4 אפריל 2008

מיהו ומהו “הקוזק הנגזל”? מהו בפעילותו של זה המקומם אותנו כל כך? כך, בשתי מילים ניתן לתאר את ההתנהלות הבזויה של השודד החמסן אשר מילל ומבקש רחמים מאותם אלו הבאים להשיב לו כגמולו. חוסר הצדק הבסיסי ביללותיו של החמסן המבקש רחמים, לא משום שמודה ועוזב הוא אלא יבבותיו באות כתכסיס התחמקות נכלולי אשר וודאים אנו כי משאך נעזוב ונרחם יחזור הוא כמימים ימימה להתנהלותו החמסנית. הוא את הלקח לא ילמד לעולם, זה טיבעו. ומכאן שנדרשים גורמים חיצוניים ללמדו לקח ולהשיבו למסלול האנשים הישרים, בני תרבות.

ראו גם ראו את אהרון ברק עם בית המשפט העליון יחדיו, הם הנמשל במשלנו דלעיל. עומד אדם, חמסן שלטון עם קבלות ומלא טענות כלפי כל העולם מחוץ לו לעצמו אשר בבירור הוא עצמו אשר אליו טענותיו חייבות להיות מופנות.

אדם זה אפילו אינו ממצמץ בעומדו משתחץ לפני המיקרופון כאשר סמוך ובטוח הוא כי נולד לשלטון אבסולוטי, ללא מצרים, בעוד אשר אפילו לא נבחר מעודו לכל משרה שיפוטית ע”י פתק הצבעה ולו אחד מטעם בוזגלו ומסעודה מאופקים. הוא לטעמו אינו טועה, העם טועה, צה”ל טועה, נבחרי העם בכנסת טועים, פרידמן מתנכל למערכת ועוד ידו נטויה. הוא עצמו? יוק.

טענותיו וטיעוניו הינם כה אווילים שאחד אפשר ויתמה הכיצד שימש הוא זמן כה רב במשרות שפיטה ציבוריות בחברה דמוקרטית (לכאורה) מתוקנת. אפשר וזיכרונו בוגד בו, מצב אפשרי לנוכח ההבלים היוצאים מפיו, אך אנו, הציבור לא שכחנו. לא שכחנו את “המהפכה השיפוטית” שלו. לא שכחנו את “הכל שפיט” שלו. לא שכחנו את עקרון “המידתיות” שלו. לא שכחנו את המחטף השלטוני, הפוטש הכוחני והנכלולי שהשליט את “המהפכה השיפוטית” שלו על מדינת ישראל. וכי מדוע נידרש לנו אדם בראש המערכת השיפוטית אשר ללא עוררין בר אוריין הוא בכל סעיף ותג בספר החוקים אך המסקנות אשר הוא מפיק מהן כה מופרכות ואוויליות עד כי מסכנות הן בבירור את קיום עם ישראל בארצו?

הימים, לפני כחמש עשרה שנים, לא היו מהמבריקים בתולדות כנסת ישראל, חולשתה של זו בלטה בכל אתר ואתר וזאת לנוכח התעצמות ארגוני החבלה ומסעות הרצח שלהם בקרב ישראל. או אז ניצל אהרון (החמסן) ברק את ההזדמנות וביצע מחטף מהיר כברק בהשליטו את “הכל שפיט” ו”עקרון המידתיות” שלו על עם ישראל. השבר שגרם זה עוד העמיק עם פרוץ האינתיפאדה השנייה אשר המחסומים החוקיים אשר הניח אהרון ברק לרגלי פעילות צה”ל גרמו במישרין ובעקיפין להרג נורא של חיילי צה”ל ואזרחים. העובדה כי צה”ל והשב”כ השכילו לעמוד בפרץ, באיחור של כשלש שנים ולחסום את ארגוני הטרור היוותה למרות המכשלות שהניח ברק.

עקרונות “המהפכה השיפוטית” של ברק, יחדיו עם חוסר הכישרון הבולט והסדרתי של האולמרט, הביאו לכישלונו של צה”ל במלחמת לבנון השנייה. מפקדי צה”ל אינם מוגי לב, אך התנהלותם בראש צבא “מסכי הפלזמה” הרחק מאחור, מעידה בבירור כי העדיפו למשוך ידיהם מעשיה צבאית בשטח שמא יבולע להם, לא מהאויב מלפנים, החיזבאללה, אלא מהאויב מאחור, אהרון ברק והמהפכה השיפוטית שלו. גם התנהלותם ההססנית ואזלת ידם של מפקדי השדה נבעה מאותו חשש מפני תביעות משפטיות מופרכות. מפקדי צה”ל היו מבולבלים, לא היה ברור כלל מה תהיה גישתו ומהם הקריטריונים של בית המשפט אשר יבחן תפקודם וכך העדיפו לשבת ולא לעשות מאשר להסתכן בשפיטתם בפני בג”ץ אשר מן המפורסמות הוא כי שקל את תועלתו של האויב בזמני חרום ומצוקה יותר מתועלתנו. אנו מתגוללים על האולמרט, ובצדק, על תפקודו במלחמה אך מתעלמים מחלקו של אהרון ברק וחבר מרעיו בביזיון הלבנוני.

כאשר ספר החוקים הוא ברי והמערכת השיפוטית מתנהלת לפיו, כפי שאכן חייבת היא, הרי האדם המתנהל בשדה המוקשים האזרחי כמו גם הצבאי יודע את המצופה ממנו. כאשר שופטי העליון בתיזמורו של אהרון (הפוליטיקאי) ברק מלליינים את ספר החוקים כפי גחמותיהם באותו הרגע ובניגוד מפורש ללשון ורוח החוק עליו הם מופקדים מטעם הציבור ונבחריו הרי שזהו מרשם בדוק לכאוס ואכן כאוס היה והינו.

בהחילו את עקרון “הכל שפיט” התיר אהרון ברק את דמו ושמו הטוב של כל חייל ומפקד בצה”ל. כל עמום שכל, פציפיסט – על חשבון הלוחמים עבורו, מכור לסמים, שיכור כרוני, שונא ישראל ואנטישמי במדינת ישראל יכול להתערב בכל זמן, בכל מהלך צבאי איזה שהוא ולעצרו בצו על תנאי בהיותו סמוך ובטוח כי במידה והינו שייך לזרם האג’נדי של “האינטרסנטים בירושלים”, וכבר ראינו תקדימים לכך בעשר השנים האחרונות, הרי שיזכה לגיבוי מוחלט של אותו האדריכל של “הכל שפיט” בתביעתו זו.

בהחילו את עקרון “המידתיות” הגורף, עקרון התגובה הפרופורציונלית, נתן אהרון ברק נשק אדיר ורב עוצמה בידי ארגוני הטרור והפכם לשווה כוח עם צה”ל וכך נגרמת במישרין התמשכות הסכסוך שאין בו הכרעה, לאין סוף על כל האבדות בנפש הכרוכות בכך. עקרון זה גרם על פניו בפרוש ובכוונת מכוון להחלשת צה”ל וקשירת ידיו בכך שהטיל עליו מכשלות אשר מעולם לא עמדו בפני ארגוני הטרור. ברק לא הבין באיוולתו כי ספר החוקים ורעיונותיו המופרכים בעלי האג’נדה החד צדדית אינם מתאימים למלחמה מודרנית בטרור ויש לשנותם. מאידך, לא רק שלא פעל לשנותם כפועל יוצא של הלחימה מהסוג החדש בכך שנימנע מלהמליץ בפני הכנסת לעדכן את ספר החוקים בנושא או שלמצער נימנע מהתערבות בנושא שאינו מעניינו, אלא עשה כל שביכולתו לפגוע בפעילות צה”ל, להפכו לנחות בעימותים עם ארגוני הטרור וכך למעשה לגרום לאבדות כבדות בצידנו.

יודעי ח”ן אף יישבעו כי לאמיתו של דבר ברק היה מודע היטב למעשיו אך נקט בהם בכוונת מכוון. החלשת צה”ל המכוונת באה לשרת את האג’נדה שלו וחבר המשובטים בדמותו בעליון, של החזרת שטחים תמורת “שלום” הזוי ונפיץ בעליל, ע”י כך שיצביע על חוסר התוחלת בלחימה במחבלים, עקב חולשת צה”ל אשר תוזמרה כאמור על ידו, וכך יעודד את נסיגת ישראל מהשטחים. ובאם נפלו / נרצחו כמה מאות ואלפים מאזרחי ישראל בתהליך, “לא נורא” (ראה ערך “קרבנות השלום”), הרי המטרה מקדשת את האמצעים בעוד אזרחי ישראל היוו אך פיונים בלוח השחמט בידי השליט האבסולוטי ברק.

ברק ניצל בצורה צינית את העובדה כי נבחרי העם נשבעו לשלטון הדמוקרטיה ולא העזו לערער על סמכות ושיקולי בית המשפט אשר ברובם המכריע היו מופרכים לחלוטין ומסכלי דמוקרטיה מובהקים בכל הנוגע למלחמתה של ישראל בקמים להשמידה, בעוד שהוא אשר לא ניבחר ע”י מי מהעם ולא הייתה עליו מטלת הצורך במסירת דין וחשבון לאי מי, סיכל ברגל גסה את מירב עקרונות הדמוקרטיה הישראלית ורצון הציבור ונבחריו.

עקרון “המידתיות” ו”הכל שפיט” תרם לתופעת חוסר ההחלטיות בכל התנהלות הפוליטיקאים ומפקדי הצבא. עצם המושג “מידתיות” כוונתו ‘להחליט שלא להחליט’. בכך שהתערב ברק בבוטות לטובת אויבי ישראל במצבים אשר במפורש ובכוונת מכוון נועדו להחליש את הצבא יצר מצב של חוסר תוחלת ושלט בכך כמטריה עליונה בכל מבואות ומוצאות הכנסת, הממשלה ומפקדי צה”ל.

עקרון “המידתיות” גרם גם לתופעת הרפיון והחידלון בציבור אשר חש כי כוחות גדולים ממנו משחקים במגרש הפוליטי ואף זיהה זאת בהתנהלות בית המשפט העליון הברקי בנוסף להתנהלותם הקלוקלת והמייאשת של הפוליטיקאים. שוב, הציבור אשר תומך בשלטון הדמוקרטי אינו מעז לערער על סמכות בית המשפט העליון גם אם זה חמס בריש גלי השלטון מידיו. וכך שוקע הציבור באפטיה אשר היא הינה הסכנה החמורה ביותר לכל שלטון דמוקרטי. הסקרים המראים צניחת פופולאריות גדולה בהתייחסות הציבור לבית המשפט מלמדים כי הציבור בחר בדרך זו מחוסר ברירה ודבקות בעקרונות הדמוקרטיה בעוד שברק ומשובטיו מלליינים הציבור כאוות נפשם ובאטימות מלאה בנכסם לעצמם את הדמוקרטיה הישראלית כנחלתם הבלבדית.

עקרון ה”מידתיות” שיחק נוספות לידי ברק. בהחילו אותו פטר בית המשפט העליון עצמו מהצורך להחליט לכאן או לכאן. בית המשפט שם עצמו כמתווך המפרש את החוק לנוחיותו בלא לקבוע אשם ברור. הנוסך היה “אתה צודק אך גם ההוא צודק” וכך ההחלטה תמיד אנמית ואינה מצריכה תעצומות נפש מצד המחליט, כמה יפים החיים מבעד לפריזמה זו. מי שירצה לראות מקבילה בדמות עסקות הטיעון הפושות במערכת המשפטית על כל גבעה ותחת כל שיח כמוש יוכל לראות את המקבילה לכך באותו עקרון ה”מידתיות” מבית המדרש הברקי.

בהחילו עקרונות “המהפכה השיפוטית” דמה ברק לאדם המחזיק אקדח רב עוצמה לרקתו של כל אזרח במדינת ישראל אך בייחוד הפוליטיקאים שבהם בעודו מעלה הצעה שאין לסרב לה “עשה את שאני אומר לך לעשות או שהאקדח יירה”. ואכן האקדח ירה, פעמים רבות. מתפרת התיקים למתנגדי המשטר, משטרו של ברק, מעידה עד כמה הייתה האצבע הלוחצת על ההדק המשפטי כנגד מתנגדיו קלה עד מרפרפת על ההדק. רבים וטובים אומללו ע”י שלטונו המושחת של ברק בעוד שהוא עצמו יצא יבש, תמיד יבש. לא רק המשטרה מחזיקה קלטות מפלילות, דומה כי הפרקליטות עושת דברו הנרצעת של בית המשפט העליון מחזיקה ארכיון שלם אודות פוליטיקאינו ומשתמשת בו כל אימת שמקבלת שיחת טלפון “עלומה” מהבייניש וברק לפניה.

במדינה מתוקנת הייתה התנהלות כדוגמת זו של ברק בזמני לחימה ומלחמה גוררת האשמה בניגוד אינטרסים וסילוקו של הקלוקל למצער מכל תפקיד ממלכתי. יכולים אנו להבין עניין של טעות הנובעת מרצון טוב. הרי “זה אשר אינו עושה אינו טועה”, אמת. אך מה נאמר אודות אותו אדם, שופט עליון בישראל, אשר חוזר ושונה “טעויותיו”? אלו אינן טעויות, אלו פעולות מכוונות. מה עוד שברק מעולם לא הודה בטעויותיו ומגן על משנתו, בתמיכת הבדימוסים המשובטים שלו, באותה נכלוליות בעלת הגוון הפוליטי החריף אשר אפיינה אותו משך כהונתו. מהו זה אצלנו אשר מאפשר לבוגד באמון הציבור, בשליחותו הציבורית ובסיכויי הישרדות העם להמשיך ולהתהלך כטווס בינינו ולהשליך בוץ על אנשים טובים בידעו ידוע היטב כי כל רע לא יאונה לו? מהו זה אשר מאפשר לשופטי העליון לאחוז בגרונות נציגי העם, הריבון של העם, ולא להרפות עד שאלו יאמרו: “רוצה אני”?

האם עלינו לראות בהתנהלותו של ברק “נאורות” ? הרי “נאורות” זו אינה ישראלית, אינה מזרח תיכונית ואינה יהודית. זוהי “נאורות” מזוייפת, להלכה, נוצרית, אך הצביעו נא בפנינו על איזו אומה נוצרית אשר הייתה מוכנה להקריב את סיכויי קיומה בשם רעיונות ליברליים ואוניברסאליים. האין זה מעיד כמאה עדים על התנהלות של “קדושה העולה על זו של האפיפיור” כזו הבאה להחניף למתגמלי ברק אפשריים מעבר לים? האין התנהלות ברק באה להשביע רצונם של מספר “חכמי משפט” בעלי אג’נדה תואמת ברק מאוניברסיטה מסויימת אמריקאית? האם אין כאן חשד יותר מסביר כי ברק הקריב את קיום עם ישראל על מזבח תועלתו האישית? ואם כך הוא, מהו דינו?

אהרון (החמסן-היללן) ברק שם את עצם קיומנו על זרועות המאזנים ולחץ לכיוון השלילי. הוא הרחיק לכת מעל ומעבר כל אמת מידה סבירה וכעת מנסה לשמור על מלקוחו ועל “ירושת אבותיו”, בעודו מניח, אולי למצער מעט בצדק, כי יש לו עסק כאן עם אידיוטים והדיוטות חדלי אישים. כאן ציפתה לו ולחבורת מרעיו חברי האליטה, בעיני עצמם בלבד, הפתעה. האולמרט רצה לקלל ויצא מברך. קשה לדעת את כוונותיו האמיתיות של האולמרט במינוי הפרופ’ פרידמן למשרת שר המשפטים, אך הדעת נותנת כי הכוונה לא הייתה חיובית מעיקרה. גם בחיקו של האולמרט נפלה הפתעה. מר פרידמן התגלה כאידיאליסט ישר דרך ומוכשר הדבק בעקרונותיו וחותר להגשמתם ללא לאות. בנוסף ניראה היה כי פרידמן אינו שש “להרוס” את מערכת המשפט, כטענתם ספוגת הדו-פרצופיות הפוליטית של פאט ופאטשון—ברק את בייניש—אלא להחזיר המצב לקדמותו מלפני “המהפכה (הקלוקלת) השיפוטית” של ברק ובכך להעלות מחדש את קרנו של בית המשפט העליון בעיני הציבור תוך שמירה עקשנית , כמקדמת דנא, על עקרונות הדמוקרטיה הישראלית.

הוויכוח בין ברק-את-בייניש לבין מר פרידמן אינו וויכוח אישי כפי שמנסים חברי הקליקה האליטיסטית (בעיני עצמם, תמיד אך בעיני עצמם) לטעון ובכך להסיט את הדיון ממחדליהם המתמשכים. לפנינו עומדים כאן בעליבותם “שליטי” מערכת משפטית אשר נוזלי פרשיה התחתונים שטפו את איבריה העליונים ובהזיותיה כי רבו מדמה לעצמה כי לשלטון נבחרה בידי כוח עליון עלום ובכך רשאית היא לקבוע את גורל העם כפי רעיונותיה המיצגים חלק מבוטל מאותו עם. . ללא ספק גרמו מעללי ברק לסיכול ממוקד לחוסנה הלאומי של מדינת ישראל וכעת מנסה הלזה לגלול אשמתו האישית לכל התהליך אשר דרדר את ישראל אל עברי פי פחת אל מר פרידמן באותה טענה מופרכת בדיוק. הוויכוח כאן נסב אודות מי ינתב את דרכו של העם הזה, מי הוא מקור הסמכות אשר ינתב את דרכי החברה הישראלית בדורות הבאים? מי הוא הריבון במשטר דמוקרטי? מי יקבע את דמותה של החברה בישראל בשנים הבאות, האם תהיה זו הקליקה האליטיסטית המנסה להשליט עלינו ‘דיקטטורה שיפוטית’ או יהיה זה העם באמצעות נבחריו בכנסת. האם תשרור בינינו ה”דיקטטורה של המיעוט” או שלטון הרוב הריבון והדמוקרטי, חד וחלק.

הנחתו של ברק כי העם האדיש והרפה יתמוך בו כנגד מהלכי מר פרידמן הוכחה כשגויה בתכלית. רובו המכריע של העם התגלה כאן כציבור אחראי, דעתן, פיקח אשר עיניו בראשו. התמיכה במר פרידמן חוצה גבולות אמונות ומפלגות. רובו המוחלט של הציבור מחזק את מר פרידמן במהלכיו ובז לאהרון (הקוזק הנגזל) ברק. גם חברי הכנסת, ראו זה פלא, מתעוררים משנת המרמיטה שלהם ומביעים במר פרידמן תמיכה בצורות שונות. אולי לא אפסה תקוותנו ממוסד זה ככלות הכל.

רבים וטובים הבינו כי ברק אינו מגן על מערכת המשפט אלא מגן על התזות שלו אשר משך למעלה מחמש-עשרה שנים ניתבו את דרכו של בית המשפט העליון ומדינת ישראל כולה במסלול אובדני. הודאה בטעות תצביע על ברק כאחראי מרכזי למירב הקשיים, היגון והדאבה אשר נפלו על עם ישראל בארצו משך כשני העשורים שחלפו. הודאה באשמה ובטעות תקים עליו את כל עם ישראל הדואב והמוכה. מעדיף הוא להמשיך בתזות המופרכות ובדרכו השגויה המוליכה אותנו לאבדון ובלבד כי שמו הטוב ושם חבר מרעיו לא יינזק. יהודי טוב הוא לא. אחרת מדוע מעולם לא שמע על “מודה ועוזב ירוחם”?

מזלנו כי הוענק לנו נייר הלקמוס, הבחון, המאפשר לנו לאבחן בקלות יתרה אוהב מאויב. אין רע במחלוקת סביב רעיונותיו ופעולות התיקון של מר פרידמן. נהפוך הוא, הכרח הוא לנו לבחון את השינויים שמציע הפרופסור הנכבד תחת זכוכית מגדלת. סך הכל בנפשנו וקיומנו מדובר כאן. מאידך עדים אנו לתופעה של הגנה גורפת ע”י בעלי ענין על בית המשפט העליון וזכויותיו המופרכות מפני רפורמות פרידמן. כל המגינים מסוג זה אינם עומדים על השינויים הצפויים אלא משתמשים במנטרות שקריות וכוללניות כגון “הורס מערכת המשפט”, “הורס הדמוקרטיה” ועוד כהנה וכהנה. עלינו לסמן כל אותם מעמידי פנים נכלולים וחלולים ולבוא עמם חשבון. ללא ספק קיימת על גבם קופה של שרצים, פלילית אולי, המנוצלת כנגדם ע”י המערכת המשפטית. גם אותם אלו אשר נקיים בעברם מחשד לפלילים אך מצפים ללא ספק לטובות הנאה עתידית מהמערכת המשפטית בצורה זו או אחרת. אלה גם אלו נבלה וטרפה ויש לנדותם מחיינו הציבוריים ובא לציון גואל.

ברק מפריח את סיסמת “שלטון החוק” באוויר בתקווה כי זו תאחז בתודעה ותיקבע שם. לגבי דידו אפופת קטורת שיכרון השלטון בידי אנשי ה”אתה בחרתנו”, החוק הוא השליט במדינת ישראל ואיך לא, ברק ומשובטיו הם הממונים על שלטון זה. גבהות ליבם מונעת מהם להשכיל כי השלטון במדינה דמוקרטית מתנהל ‘באמצעות החוק’ ולא בידיו. בית המשפט אינו בא להחליף את השלטון, תפקידו להביא את דבר בית הנבחרים וחקיקתו לציבור ולאוכפם בהתאם לספר החוקים באמצעות השפיטה, לא יותר, גם לא פחות.

חשוב לציין את הברור מאליו כי מערכת משפט תקינה ועצמאית בגבולות שהוגדרו לה ע”י הכנסת הינה חיונית מעין כמוה לשלטון דמוקרטי תקין. זאת גם זאת, ‘בית דין גבוה לצדק’ “גובהו” מוגבל, גם הוא כפוף למערכת התקנות של בית הנבחרים והערכים הלאומיים המוסכמים ע”י נבחרינו ואינו יכול לחרוג מהם. הבג”צ אינו מיצג אך מערכות חיצוניות אוניברסאליות, הוא מיצג את העם בהקשר של חייו התנהלותו וקיומו ועליו לשפוט בהתאם לקריטריונים אשר יבטיחו את שרידותנו תוך שמירה על עקרונות כבוד האדם וחירותו. הם מיצגי הציבור לצורך זה תוך שמירת האיזון עם עקרונות הצדק האבסולוטי.

מאידך, אנשי המשפט כמו גם הממשלה אינם ממונים עלינו, הם משרתי הציבור ותו לא. אנו בחרנו את הממונים עלינו לפרקי זמן מדודים והללו הם חברי בית הנבחרים המיצגים אותנו כאשר נבחרינו מאצילים סמכויות בשמנו לחברי הממשלה ולחבר השופטים. אלו גם אלו חובתם היא בדין וחשבון לעם באמצעות נבחריו בכל רגע נתון והעם, הריבון הבלבדי, הוא שיחליט באשר לתפקודם כולם.

מה יעשה למערכת משפט המתנהלת בצורה קלוקלת ופועלת נגד יכולת שרידותו של העם בארצו בנכסה לעצמה בצורה שרירותית וחמסנית סמכויות אשר השפעתן הרות גורל לעתיד האומה? העם באמצעות נציגיו בכנסת חייב לשאת דברו, מערכת המשפט אינה עומדת מעל החוק והחוק נקבע במקום אחד, הוא בית הנבחרים.

בסיפור הרע הזה ברק ונוהיו הם הקוזק החמסן ואנו כל הציבור ועם ישראל, אנו הנגזלים, אנו קורבנותיהם של השודדים הללו, שומה עלינו להפנים את שקרה לנו ולתקנו. מאידך עלינו להיזהר ולהישמר שלא לפגוע בצורה שאינה הפיכה במעמדו של בית המשפט העליון, ניקוי אורוות, שינויים פרסונאליים, שינויים מנהליים ושינוי אג’נדה וודאי ווודאי, הרס המערכת? היזהרו והישמרו, בשום אופן לא!

____________

המחבר הינו יועץ ארגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות וארגונים בענף המחשבים

www.aaronroll.com

http://www.global-report.net/aroll/

אהרון רול

טורונטו

905-886-8998

amroll@rogers.com