דורית ביניש: כשאת מבקשת “ביקורת אקדמית, תורמת ומפרה” – למה את מתכוונת?
|
הערה לנאומה בטקס הסמכת עורכי-דין
שמחה ניר, עו”ד
משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281
טל’ 09-7424838, נייד 050-7520000
פקס 09-7424873
כפר סבא, 11.6.2008
לכבוד
השופטת דורית ביניש
נשיאת ביהמ”ש העליון
ירושלים
נכבדתי,
הנדון: ביקורת-הביקורת שלך על מבקריה של מערכת המשפט
אתמול, 10.6.2008, בטקס הסמכת עורכי-דין, אמרת:
“דומה כי הביקורת הנשמעת באחרונה על מערכת המשפט בכלל ועל בית המשפט העליון בפרט אינה בגדר ביקורת אקדמית, תורמת ומפרה. אנו חשופים לניסיון מתמשך לערער על עצם הלגיטימיות של התפקיד החיוני אותו ממלאת הרשות השופטת בשיטת המשטר הדמוקרטית בישראל”.
כיוון שאת הדברים האלה לא אמרת בשיחה שבארבע עיניים, אלא לציבור הרחב (וזה, כמובן, כולל גם אותי), חזקה עליך שרצית כי שומעיך גם יבינו למה את מתכוונת, אבל אני, מה לעשות, קצת קשה-הבנה.
הרשי לי, איפוא, לשאול אותך כמה שאלות-הבהרה בעניין זה:
א. מה זה, לשיטתך, ביקורת “אקדמית”?
כאשר אומרים עליכם שאתם לא עומדים בחובת ההנמקה, שבמקום הנמקה ראוייה אתם מסתפקים בשתי המלים הארורות “נחה דעתנו”, וכו’ – האם זה ביקורת “אקדמית”, או “לא אקדמית”?
כאשר אומרים עליכם שיותר מדי פסקי-דין ניתנים פה-אחד – האם זה ביקורת “אקדמית”, או “לא אקדמית”?
כאשר אומרים על שופטים שאין להם מזג שיפוטי – האם זה ביקורת “אקדמית”, או “לא אקדמית”?
כאשר אומרים על שופטים שאין להם יושר אינטלקטואלי – האם זה ביקורת “אקדמית”, או “לא אקדמית”?
כאשר אומרים על שופטים שהם מוטים-פוליטית – האם זה ביקורת “אקדמית”, או “לא אקדמית”?
כאשר אומרים על שופטים שהם מקבלים תיקים העוסקים בתחומים בהם אין להם כל הבנה – האם זה ביקורת “אקדמית”, או “לא אקדמית”?
כאשר אומרים על שופטים שהם חסרים תכונות אלה ואחרות אשר נדרשות על פי כללי הוועדה לבחירת שופטים – האם זה ביקורת “אקדמית”, או “לא אקדמית”?
כאשר אומרים, למשל, על השופט אברהם בייזר שהוא השתטה – האם זה ביקורת “אקדמית”, או “לא אקדמית”?
כאשר גודע-הידיים המפורסם, חברך הדוקטור מישאל חשין, בהרצאה אקדמית בפקולטה למשפטים, הפנה אצבע מאשימה לעברם של שופטי ביהמ”ש העליון, והתריס כלפיהם: אל תתעלמו מטענות, אל תצפמפו על בני-אדם – האם זה ביקורת “אקדמית”, או “לא אקדמית”?
אבל נניח שכל אלה אכן אינם ביקורת “אקדמית” – מה הפסול בביקורת “לא אקדמית”?
ב. מה זה, לשיטתך, ביקורת “תורמת”?
“תרומה”, לדעתי, היא תמורה של המילה תמורה, והשאלה היא מי עובד היום ללא תמורה. אתם, השופטים, עובדים בהתנדבות?
אבל נניח שהיותה של הביקורת “תורמת” נבחן לפי ערכה ה”סגולי” – מה היא אמורה “לתרום”?
כך, למשל, קריאה לפטר את עשרת האחוזונים הפחות-טובים של השופטים, לפי קריטריונים שאתם תקבעו, לא אני – האם זו ביקורת “תורמת”, או “לא תורמת”?
ג. ואולי תגלי לי, ההדיוט, מהי, לשיטתך, ביקורת “מפרה”?
אני, בכל הצניעות והענווה, לא יודע מה זה. האם את מתכוונת לכך שהמבקר את הפסיקה “יציע” את פסק-הדין אותו הוא, המבקר, היה כותב – אילו היה במקומו של השופט?
ונניח שכך הוא – האם אתה מוכנה לנקוב בשם של שופט אחד מכל בית משפט אשר מוכן לקרוא בכובד-ראש את ה”הפרייה” הזאת?
ואיך יידע המבקר כי השופט אליו מכוונת ה”הפרייה” אכן קרא אותה, ואם קרא אותה – מה עמדתו לגביה, כאשר אתם אוסרים על השופטים להתבטא בכגון דא?
כן, אני מכיר אתכם היטב, “עוד מקפריסין”: אתם רוצים שהביקורת תצטמצם תתמקד בעניינים טכניים, ב”טעויות פה-ושם”, כגון האם הוראת-חוק א’ היא לקס-ספציאליס, והוראת-חוק ב’ היא לקס-גנראליס – או להיפך. אתם רוצים שהציבור הרחב יעמיד לרשותכם עוזרים משפטיים בהתנדבות, כך שאם תגיעו פעם שוב לאותה השאלה, תוכלו להראות שאתם “קשובים לביקורת”, ואולי גם לאמת את ה”אנחנו טועים, וגם מודים בטעויות”.
אבל, בכל הרצינות, איזה משפטן בעל-שם יטריח את עצמו לכתוב מאמר הדן בשאלה האם הוראת-חוק א’ היא לקס-ספציאליס, והוראת-חוק ב’ היא לקס-גנראליס – או להיפך? ואיזה כתב-עת משפטי ייאות להקדיש מעמודיו הדלים למאמר כזה? ובאשר לציבור הרחב – את מי זה מעניין? מה סיכוייו של בוזגלו להיזקק בעתיד בדיוק לאותו הצירוף של אותן הוראות-חוק? והאם בוזגלו בכלל מבין מה זה ספציאליס-גנראליס, ואיזו סכנה תרחף מעל לראשו בעתיד בגלל שגיאת-העבר הזאת?
בעיית חוסר-ההתייחסות שלכם לטענות בעלי-דין
אבל הבעייה קשה עוד יותר, משום שאתם, ביושרכם האינטלקטואלי המופלג, לא מתייחסים לטענות כאלה כאשר הן מוליכות למטרה שונה מזו שסימנתם לעצמכם מראש, ומי שקורא את פסק-הדין גם לא יכול לדעת שהשאלה הזאת בכלל התעוררה.
קחי, למשל, את השאלה הזאת: כאשר על עבירות מסוג חטא ישנה הוראת-התיישנות מסויימת, ועל עבירת-קנס ישנה הוראת-התיישנות אחרת, איזו הוראה גוברת לגבי עבירה שהיא גם חטא וגם עבירת-קנס? איזו משתיהן היא “גנראליס”, ואיזו מהן היא “ספציאליס”?
האם את יודעת כמה פעמים העליתי את השאלה הזאת בבתי המשפט – כולל בבית המשפט העליון – ואף שופט לא התייחס אליה?!
האם אתם מצפים שהמבקרים – מן האקדמית, התקשורת והציבור בכללותו – ינברו בתיקים של בתי המשפט, יעמידו אלה-מול-אלה את הטיעונים והראיות, מחד, ואת פסק-הדין, מאידך, ויגלו למה השופטים התייחסו, ולמה לא? האם את יודעת כמה משאבים זה מצריך, למי יש כסף לזה, ואיזה עיתון יוכל להעמיד לעצמו קהל-קוראים שיסכימו לגלם במחיר העיתון את עלותה של הנבירה הזאת?
ונניח שיימצא מי שינבור, ויגלה שבית המשפט כלל לא התייחס לשאלה פלונית – מה את מצפה ממנו: שיכתוב מאמר על השאלה עצמה, או על השאלה מדוע בית המשפט לא התייחס לשאלה הזאת?
ומה צריכים הנברנים לעשות אם שאלה משפטית ממנה התעלמו השופטים לא חוזרת על עצמה (כך שמבחינה ציבורית הדיון בה פחות חשוב), אבל, לעומת זאת, הם מגלים כי תופעת ההתעלמות מהטענות חוזרת על עצמה שוב ושוב?
הדעת נותנת שתופעת ההתעלמות הכרונית מטענותיהם של בעלי-דין היא חשובה בהרבה מכל שאלה משפטית חד-פעמית, משום שהיא יורדת לשורשה של תרבות השפיטה. משום שהכלים שלובים המה, והתעלמות משאלה משפטית אחת במקום אחד מעידה על בעייה שעשוייה לחזור על עצמה, שוב ושוב, גם במקומות אחרים, ולחרוץ גורלות – לפעמים גם באכזריות רבה.
וזה בדיוק מה שמפריע לכם: ביקורת על תרבות השפיטה שלכם.
לכן אתם המצאתם את המנטרה ביקורת צריכה להיות לגופו של הפסק, לא לגופו של הפוסק. נו, באמת …
תני לי ללכת לשיטתך
אבל אני רוצה ללכת לשיטתך. “לזרום” אתך, כמו שאומרים.
נניח שפרופסור בעל שם עולמי לפסיכיאטריה כותב מאמר מקצועי, משופע בק”ן פוטנוטים, על תופעה זו או אחרת של תרבות השפיטה, או על תרבות השפיטה בכללותה, ומגיע למסקנה העגומה שהשופטים סובלים מבעייה נפשית אקוטית, פרסונלית וקולקטיבית.
מה תגידי על ביקורת כזאת? שהיא “לא אקדמית”? נו, באמת …
אז את אומרת שהביקורת הזאת אינה בגדר ביקורת “אקדמית, תורמת ומפרה”, ומכאן, לשיטתך, כדי שהביקורת תהיה לגיטימית היא חייבת להיות גם אקדמית, גם תורמת וגם מפרה.
ואחרי “תיזה” כזאת של סתימת-פיות אתם עוד מאשימים אחרים ב“פגיעה בדמוקרטיה”?!
הייתי מסיים כאן, אבל, משום הזהירות – שמא טעיתי – אני מזמינך לענות על השאלות בהן פתחתי:
א. מה זה, לשיטתך, ביקורת “אקדמית”, ומה הפסול בביקורת “לא אקדמית”?
ב. מה זה, לשיטתך, ביקורת “תורמת”?
ג. מהי, לשיטתך, ביקורת “מפרה”?
כמובן שאת מוזמנת להשיב גם על שאר האמור במכתבי זה, ותשובתך תפורסם באותה הבמה בה אני מפרסם את מכתבי זה.
את מוזמנת להשיב גם על השאלה מדוע את מקדישה את עיתותיך לביקורת-הביקורת, במקום להתייחס אליה, לגופה, דבר דבור על אפנו?
בכבוד רב,
שמחה ניר, עו”ד