביטויים כמו “פרוטוקולים מוטעים” לתיאור העובדות עליהן גם השופטת אינה חולקת. “אם זה לא זיוף, אז אני לא יודע מה זה זיוף”, כך ארבל, אבל יחד עם זאת הוא מתקומם בכל נימי נפשו על טענותיה של השופטת ובא-כוחה עו”ד יעקב רובין כי היו מקרים בהם שופטים ביצעו מעשים חמורים יותר ולא נענשו: “זה פשוט לא נכון. זו השמצה פרועה של שופטי ישראל”.
והשאלה היא, מתוך הנחה שכך אמר, מה “פשוט לא נכון”, ומה “השמצה פרועה של שופטי ישראל”.
האם זה “פשוט לא נכון” ש”היו מקרים בהם שופטים ביצעו מעשים חמורים יותר”, או “פשוט לא נכון” שהם “לא נענשו”?
התשובה היא בסיפא של הדברים: “זו השמצה פרועה של שופטי ישראל”. אם ארבל היה אומר כי זו “השמצה פרועה של מערכת המשפט”, פשיטא שהמערכת היא בסדר, והשופטים אשר “ביצעו מעשים חמורים יותר” אכן נענשו, אבל כשהוא אומר כי זו “השמצה פרועה של שופטי ישראל”, ברור כי שופטי ישראל, לדבריו, הם טליתות שכולן תכלת, והמקרה היחיד אכן בא על עונשו, בא לציון גואל, ואנחנו נקיים.
אז לא, מר ארבל. אתה בעצמך מכיר היטב את הסיפור על שופטת התעבורה אשר נתפסה מנהלת מערכה של איומים והסברי-הבל על נאשמת לא-מיוצגת, כאשר אף מילה מכל אלה לא נרשמה בפרוטוקול. לשבחך ייאמר כי אתה התנגדת נחרצות למינוייה כשופטת (אם כי, לפי הלשונות הרעות, היה זה על רקע חשבון אישי-משפחתי אשר היה לך איתה). אותה שופטת נבחרה ומונתה לכהונה למרות התנגדותך, אבל בסוף היא נאלצה ללכת הבייתה, ואנחנו לעולם לא נדע אם היה זה על מה שעשתה לנאשמת, או על כך שהיא טענה “להד”ם” כאשר ההקלטה של האירוע כבר הייתה בידיכם.
ובמלים אחרות: האם היא נענשה בגלל שהייתה רעה לנאשמת (ולנאשמים רבים אחרים) או בגלל שהיא לא גילתה את האמת לממונים עליה. להערכתי, אם היא הייתה אומרת “נכון, אז מה”, היא הייתה נשארת במערכת עד עצם היום הזה, ואולי אף מקודמת בתוכה.
המעציב הוא שמה שעשתה אותה השופטת אינו חריג בבתי המשפט לתעבורה (אם כי ייתכן שהיה חריג בחומרתו). נאשמים באים לבית המשפט, אומר “כופר אני”, אבל השופט, במקרים רבים, לא מסתפק בכך, וחוקר את הנאשם שתי-וערב, כפי שנוהג כל חוקר-משטרה אגרסיבי, ומלעיט את הנאשם בהסברי-הבל מדוע “אין לו הגנה”.
ומה נשאר בפרוטוקול מכל אלה? “הנאשם: מודה”.
שימו לב לנקודותיים. שימו לב איך נאשם בא מן האוב, אחוז תשוקה להודות (וכי לא לשם כך הוא ביקש להישפט, ובא מקצווי-ארץ במיטב מחלצותיו?), ומייד כשניתנת לו ההזדמנות הוא אומר מילה אחת בלבד: “מודה”.
ומה אם הנאשם יבקש לתקן את הפרוטוקול, על מנת שישקף, כנדרש בחוק, את כל אשר נאמר והתרחש? חלום באספמיה. אף שופט לא יודה בכך שהוא מתעלל בנאשמים לא-מיוצגים, ומוציא פרוטוקול לפיו כל אשר נאמר והתרחש הוא “הנאשם: מודה”, ואף ערכאת ערעור לא תעמיד את השופט הזה בפינה, כי הכל יודעין שהתרחשויות כאלה אינן “חד פעמיות הזויות”.
ואם דן ארבל אומר שהאמור כאן הוא “השמצה פרועה של שופטי ישראל” – שיגיש נגדי תביעת דיבה (אבל שלא יגיד לי “באיזה סגנון אדוני מדבר”).
לא “חד-פעמית”, לא “הזוייה”
ובחזרה אליך, הילה. אם את מושיטה את צווארך למבקשי-נפשך, את נותנת להם אליבי ולגיטימציה להמשיך כך, ולהגיד אנחנו נקיים. ידינו נקיות. פרשת הילה כהן הייתה “אירוע חד-פעמי הזוי”.
אבל הפרשה הזאת אינה חד-פעמית, והיא גם לא הזוייה.
היא לא הזוייה, אבל כן חזוייה, כי כל מי שהיה צד למשפט כלשהו יודע עד כמה הפרוטוקולים אינם משקפים את האמת, וכמה בקשות מושלכות לסל. אולי לא פיזית, אבל כאשר שופטים מתעלמים מבקשות, זה יותר גרוע מאשר להשליך לסל, כי זה לא משאיר שרידים אשר מזכירת ראשית חרוצה יכולה לאסוף אותם אל חיקה החם באישון-יום.
זה יותר גרוע מאשר להשליך לסל, כי בקשות שהשופטים מתעלמים מהן מועברות בתום התקופה אשר נקבעה בתקנות הארכיונים, בסמכות-וברשות, אל הצפרדע השכונתית, ומשם היישר אל אתר דודאים.
ומדוע לדודאים? כי את חיריה כבר סגרו.
אבל זה עוד לא הכל
אבל יש לך, הילה, סיבה עוד יותר טובה שלא להושיט צוואר: אמנם הדבר לא הובלט בכל המהומה, אבל נראה כי קצפם של אנשי העיריה יצא עליך משום שהיית נוחה לנאשמים. משום שלא היית “פרו-תביעתית”.
הרי ברור שאם היית רוקדת לפי חלילם של אנשי העיריה, יכולת לאחר כל יום כמה שעות, יכולת לזייף את כל הפרוטוקולים שבעולם, ויכולת לשרוף את בניין בית המשפט על כל אשר בו, והם לא היו נוגעים בך לרעה. על אפרים דורון העיריה תתלונן? לא. על בן זימרה העיריה תתלונן? גם כן לא.
עליך הם התלוננו, והם השתמשו באיחורייך ובפרוטוקולים שלך כתירוץ “לדלל” את בית המשפט משופטים נוחים לנאשמים.
ואם את פורשת מרצונך – את מוסיפה עוד לבנה לבניין הקונצפציה לפיה במערכת המשפט יש מקום רק לשופטים רעים, אשר רוקדים לפי חלילה של התביעה.
אל תעשי את הדבר הזה.
זכרי: אפילו אם נגזר עליך לרדת מהבמה – וזה לגמרי לא בטוח, כי יש צורך ברוב של שבעה מתשעת חברי הוולב”ש לשם כך – גם כאשר יורדים מהבמה, יורדים בקומה זקופה. לא בזנב מקופל בין הרגליים.
התייצבי, איפוא, בקומה זקופה, יחד עם יעקב, בפני הוולב”ש, ואמרי להם: אכן שגיתי, אכן כשלתי, אכן נהגתי בטפשות, אבל אם אתם חושבים שאני אהיה עלה-התאנה שלכם – תשכחו מזה.