האם החניית רכב בתחנת אוטובוסים בליל יום הכיפורים, כאשר אין אוטובוסים, היא עבירה?

אולי כן, ואולי לא, ועל כך בהזדמנות אחרת.

מיודענו אדמונד לוי אומר שכן, אבל מי שקורא את הידיעה של אבירם זינו (Ynet, 2/6/2008) לא יודע מה היו נימוקיו, ולא יודע מה אמרו שני השופטים האחרים אשר דנו בערעורה של המדינה נגד רוני אהרונוביץ. זה האחרון הורשע בבית המשפט לעניינים מקומיים, ערער לביהמ”ש המחוזי, וזוכה, אבל המדינה לא השלימה עם הזיכוי, וביקשה רשות לערער לביהמ”ש העליון. הבקשה נדונה כערעור, הערעור נתקבל, ופסק-דינה המרשיע של הערכאה הראשונה הוחזר על כנו.

פסק הדין העיקרי (2237 מלים) של ביהמ”ש העליון ניתן ע”י השופט (בפועל) עוזי פוגלמן.

מחרה-מחזיק אחריו השופט סלים ג’ובראן (2 מלים. כן ניחשתם: “אני מסכים”);

ומשלים את התמונה מיודענו אדמונד לוי עז-המצח, זה אשר “מקבל באהבה” את הביקורת עליו, “למרות שברון-הלב ועגמת-הנפש”, אבל אץ-רץ להתלונן עליה, גם בלשכת עורכי-הדין, וגם במשטרה. זה אשר השווה את בית הדין הרבני לצורר הנאצי. זה שהוא, כידוע, “מומחה למשפט פלילי“ (1346 מלים).

כך פותחת הידיעה:

העליון קבע: אין חניה בתחנת אוטובוס

ניצחון לעירייה, הפסד לאזרח. בית המשפט העליון הכריע בסוגיית החניה באזור תחנת אוטובוסים שלא בזמן פעילותם – כל עוד אין שלט המורה שניתן לחנות, אסור לעשות זאת

אבירם זינו

בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה, וקבע כי לא ניתן לחנות בתחנת אוטובוס גם לאחר שעות הפעילות. עם זאת, קבע בית המשפט כי יש להתחשב בבעיית החנייה החמורה בתל אביב. בקביעה זו של העליון, הסתיימה פרשה שהחלה בדוח וקנס על חניה וגרירת רכב מתחנת אוטובוס.

בנקודה הזאת מתפנה זינו לתאר באריכות את השתלשלות הפרשה בשתי הערכאות הראשונות, ובאשר לביהמ”ש העליון הוא מסתפק בשמונה מלים בלבד: “אלא שבית המשפט העליון קיבל את עמדת המדינה”.

ממש מאלף, ממש מרתק. תיאור מדוייק וממצה של ההליך, הכל בשמונה מלים. כל כך מדוייק וממצה, שאנחנו אפילו לא יודעים מי היו השופטים ומה היו נימוקיהם לקבלת ערעורה של המדינה.

אבל … רגע-רגע: אדמונד לוי, אבי-אבות הטומאה: לא שהכתב מגלה לנו מה הייתה עמדתו של אדמונד לגופו-של-עניין. הוא מגלה לנו רק מה אמר אדמונד כהערת-אגב, כדרכו בגודש:

בפסק דינו של השופט אדמונד לוי נאמר כי “מצוקת החניה הקשה בעיר תל אביב מכבידה עד מאוד על תושבי העיר ועל הבאים בשעריה. אף לא אחת מהרשויות רשאית ליטול חירות להתעלם מקיומה. בתי המשפט נדרשים גם הם להביאה בחשבון בהכרעותיהם, אולם זאת ניתן לעשות בהליך המתאים בלבד”.

במילים אחרות, השופט לוי קיבל את הטענה כי אכן קיימת בעיית חניה קשה, אולם בהכרעה לגופו של מקרה יש השלכות משמעותיות, ולא בית המשפט צריך להידרש להן.

אבראבו, אדמונד! אבראבו שופט המעברות!!!

הנה, הכתב המלומד לא רק שמצטט את אמרי-השפר של השופט הנאור, המקונן על מצוקות-החנייה של “עמך”, אלא שגם “מסביר” ומפרשן לנו – הדבילים-מעם – את מה שהשופט אמר.

והתוצאה: שופט אשר בפועל מגלה חוסר-התחשבות במצוקת-החנייה זוכה לתשואות-חן-חן מהיציע על מס-השפתיים שהוא משלם לאותה המצוקה ממש, ואילו חבריו – אפילו שמם לא מוזכר.

ובהזדמנות זו קיבלנו עוד דוגמה ללהיטותם של השופטים להתרכז בהערות-האגב, במקום בעבודה שעבורה אנחנו משלמים להם את המשכורת.

ועכשיו אולי תבינו – אם לא הבנתם עד עכשיו – את שר המשפטים, דניאל פרידמן, האומר כי השופטים רודפי-פרסום המה.