אין ספק: אהרון ברק מבוהל. השר פרידמן ניראה לו כמשוגע אחוז אמוק, שקודח חורים בקרקעית הספינה המשפטית שבה השקיע את כול כולו, ואותה ניווט במשך עשרות שנים. כדי להניאו, מר ברק משתמש בטרמינולוגיה מסיתה, שתכליתה, גיוס כולנו כדי להציל את הדמוקרטיה, מהמשוגע הזה עם המקדחה. חוץ מצרחות “הצילו”!- קראנו הכול.

עם מקלדת בין השיניים, ותחת הכותרת “בית המשפט נהרס לנגד עינינו” (ידיעות-אחרונות / 9.4.08), שיגר אלינו אהרון ברק את המסר הבא: “במעשיו, הצמיד פרידמן אקדח לרקתו של ביהמ”ש העליון”. רוצה לומר: השר פרידמן נוקט שיטות של פושע, שאין לו בעיה מוסרית לאנוס את יריביו השופטים לקבל ממנו תכתיב, שאם לא כן, הוא ילחץ על ההדק. המסר הזה אמור להזניק אותנו, אל מי שקם על הדמוקרטיה שלנו לכלותה…

קבלו עוד פנינים מראיון שנתן לארי שביט: “ההתנהלות של שר המשפטים כוחנית וברוטאלית. הוא מהלך אימים על שופטים. זו תחילתו של סוף… קרתה לנו תקלה כשהעמידו אדם לא מתאים לתפקיד… אי אפשר להרוס את ביהמ”ש ואח”כ לקחת את האבנים ולבנות מחדש. כך נוהג אויב (!!)… האיש הזה מחולל צונאמי… הצונאמי עודו משתולל, והוא עלול לעלות על ביהמ”ש… רק חורבות האיש הזה ישאיר אחריו… אני רואה בצונאמי שעליו דיברתי, איום על הדמוקרטיה” (הארץ / 11.4.08).  

במעריב של אותו יום, קראנו את המילים: “שלטון החוק ייגמר, ואיתו תיגמר הדמוקרטיה”… “השר פרידמן הוא פיל בחנות חרסינה, שמשתולל ממניעים אישיים”.

אם נסכם, אז חתן פרס ישראל, הפרופסור למשפטים השר פרידמן הינו איש ברוטאלי, אויב המערכת שניחן בכוחות על טבעיים (צונאמי), והפט’יש שלו זה חורבן וחורבות. בקיצור, האיש המסוכן הזה, מכויל רק למטרה אחת: ריסוק הדמוקרטיה הישראלית.

העובדה שלשר פרידמן יש רוב בכנסת לרפורמות שלו, לא ממש מטרידה את הדמוקטטור ברק. שימו לב מה יש לו לומר בעניין הזה: “אם אתם תופסים דמוקרטיה כשלטון הרוב, אז כל ההצעות שלו הן בסדר. משום שהוא יעביר אותן בכנסת. אבל גם בדיקטטורות החשוכות ביותר, חוק עובר בפרלמנט. לכן בעיניי זה לא מבחן”.

קראתי ושאלתי רטורית: איך אתה מעז לדבר על דמוקרטיה? איפה היית בהינתקות?  מדוע לא הזעקת את עצמך לאולפנים וצעקת: לשרון אסור! הוא ניבחר על אג’נדה הפוכה, ולכן ביצוע ההינתקות הוא בניגוד לרצון האזרחים? נכון, הנושא עבר בכנסת, אבל (כמו שאתה אומר) “גם בדיקטטורות הכי חשוכות יש פרלמנט”.  ואני מוסיף: גם בדיקטטורות הכי חשוכות יש בימ”ש עליון עם נשיא תומך דיקטטורה!

בג”צ אפשר גירוש אלפי יהודים מבייתם, בניגוד לרצון הבוחרים. אני לא ממציא את זה: מול עיניו של אהרון ברק, תומכי ההינתקות בראשות עמרם מצנע, הפסידו בקלפי. זוהי עובדה יצוקה בסלע. פתאום מתברר, שלא אלמן השמאל: יש את ביהמ”ש העליון בראשות ברק, שנתן אור ירוק, לאיש שלא עוצר באדום. כותב העיתונאי והמשפטן בן-דרור ימיני בעניין העקרוני הזה: “אהרון ברק הוא התחליף המנצח של השמאל, לכישלון בקלפי (מעריב / 11.4.08)”.

מהבחינה הזאת, בג”צ החמיץ הזדמנות היסטורית לדלל את התחושה בימין, לפיה ביהמ”ש העליון משמש “כסניף של מר”צ”. צווחות ההתקפה על השר פרידמן, הבוקעות מגרונה של ח”כ זהבה גלאון, לא מחלישות את התחושה הזאת. להיפך.

אם נתעלם לרגע מהטעות האידיאולוגית (שהיא מותרת), ההינתקות הייתה מעשה אנטי דמוקרטי בעליל. לשרון לא היה רוב בממשלה. מה עושים?- מפטרים שרים!! אין רוב בכנסת??- מחלקים תיקים לפוליטיקאים עלובים, ואלה משנים את דעתם- בניגוד לרצון שולחיהם. ולשמאלנים שהפסידו בקלפי?- להם הייתה אורה ושמחה וששון ויקר. שוב התברר ש”הכתומים” שניצחו לא נחשבים. לא הם, ולא הפתק שלהם…

על יצירת רוב בממשלה באמצעות פיטורי שרים אמר פרופסור מרדכי קרמניצר: “לשרון אסור היה לפטר ככה סתם, הוא לא דיקטאטור” (לונדון וקירשנבאום / 6.6.04). גם לדן מרידור, שלא הסתיר את תמיכתו בהינתקות הייתה ביקורת כלפי ביהמ”ש העליון. לאותם מראיינים אמר: “אני חושב שפטורי השרים היה דבר לא חוקתי ולא חוקי, והבג”צ בכל הכבוד, טעה כשאישר את המהלך הזה”… (31.3.05).

עם כל הכבוד, דן מרידור הוא הטועה. שופטי העליון (למעט אדמונד לוי) רצו בכל מאודם לראות את הגירוש. ביודעם שאין ערכאה נוספת שתבטל את החלטתם (לא להתערב), הם פסקו בהתאם להשקפתם. לא יכול להיות שהם לא מכירים את הקלישאה עליה מבוססת הדמוקרטיה לפיה “הבוחר אמר את דברו”.

בנושא הזה בדיוק, אמר השופט האמריקאי הנודע ריצ’רד פוזנר ליובל יועז: “אני טוען שפסיקתם של שופטים מושפעת מהערכים שלהם, ומהאידיאולוגיה שלהם” (הארץ / 28.12.07). על השאלה: “ומה עם הציפייה משופט להיות נטול פניות בעת שהוא מתיישב על הכס”?- השיב: “זה בלתי אפשרי. דעותיו יעצבו את הפסיקה”.

ביום טקס פרישתו כנשיא ביהמ”ש העליון (14.9.06), הגדיר העיתונאי דן מרגלית את אהרון ברק כ”מגדלור בינלאומי”. מן גרסה מודרנית ל”עמוד האש” התנכי (לאורו נלך). אלא שעל פי התנהלותו, מר ברק בטוח שהוא “מגדל תצפית” ערכי, פילוסופי ומשפטי, נוסח גריניץ’. כל עמדה או דעה שונה, אחת דינה: להתיישר לפיו. ולא- היא מבוטלת.

אילו ניחן בצניעות, היה משדר לנו את המסר הבא: זוהי חוכמתי, אלה הם ערכיי, ואותם  אני מעמיד לרשותכם. אנחנו נישמע, נדון, נפנים ונחליט אם ברצוננו לעשות שימוש במשאב האנושי הנדיר שחי בקרבנו. אלא שיש לנו עסק עם אדם שעוצמת יהירותו מעיקה.

במאמר שפרסם השופט פוזנר במגזין היוקרתי “ניו-ריפאבליק” הוא כתב: “ברק מתנהג כמו נפוליאון”, ו- “הוא מחזיק בשיא העולם ביוהרה משפטית”. והסיכום: “את גישתו המשפטית של ברק, ניתן להגדיר כתפיסת שלטון בכוח” (המאמר המתורגם פורסם בידיעות-אחרונות / 27.4.07). לבן-דרור ימיני היה ניסוח מאוד דומה: “מורשת ברק היא למעשה פגיעה בדמוקרטיה לטובת שלטון האוליגרכיה” (מעריב / 11.4.08).

זה לא סוד: מערכת בתי המשפט, הינה פס יצור לפסקי דין פגומים. מי אשם? מי נושא באחריות? הרי מדובר לעיתים בדיני נפשות. זאת הזדמנות להזכיר למר ברק את מה שאמר ביום טקס פרידתו מביהמ”ש העליון: “כאשר אנו יושבים בדין, אנו עומדים לדין”. במילים פשוטות, אנחנו השופטים חשופים לביקורת. אין לי ספק שהוא יודע על הירידה הקבועה באמון הציבור במערכת המשפטית, כמו שאין לי ספק שזה ממש לא מטריד אותו.

“עומס”, איננו תירוץ טוב לפסקי דין מאוחרים. צדק שמופיע באיחור ניכר, דומה לרופא שהגיע מאוחר. לעיתים מה שנישאר זה רק לקבוע את המוות. פסקי דין מאוחרים- גם אם יהיו צודקים, יאבדו את האפקטיביות והרלוונטיות שלהם. אין טעם לפרט, מדובר בעשרות אלפי פסקי דין בשנה.

אהרון ברק לוקה ב”תסמונת המונופוליסט”, וזאת הסיבה לכאסח בינו לבין השר פרידמן. מונופוליסטים שונאים רפורמות. התוצאות העגומות שינפיקו, לא מטרידות אותם, כמו גם מה חושבים עליהם מקבלי השירות. אילו הסתכל ברק על מר פרידמן מנקודת מבט של נותן שירות, הוא היה פחות מבוהל מהשר, שבסה”כ רוצה לבצע תיקונים.

האדם הסביר, בעיקר אם הוא נאור, יגיע למסקנה נחרצת: ההתקפה הפרועה על פרידמן מוכיחה שאהרון ברק מתקשה להיות מידתי. מבחינתו, מערכת המשפט היא “פרה קדושה”. אנחנו ששבענו אי נחת, מהפרה של ברק, אומרים לפרידמן: לא פרה קדושה, פרה כשרה! תשחט!…