לשופטים במדינת ישראל יש בעיה מובנית של פיצול אישיות, שהם עצמם יצרו אותה. מצד אחד, הם דורשים יחס של מורמים מעם: יש לפנות אליהם במילה “כבודו” ורצוי בגוף שלישי; ביקורת עליהם חייבת להיות, כלשון החוק, “עניינית ו מנומסת”; ומי שייחשב כמתחצף אליהם, עלול למצוא את עצמו במעצר. מצד שני, הם טוענים שהם יושבים בתוך עמם, משקפים את קנה המידה של האדם הסביר ומייצגים את הערכים המקובלים בישראל.

הבעיה מחריפה כאשר בוחנים את תפקודה של מערכת המשפט. מצד אחד, כל אדם זכאי ליומו בבית המשפט והמערכת בכללותה אמורה להגן על זכויותיו של כל אזרח, ומטבע הדברים – במיוחד על זכויות החלש מול החזק ועל זכויות הפרט מול השלטון. מצד שני, המערכת איטית מאוד, לא יעילה, לעתים לא צודקת ולעיתים מוטית על-פי דעותיו של השופט היושב בדין.

הבעייתיות הזו נחשפה במלוא חריפותה, כאשר סקר המכון לדמוקרטיה הצביע על ירידה חדה באמון שרוחש הציבור לבית המשפט העליון כמגן הדמוקרטיה. רק 49% סבורים שבית המשפט העליון ממלא תפקיד זה, לעומת 61% בסקר שנערך לפני שנה בלבד.

פרשת “בהעלותך”

לא ניכנס לתגובתה של הנשיאה דורית ביניש לסקר, ולפיה אמונו של הציבור בבית המשפט אינו נמדד בסקרים. ניתן לתת כל מיני תארים לתגובה הזו, אבל איננו רוצים להיחשב כחצופים, שהרי כאמור יש סכנה בדבר. במקום זה, נבדוק בפרשת השבוע, פרשת “בהעלותך”, מהן התכונות שמחפשת התורה במי שאמורים להיות ראשי העם. יש בכך לקח ברור למינוי השופטים בימינו.

הסיפור מתחיל בכך שבני ישראל מתלוננים שוב, כדרכם מאז יציאת מצרים, והפעם – על העדר מזון. אין זה משנה שתלונתם חסרת בסיס, כי הם מקבלים מדי בוקר, ללא כל טירחה, וללא כל תשלום את המן, שניתן להכינו בצורות שונות ומגוונות, ואשר לפי דברי חכמינו ניתן היה להרגיש בו את טעמי כל המאכלים שבעולם. אבל, כאמור, זה לא משנה, כי תלונות מטבען אינן נבחנות במשקפיים אובייקטיביות כי אם סובייקטיביות.

התלונה הזו שוברת את משה רבנו. מי שעמד ללא קושי מול פרעה, מי שהתייצב ללא חת על שפת ים סוף, מי שידע להנהיג מלחמה נגד עמלק, מי שעבר את חטא העגל והציל את העם מכליה, מי שצלח עוד ועוד תלונות – הגיע לקצה גבול יכולתו. גם המנהיג הדגול ביותר הוא בסופו של דבר בן אדם. “לא אוּכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה, כי כבד ממני”, הוא אומר לה’.

תגובתו של ה’: אמנה לך עוזרים. “אֶספה לי שבעים איש מזקני ישראל, אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו, ולקחת אותם אל אוהל מועד והתייצבו שם עימך. וירדתי ודיברתי עימך שם, ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו איתך במשא העם ולא תשא אתה לבדֶך”.

אין מדובר כאן במינוי שופטים; הללו מונו שנה קודם לכן, עוד לפני מתן תורה, על-פי עצתו של יתרו. גם אין מדובר על מינוי נשיאי השבטים; הללו מונו מספר חודשים קודם לכן, עם המיפקד שנערך בתחילת חודש אייר של השנה השנייה ליציאה ממצרים. מדובר על מינוי של מעין ממשלה מורחבת או פרלמנט מצומצם, אנשים שיעזרו למשה בצורה שהתורה אינה מפרטת – כנראה משום שאין בפירוט זה משום לקח מוסרי או הוראה לדורות.

מכל מקום, הבה ונראה מה התכונות הנדרשות מהם. בעוד שעל השופטים נאמר שעליהם להיות “אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת, שונאי בצע”, על שבעים הזקנים נאמר רק שהם “זקני העם ושוטריו”. לכאורה, מדובר בהנמכה תמוהה של הרף: האם הם אינם צריכים להיות אנשי חיל, היכולים לעמוד בלחצים? האם מי שעתיד לקבל רוח נבואה אינו צריך להיות קודם כל ירא אלוקים? האם אין אנו מצפים שיהיו אנשי אמת? האם לא חשוב שיהיו שונאי בצע, כאלו שלא ניתן יהיה לשחד?

את התשובה נמצא כאשר נתעמק בשלוש המילים הללו. רש”י אומר, בעקבות דברי חז”ל בספרי: “אותן שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך, והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם, שנאמר: ‘ויוכו שוטרי בני ישראל’, עתה יתמנו בגדולתן, כדרך שנצטערו בצערן”.

התורה מספרת בפרשת “שמות” על שוטרים מקרב בני ישראל, אשר התמנו בידי המצרים לפיקוח על עבודת הפרך. זה מזכיר לנו את מינוי הקאפו בידי הנאצים במחנות הריכוז, אך בהבדל אחד משמעותי מאוד. בעוד חלק מממלאי תפקיד הקאפו ניצלו לרעה את מעמדם, שוטרי בני ישראל במצרים הקריבו את עצמם למען אחיהם. כאשר העבדים הנאנקים תחת העול לא עמדו במכסות היומיות, מי שספגו את העונשים הגופניים היו השוטרים. כעת הם מקבלים את שכרם ומתמנים לראשי העם.

ר’ יצחק אברברנאל, אשר הכיר היטב סדרי ממשל מתפקידו כשר האוצר בחצר מלך ספרד, ערב הגירוש ממנה מצביע על נקודה חשובה נוספת: הזקנים היו מוּכּרים היטב לעם ובאו מבין שורותיו. על המילים “זקני העם ושוטריו” הוא אומר: “שנוהגים פעמים רבות להתעסק בצורכי ציבור”. ומדוע יסכים העם לקבל עליו את מרותם? “כי היו אלו השבעים איש מגדולי השבטים והמשפחות, ישמעו אליהם כי הם קרוביהם או קרובי קרוביהם”.

אותם שבעים איש, בין אם נאמר שהיו השוטרים במצרים ובין אם נאמר שהיו פעילים בענייני ציבור במדבר, באו מתוך העם. הם לא הוצנחו מלמעלה, הם לא באו ממגדל שן אליטיסטי. הם הכירו היטב את צורכי העם, סבלו איתו והזדהו עם מצוקותיו. נכון, הם זכו לקבל רוח נבואה, אבל התנאי המקדמי לכך היה שיימנו על “זקני העם ושוטריו”.

לאור זאת נבין עוד נקודה. כבר אמרנו, שמשה רבנו – אדון הנביאים, בעל המעלה הרוחנית הגבוהה ביותר בהיסטוריה – ספג שוב ושוב תלונות וביקורת של בני ישראל. השיא עוד לפנינו, במרידה של קרח ועדתו. גם החטא שבעטיו של נכנס משה לארץ – הכאת הסלע במקום הדיבור אליו – נגרם בעקבות תלונה של בני ישראל. והנה, על הזקנים ועל השופטים איננו שומעים שום תלונה. הזקנים זכו להתנבא פעם אחת והשופטים לא זכו אפילו לזאת, ובכל זאת היחס של בני ישראל אליהם טוב בהרבה מאשר אל משה. הכיצד?

התשובה נמצאת בגוף השאלה. בני ישראל התקשו להבין את דרגתו של משה, והוא מצידו התקשה להוריד את עצמו אליהם. לעומת זאת, הזקנים והשופטים היו בני אדם ככל בני האדם, באו מתוך העם ונותרו בתוך העם. הם לא עלו להר סיני, וממילא לא היו צריכים לרדת ממנו. לכן מנהיגותם התקבלה בהסכמה רחבה.

איך כל זה קשור לבית המשפט העליון שלנו? קשור מאוד. כאשר השופטים סבורים שהם גבוהים מן העם שבתוכו הם יושבים, התוצאה היא נתק. כאשר השופטים באים מתוך מגזרים אליטיסטיים מבודדים, בין אם מצמרת פרקליטות המדינה ובין אם ממשרדי עורכי דין יוקרתיים, התוצאה היא נתק. וכאשר העם אינו מרגיש שהשופטים הם חלק ממנו ומבינים לנפשו – הנתק מביא לחוסר אמון. זה ההבדל הגדול בין שופטי ישראל של דור המדבר לבין שופטי ישראל של דורנו.

___________________

למאמר המקורי, באתר nfc