על פרשת דיראני החדשה: על החלטה מפוקפקת של מרים נאור, על עלבון לאינטליגנציה, על ציניות וחוסר-טאקט

אל תבינו אותי לא נכון: אני לא דואג לדיראני, ולא ל-21,000 הדולרים שלו – אני דואג לאיכות המשפט ולתרבות השפיטה בישראל, המשפיעות על כל חיינו

שמחה ניר, עו”ד

השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה

“יש ג’ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם”

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

המשל

מדינה שולחת את צבאה אל מעבר לגבולותיה, לפעולה צבאית לגיטימית: לכידת מחבל ואמצעי לחימה, אשר נועדו לפעולה כנגד אותה המדינה.

מגיעים החיילים אל ביתו של המחבל, נוקשים בדלת בנימוס, הדלת נפתחת ואת פניהם מקדם ילד, כבן שש.

החיילים: שלום. אבא בבית?

ילד: אבא לא בבית.

החיילים: אפשר להיכנס?

ילד: בבקשה, כנסו.

נכנסים החיילים, בודקים בכל פינה וחור, ולא מוצאים דבר – לא את המחבל, ולא אמצעי לחימה – אבל לשוב מן הקרב בידיים ריקות, זה לא מתאים לאגו של מפקד המבצע.

אז לוקחים כמה צעצועי-ילדים, זוג נעלי-תינוק (שהתינוק האחרון שהונעל בהם היה אותו הילד בן השש שקידם את פניהם של החיילים), ואת תמונת הנישואים של המחבל ואשתו, אם ילדיו (כהוכחה לכך שלא השתפננו בדרך ליעד). עלאק אמצעי לחימה.

עם חזרה לבסיס פונה מפקד היחידה אל מפצ”ר/ייעוץ בשאילתה אם אפשר לרשום את המיטלטלין האלה כ”שלל”, ומפצ”ר/ייעוץ עונה להם במילה אחת: השתגעתם?!

אז מה לעשות עם זה, מקשה המפקד.

גלגלו את זה בשרשרת הפיקוד, עד לרמטכ”ל, כך התשובה.

הרמטכ”ל לא רוצה להסתבך בעניינים פוליטיים, ומעביר את הנושא לממשלה, וזו מכדררת אל היועץ המשפטי לממשלה.

היועץ המשפטי נותן חוות דעת: המיטלטלין האלה אינם “שלל”, גם אם נמתח את המונח הזה עד קצה גבול היכולת, אבל, בהיותם שייכים ל”אוייב”, שר הביטחון רשאי להוציא עליהם צו החרמה, לפי סעיף זה-וזה, אם ימצא לנכון, משיקוליו, וזה עניין שבמדיניות שאיני מתערב בו.

השאלה

השאלה היא אם מדינה יכולה לגנוב, שלא כדין, רכוש הנמצא מחוץ לגבוליה, להבריחו אל ארצה, ואחר כך “להחרים” אותו לפי הדין הפנימי שלה.

ואם התשובה היא חיובית – האם היא רשאית לשלוח את צבאה לפעילות שנועדה מראש רק למטרות גניבה ושוד, ואחר כך, משהובא הרכוש אל תחומה, להחרים אותו, כאמור.

תזכורת: על תביעתו של מוסטפה דיראני בגין ההתעללות שעבר בכלא בישראל

מוסטפה דיראני, “אוייב” לפי כל הגדרה שהיא, נחטף לישראל ע”י כוחות ישראליים, הוחזק בכלא בישראל, ושוחרר במסגרת עיסקת-חליפין כלשהי. לטענתו הוא עבר התעללות בכלא הישראלי, ועל כך הוא הגיש לבית המשפט בישראל תביעה אזרחית כנגד מדינת ישראל, לפצותו על ההתעללות בו.

התביעה החלה להתברר בעוד דיראני בכלא בישראל, אולם מששוחרר הוא במסגרת עיסקת-חליפין כלשהי, אמרה המדינה “פוס, לא משחקים”.

המדינה טענה כי “אין מבררים תביעתו של אוייב”, ולכן דין תביעתו של דיראני להידחות על-הסף. הערכאה הדיונית, ביהמ”ש המחוזי, דחתה את הטענה, המדינה ערערה לביהמ”ש העליון, ערעורה נדחה ברוב של שני שופטים מול דעת מיעוט, אבל בדיון הנוסף הגלגל התהפך, וביהמ”ש העליון קיבל את עמדתה של המדינה.

לאחר פסה”ד הראשון של ביהמ”ש העליון כתבתי על הנושא הזה שני מאמרים: האחד – לא אסלח לך, אמילי עמרוסי (על כך שאת מאלצת אותי להגן על השופטים מתועבי-נפשי), והשני – עוד על פסה”ד בעניין תביעתו של דיראני נגד המדינה: בן-דרור ימיני, ממך, כמשפטן, אני מצפה ליותר מאמילי עמרוסי.

מה שהפריע לי, והניע אותי לכתוב את המאמרים האלה, היה ששני אנשי-ימין מובהקים, מתנגדים מוצהרים ובולטים של האקטיביזם השיפוטי, אחד מהם עורך-דין, מצפים מבית המשפט לגלות היפר-אקטיביזם ולפעול בניגוד לחוק המפורש – רק כדי להגיע לתוצאה הפוליטית הרצוייה להם.

אתם יודעים היטב עד כמה זה מגעיל אותי (ואגב אורחא אציין כי שני הנ”ל מעולם לא טרחו להשיב לי על השאלה אם הם בעד האקטיביזם השיפוטי, או נגדו).

הגם ששני המאמרים האלה התמקדו בעיקר ביושר האינטלקטואלי של שני הכותבים, הבאתי בקצרה גם את עמדתי לגבי עצם השאלה שעמדה לדיון: זכותו של דיראני שתביעתו תבורר לגופה. לעניין זה אמרתי, בין השאר, כי מדינה לא יכולה להתעלל בנתונים למשמורתה, אפילו אם הם אוייבים, ואחר-כך להעניק לעצמה חסינות מפני תביעה על כך. עוד אמרתי כי כי כיוון שהכנסת חוקקה חוק השולל תביעות כאלה, רטרואקטיבית על לתאריך מסויים, וכיוון שעילת-התביעה קמה לדוראני לפני אותו התאריך, לא ניתן “להזיז” בדרך של “פרשנות” את התאריך שנקבע בחוק של הכנסת.

מעבר לכך טענתי כי ישנה חשיבות ישראלית-יהודית-ציונית שהתביעה הזאת תבורר לגופה, אפילו אם, מכוח הוראת-דין אחרת, דיראני לא יוכל לממש את זכייתו כל עוד לא הגיע השלום הנכסף, ודיראני יחדל להיות “אוייב”.

על פסה”ד בדיון הנוסף

למען שלמות הדברים עיינתי (אמנם ברפרוף-מה) בפסה”ד שניתן בדיון הנוסף בעניין תביעתו של דיראני, שבא אחרי שני המאמרים הנ”ל.

פסה”ד הזה, המתפרס על פני 132 עמודים, כמחציתם של הנשיא הפורש אשר יגורתי גרוניס, ניתן בהרכב של שבעה שופטים – ארבעה מהם (יגורתי, מרים נאור, אליקים רובינשטיין השקרן, וחנן מלצר) קיבלו את עמדת המדינה שיש למחוק את תביעתו של דיראני, ואילו שלושת שופטי המיעוט (סלים ג’ובראן, יורם דנציגר, ניל הנדל, כולם שקרנים, כשלעצמם) סברו כי יש להשאיר על כנו את פסה”ד המקורי, לפיו יש להמשיך בבירור תביעתו של דיראני, אפילו אם, מכוח דין אחר, הוא לא יוכל לממש את זכייתו עד בוא השלום – אם בכלל הוא יגיע אי-פעם.

גם לאחר שעברתי על פסה”ד הזה, דעתי נשארה כשהייתה – כדעת הרוב בדיון המקורי, וכדעת המיעוט בדיון הנוסף, ואם יהיה הסיפק בידי, אתייחס אליו בנפרד.

אביא רק פיסקה אחת מדעת המיעוט (הנדל), התומכת בעמדתי בדבר החשיבות היהודית-ישראלית-ציונית בבירור התביעה:

אם טענותיו תתקבלנה על ידי בית המשפט, ויתגלה כי אכן בוצעו בו המעשים האמורים – מדובר במקרה חמור מאוד של חקירה שבוצעה שלא כדין, תוך פגיעה קשה כאמור בשלמות גופו של נחקר. אינטרס ציבורי זה הוא גם שהוביל לפתיחת החקירה בעניין.

מה שמאפיין את דעת הרוב (אשר, כאמור, אינה מקובלת עלי) הוא שהם נסבים על העיקרון לפיו אין מבררים תביעתו של אוייב, ועל תחולתו בדין הישראלי, אבל לדידי ישנו עקרון-גג חשוב לא פחות: המעוול לא יכול להקנות לעצמו, חד-צדדית, חסינות מלתת את הדין על עוולותיו – גם אם הוא מדינה, ויש לה היכולת לחוקק כל מה שמתחשק לה.

היום זה מתייחס ל”אויב” – מחר המדינה תחוקק חוקים הפוטרים אותה מלתת את הדין לעוולות שהיא אחראית להם – גם כנגד אזרחים שאינם “אוייבים”, ובמלים אחרות: להכשיר מראש כל עוולה שהמדינה עתידה לבצע ביום מן הימים.

זה לא “אור לגויים” – זה חושך מוחלט, ליקוי-מאורות.

וזה מביא אותנו אל פרשת דיראני החדשה.

על כספו של דיראני שנלקח ממנו בעת שנתפס

שלא כפי שהבאתי במשל הפותח מאמר זה, ה”תפיסה” במקרה הזה הייתה “מעורבת”: דיראני נתפס בפעולה צבאית לגיטימית, ועימו נתפסו גם מסמכים הקשורים לפעילותו העויינת – בוודאי שהגדרתם של אלה כ”שלל מלחמה” הייתה לגיטימית.

אבל יחד עם השלל הזה נתפסו בביתו של דיראני גם 21,000 דולרים ארה”ב, והוא פנה לביהמ”ש לעניינים מנהליים, בעתירה בעניין תנאי מאסרו, וביקש לקבל בחזרה את הכסף, רכושו הפרטי.

והנה, כאשר דיראני עתר לביהמ”ש לעניינים מנהליים, כך התנהלו הדברים, כמתואר בפסה”ד של ביהמ”ש העליון (בג”ץ 7596/03):

2.בעקבות העברת הכספים, פנה בא-כוחו של דיראני … לפרקליטות המדינה בבקשה לברר מה הייתה ההצדקה ללקיחת הכספים מביתו של דיראני מלכתחילה, והאם כספים אלה הופקדו בפיקדון נושא פירות מאז לקיחתם … . במענה לפנייה זו, נמסר לבא-כוחו של דיראני כי במהלך מבצע לכידתו של דיראני נלקחו מסמכים רבים וכי בדיעבד התברר כי הובא עמם גם כסף (עת/7). בתשובת המדינה לא ניתן מענה לשאלתו של בא-כוחו של דיראני בעניין התנאים שבהם הופקדו הכספים. על רקע דברים אלה, טען דיראני בפני בית המשפט לעניינים מינהליים במסגרת עתירה בעניין תנאי כליאתו, כי הוא זכאי להצמדה וריבית בגין הכספים שנלקחו מביתו בעת לכידתו … ביום 31.3.2003 הורה בית המשפט לעניינים מינהליים (השופט א’ טל) למדינה להודיע מהי עמדתה בעניין זה עד ליום 13.5.2003. 

 בשלב הזה המדינה אמרה רגע-רגע:

3.ביום 9.5.2003, מספר ימים לפני המועד להגשת תגובת המדינה לבית המשפט לעניינים מינהליים, הוציא שר הביטחון צו החרמה, שבמסגרתו הורה על החרמת הכספים מושא העתירה (להלן: צו ההחרמה). צו ההחרמה הוצא מכוח תקנה 120 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 (להלן: תקנה 120 לתקנות ההגנה), המתירה לשר הביטחון להורות על החרמת רכושו של יחיד ש”עבר, או ניסה לעבור, או חיזק את ידי העוברים, או היה שותף לאחר מעשה לעוברים עבירה על התקנות האלה, עבירה שבה כרוכות אלימות או הטלת-אימה, או עבירה שעליה נדונים בבית-משפט צבאי“. כעבור כשבוע, ביום 12.5.2003, מסר יועמ”ש חמ”ן לבא-כוחו של דיראני כי הרכוש שנתפס על-ידי כוחות צה”ל עם מעצרו של דיראני הינו שלל השייך למדינת ישראל. כמו כן הוא יידע אותו על הוצאת צו ההחרמה ועל זכותו של דיראני להגיש השגה בכתב בתוך ארבעה-עשר ימים. ביום 25.5.2003 הגיש דיראני השגה על צו ההחרמה. לאחר למעלה מחודשיים שבהם לא ניתנה החלטה בהשגתו, הגיש דיראני לבית משפט זה עתירה שבגדרה התבקש ביטולו של צו ההחרמה.

עינינו הרואות: צו ההחרמה לא בא כדי לשרת את ביטחון המדינה – עליו מופקד שר הביטחון – אלא כדי להבטיח את הניצחון הליטיגאנטי במשפט – ערך שהפרקליטים בפרקליטות המדינה ימכרו עבורו גם את האם-אם-אמא שלהם.

עניין ה”שלל השייך למדינת ישראל”, הוא מדהים עד אימה: אם זה רכוש המדינה, איך הרשיתם לעצמכם להעביר אותו למשמורת השב”ס, יחד עם רכושו הפרטי, ולאפשר לדיראני הטרוריסט לצרוך את הכסף הזה?

אלא מאי? כאשר המדינה, בתשובתה לבית המשפט, מתחמקת מתשובה, ובית המשפט לוחץ עליה לתת תשובת-אמת, אזי אומרים רגע-רגע, ותופרים חליפה חדשה, המתאימה להחלטת בית המשפט.

הדיון בבג”ץ

בתחילה – כדרכם של הפרקליטים בפרקליטות המדינה, אשר ימכרו את האם-אם-אמא שלהם בעבור הניצחון הליטיגאנטי – המדינה טענה שהכסף הזה הוא “שלל”, ובתור שכזה הוא הפך לרכוש המדינה ברגע בו הוא נתפס, וגם הוסיפה שלל טענות, מן הגורן ומן היקב, אבל בהמשך היא זנחה את כל טענותיה, והתבססה רק על צו ההחרמה.

היא חזרה בה גם מטענת ה”שלל” – ובצדק.

בצדק – משום שגם לטרוריסט מותר להחזיק רכוש פרטי לגיטימי.

בצדק – משום שהמדינה מעולם לא טענה שהכסף הזה נועד למימון פעילות נגד ישראל.

בצדק – משום שעם העברתו של דיראני ממשמורת השב”כ למשמורת השב”ס הועברו איתו גם חפציו הפרטיים, כולל הכסף הנ”ל – 21,000 דולר ארה”ב, והוא גם השתמש בחלקם – בסמכות וברשות.

מול צו ההחרמה עמדו טענותיו אלה של דיראני:

5.דיראני טען לשורה של פגמים בצו ההחרמה. לטענתו, במשך כתשע שנים הוחזקו הכספים כפיקדון מבלי שהוצא הצו, ולפיכך הוצאתו לוקה בשיהוי. לא זו אף זו, לטענתו המדינה מנועה מלהסתמך על הצו, משום שעם העברתו למשמורת שירות בתי הסוהר ניתנה לו רשות להשתמש בכספים לצרכיו האישיים, כגון לשם רכישת טלוויזיה ומוצרי קנטינה שונים. עוד טען דיראני, כי סמיכות הזמנים בין המועד שקצב בית המשפט לעניינים מינהליים לתגובת המדינה בעניין הכספים לבין הוצאת הצו, מעידה על כך שהצו הוצא ממניעים זרים ושלא בתום לב. כמו כן הוא טען כי המעשים שיוחסו לו בוצעו בלבנון, ולכן תקנות ההגנה לא חלות עליהם. ממילא, לטענתו, צו ההחרמה הוצא בחוסר סמכות. לבסוף הלין דיראני על כך שלא ניתנה לו זכות שימוע בטרם ניתן צו ההחרמה וכי אין בהליך ההשגה המאוחר, הליך אשר לדידו היה פגום אף הוא, כדי לרפא את הפגם המינהלי.

בסופו של דבר, הבג”ץ לא קיבל אף אחת מטענותיו של דיראני, ודחה את העתירה (את פסה”ד העיקרי נתנה הנשיאה, מרים נאור,אסתר חיות הסכימה, וגם חנן מלצר הסכים והוסיף כמה מלים, אליהן אתייחס בהמשך).

אדון בנקודות האלה, שלא כסדרן:

לעניין השימוע המאוחר (בבחינת קודם נתלה אותו, ואחר כך נעשה לו משפט-צדק) – זה לחלוטין לא תקין, אבל בעידן הבטלות היחסית המתועבת, שום דבר כבר לא יכול להפתיע. השופטים גם הבינו, מן הסתם, שאם יבטלו את צו ההחרמה, החכמים ממשרד הביטחון יתנו לו שימוע חדש, למראית-עין, ויוציאו את אותו הצו פעם נוספת. זה הרי מה שטענה המדינה:

לחילופין טען המשיב כי אף אם ייקבע כי הכסף אינו שלל וכי נפלו פגמים בצו ההחרמה, הרי שמכל מקום ניתן יהיה להחרים את הכסף בצו חדש מכוח תקנה 120. זאת, בשל העובדה שעם שחרורו ללבנון הצטרף דיראני לשורות חזבאללה.

באשר ל”שיהוי”, אכן, יש לכך משמעות על המגרש המשפטי. כך, למשל, אם הפסדת במכרז – רוץ מיד לבית המשפט, משום שאם תשתהה, ובינתיים מפרסם המכרז יסגור את העיסקהעם הזוכה, וזה האחרון כבר יתחיל בביצוע העבודה, ואולי אפילו ישלים אותה, זה לא יהיה צודק להפוך את הבלתי-הפיך, אפילו אם יתברר שהליכי המכרז היו פגומים.

זה העיקרון, אבל כאשר רוצים לזרוק את העותרים, לא שואלים איזה נזק נגרם מהשיהוי, ודי בשיהוי קצר ולא משמעותי מצידו כדי לזרוקאת העותר מכל המדרגות.

מאידך, כאשר האזרח, בעתירתו כנגד הרשות, טוען ל”שיהוי”, נאחזים בלי ניד עפעף בטענה שלא נגרם לו כל נזק מהשיהוי, אפילו אם היה זה שיהוי של תשע שנים. במקרה הזה השופטים קיבלו, למעשה, את טענת השיהוי, אבל אמרו שיש לבדוק את “נפקות השיהוי”.

וכך אמרה הנשיאה מרים נאור:

12.לא נטען בפנינו כי דיראני הסתמך באופן כלשהו על יכולתו להשתמש בכסף במשך שמונה השנים הראשונות שבהן הוחזק במתקן הצבאי, שנים המהוות את עיקר תקופת השיהוי הנטען. במהלך תקופה זו דיראני לא עשה כל שימוש בכסף, והוצאותיו היו על חשבון המדינה. רק משהועבר דיראני לכלא “אשמורת” ניתן לו לראשונה לעשות שימוש אישי בכסף. משלא הסתמך דיראני על הכספים במהלך מרבית התקופה, גם לא השתנה מצבו לרעה עקב השיהוי. אדרבה, ייתכן כי לו הוצא הצו במועד מוקדם יותר, דיראני לא היה זוכה להשתמש בחלק מהכסף לצרכיו האישיים, כפי שהתאפשר לו לעשות עת הועבר לכלא “אשמורת”.

זוכרים את אמירתה הבלתי-נשכחת של פליאה אלבק, “התובע רק הרוויח ממותה של אשתו, ונזקו הוא לכל היותר אפס“?

אז זה בדיוק העניין, שמרים נאור גדלה וצמחה בפרקליטות המדינה, כאשר אלבק הייתה מנהלת המחלקה האזרחית שם. התפוח נפל מתחת לאחד העצים שבאותה החורשה.

עלבון לאינטליגנציה

כעת אנחנו מגיעים לעניין המניעים הזרים, שהם עילה משפטית מוכרת לביטול המעשה המנהלי – גם אם הוא נעשה במסגרת הסמכות.

נניח שביום בו חזרה לבסיסה היחידה שלכדה את דיראני, יחד עם הכסף, הגיע שר הביטחון למסקנה שבלי ה-21,000 הדולרים האלה, עכשיו-וכאן, מדינת ישראל לא תוכל לספק את צרכיה הביטחוניים המידיים – אוי לנו ואוי למדינת ישראל ולביטחונה אם כך הוא, אבל בשביל זה בחרנו ממשלה ושר ביטחון – אם כך הוא, שיקוליו של שר הביטחון הם במסגרת סמכותו.

אבל מה קורה אם שר הביטחון “מתאפק” תשע שנים תמימות, וחמש דקות אחרי שבית המשפט מורה למדינה להודיע מהי עמדתה בעניין הוא מחליט להחרים את הכסף?

הוא יכול לומר דווקא התחשבתי באיש, עשיתי כמיטב יכולתי להסתדר בלי הכסף הזה, אבל הגעתי לתחתית החבית, ונערי האוצר לא רוצים לתת לי עוד כסף. לכן, בדלית ברירה, שלחתי ידי אל הכסף הזה, וסמיכות הזמנים עם החלטת בית המשפט הייתה מקרית לחלוטין.

הוא יכול לומר מה שהוא רוצה, כי אנחנו, כידוע, מדינה חופשית, ומותר לומר הכל (עובדה: לשמחה ניר לא עשינו דבר, למרות הביקורת שלו על המימסד המשפטי, בסגנון בוטה ומשתלח, בלתי מנומס, בלתי מאופק ובלתי מרוסן), אבל צריך להיות אידיוט מושלם כדי להאמין לדבר כזה.

אבל המדינה לא השתטתה עד כדי כך, כי היא אפילו לא נזקקה לשקר הזה. היא פשוט אמרה האיש הזה הוא אוייב, ולכן תקנה 120 מסמיכה את שר הביטחון להחרים את רכושו.

ולא זו בלבד, אלא שהמדינה, כאמור, אמרה כי אף אם ייקבע שנפלו פגמים בצו ההחרמה, אנחנו נחרים את הכסף בצו חדש מכוח אותה התקנה, בבחינת אנחנו כבר החלטנו מה נעשה לו אחרי השימוע – אם זה ייכפה עלינו ע”י הבג”ץ.

ומה אומרת מרים נאור?

לא שוכנעתי כי יש בסמיכות הזמנים שבין ההליך המשפטי בבית המשפט לעניינים מנהליים ודרישותיו של דיראני לבין הוצאת הצו, כדי להעיד על המניעים הזרים שייחס דיראני לרשות – גם אם אניח כי סמיכות זו אינה יד המקרה. ככלל, החלטות המינהל מוחזקות כתקינות, ולכן “הלכה היא כי על מנת לטעון לקיומם של שיקולים זרים, יש להניח בפני בית משפט זה תשתית עובדתית” … בענייננו, אין די בסמיכות הזמנים כדי להוות “תשתית עובדתית” כזאת, ודיראני לא הביא תימוכין נוספים לטענתו. בנסיבות העניין גם אין די בכך כדי להעביר את הנטל למשיב להוכיח שמניעיו היו כשרים.  

לא להאמין!

“גם אם אניח כי סמיכות זו אינה יד המקרה”, עדיין “אין די בסמיכות הזמנים כדי להוות ‘תשתית עובדתית’ כזאת”, ו”בנסיבות העניין גם אין די בכך כדי להעביר את הנטל למשיב להוכיח שמניעיו היו כשרים”.

אנחנו כבר יודעים “מימיזמן” כי כאשר למשפטן אין משהו חכם יותר להגיד הוא זורק לחלל העולם את צמד המלים “בנסיבות העניין” ומגלגל לכל עבר מבטים מדושני-עונג, כמו ילד שפלט איזו שטות, והוא חושב שהוא אמר את החוכמה הכי גדולה בעולם. כמו ילד שהצית את המתבן, ואומר “אבא, אור!”.

אבל אם כבר מדברים על “נסיבות העניין”, במקרה הזה הנסיבות זועקות לשמיים – לפחות “לכאורה”, דהיינו שיש לדרוש ממי שהוציא את צו ההחרמה, שיסביר מה היו שיקוליו, ושישכנע את בית המשפט ששיקוליו היו ענייניים וכשרים, ושגם אלמלא ההליך בביהמ”ש המנהלי הוא היה מוציא, באותו התאריך, את אותו צו-ההחרמה ממש.

אז לא … היה ברור לה כשמש, למרים נאור, שלא לשר הביטחון ולא לאיש מיועציו שהיו מעורבים בהוצאת הצו יש הסבר – משכנע או לא משכנע – מה היו השיקולים להחרמה הזאת. ברור כשמש כי ביטחון המדינה – עליו מופקד השר – לא נזקק לכסף הקטן הזה, בשום נקודת-זמן במהלך תשע השנים האלה, ושאלמלא ההליך המנהלי היה ניתן לדיראני להוציא את כל הכסף, ואיש לא היה מוציא את צו ההחרמה, ושולח לשב”ס דרישה להחזיר אליו את הכסף הזה.

כמו שאתם מכירים אותי, אני מבין דבר או שניים בענייני אגו, כי גם לי יש אחד כזה, ולי זה ברור שאת צו ההחרמה הניעו שיקולי-האגו, שיקולי הנקמה הקטנונית: אדון דיראני, אתה זכית מההפקר, ובמקום להגיד תודה על ששוחררת מהכלא בישראל, אתה מיד חזרת לחיק הטרור, ועוד “עושה גלים”… אז תשכח מהכסף!

נראה שמרים נאור רצתה לחסוך למדינה את הצורך להתבזות, ולשר הביטחון את הצורך לעמוד מול בית המשפט בראש מושפל, ולהודות באמת: אני לא יודע, באו אלי מהמחלקה המשפטית עם טופס כלשהו, סימנו לי X, ואמרו תחתום פה, זה בסדר…

ומרים נאור עבדה במחלקת הבג”צים בפרקליטות, והיא יודעת היטב איך מבשלים שם את השקרים אותם הם מביאים לבג”ץ: חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך?” (ו): על המרמים את בית המשפט, בשם המדינה.

לא רק עלבון לאינטליגנציה – גם לעג לרש

כפי שכבר הובא לעיל, נאור אומרת:

“הלכה היא כי על מנת לטעון לקיומם של שיקולים זרים, יש להניח בפני בית משפט זה תשתית עובדתית” … בענייננו, אין די בסמיכות הזמנים כדי להוות “תשתית עובדתית” כזאת, ודיראני לא הביא תימוכין נוספים לטענתו. בנסיבות העניין גם אין די בכך כדי להעביר את הנטל למשיב להוכיח שמניעיו היו כשרים.

והשאלה היא איך יביא האסיר – כך בעת הגשת העתירה, וכעת אסיר-לשעבר – “תשתית עובדתית” כאשר הגורמים המעורבים בהחרמה לא יגלו לו את שיקוליהם (וספק אם הם עצמם יודעים מה היו שיקוליהם).

ועל כך אמרינן תבן אין ניתן לעבדיך, ולבנים אומרים לנו – עשו.

דרך אגב, תקנות סדר הדין בבג”ץ מכירות בהעדר-השוויון הזה שבין העותר לרשות, והן מאפשרות לו להצהיר “למיטב ידיעתו”, בעוד שלרשות עצמה הן לא נותנות את אותה ההנחה, וממילא כאשר העותר מצהיר “למיטב ידיעתו”, הרי זו ראייה-לכאורה, אבל במציאות היום-יומית הבג”ץ נותן את ההנחה הזאת דווקא למדינה ולרשויותיה, אשר בכוונה מביאות תצהיר כזה החתום ע”י מי שאינו אמור לדעת את העובדות, ולפעמים הוא מסתפק גם ב”הודעה” סתמית שאינה נתמכת בתצהיר כלשהו.

עלאק שוויון-בפני החוק.

ומה עם השאלה שהצגנו בתחילת הדברים?

בפתח הדברים הצגנו שאלה דו-שלבית:

השאלה היא אם מדינה יכולה לגנוב, שלא כדין, רכוש הנמצא מחוץ לגבוליה, להבריחו אל ארצה, ואחר כך “להחרים” אותו לפי הדין הפנימי שלה.

ואם התשובה היא חיובית – האם היא רשאית לשלוח את צבאה לפעילות שנועדה מראש רק למטרות גניבה ושוד, ואחר כך, משהובא הרכוש אל תחומה, להחרים אותו, כאמור.

דיראני טען כי המעשים הטרוריסטיים שלו נעשו מחוץ לתחום השיפוט של המדינה, ולכן צו-ההחרמה ניתן ללא סמכות. נאור, בהסתמך על פסיקה קודמת, דחתה את הטענה הזאת, אבל בכך לא די, כי נשארה השאלה מה בדבר רכוש אשר נלקח שלא כדין מחוץ לשטח המדינה, ולאחר מכן הוא הובא לשטח המדינה.

לי אין ספק: נטילת רכוש פרטי, שאין לו קשר לפעולה הצבאית שהחיילים מבצעים, הינה “ביזה” לכל דבר ועניין – והיא עבירה חמורה גם לפי חוק השיפוט הצבאי שלנו (סע’ 74), שעונשה הוא עשר שנות מאסר.

השאלה הראשונה היא, כאמור, אם ניתן להחרים רכוש פרטי שנבזז מחוץ לתחום המדינה – גם אם הוא רכושו של טרוריסט.

לדעתי הענייה – הדבר אסור בתכלית האיסור, כי אם נתיר אותו – ממילא נענה בחיוב גם על השאלה השנייה, דהיינו שמותר לשלוח את הצבא אל מחוץ למדינה, לפעילות שכל מטרתה אינה אלא ביזה ושוד של רכוש פרטי: לא לשם כך קיימים צבאות העולם המערבי, שאנחנו חלק ממנו.

פסק דינו של חנן מלצר

השופט חנן מלצר מסכים לתוצאה אליה הגיעה נאור, ומוסיף כמה הערות:

2.הנני מרשה לעצמי להוסיף כי מניתוח השתלשלות הדברים עולה כי הוצאתו של צו ההחרמה השתהתה, שכן רשויות הביטחון ראו בכסף שנתפס בעת מעצרו של העותר כ”שלל השייך למדינת ישראל”, וזאת על פי הפרשנות שניתנה על ידם לכללי המשפט הבינלאומי. לשיטה זו, בנסיבות כגון אלה שבמסגרתם נתפסו פה המזומנים – הכספים הופכים באופן אוטומטי מרגע תפיסתם לקניין המדינה שערכה את מבצע הלכידה (עיינו: בג”ץ 574/82 אל נאוור נ’ שר הבטחון, פ”ד ל”ט (3) 449 (1985) (להלן: עניין אל נאוור)).

 סליחה?!

המדינה הרי חזרה בה מטענת ה”שלל”, ואפילו לא טענה כי בזמן-אמת היא ראתה, ולו גם בטעות, את כספו של דיראני כ”שלל”. שאלה נפרדת היא אם המדינה יכולה להיאחז ב”טעות” כזאת, דבר המאפשר להמציא טענות “טעות” המצוצות מן האצבע, כל אימת שבפרקליטות זקוקים להמצאה אשר תבטיח להם את הניצחון הליטיגנטי.

אלא מאי? במקרה הזה ברור שבשום נקודת-זמן המדינה לא ראתה בכסף הזה כ”שלל”, שאם כן הייתה רואה אותו כך, היא לא הייתה מעבירה אותו יחד עם דיראני למשמורת השב”ס, ומאפשרת לו גם לצרוך את הכסף הזה, להנאתו הפרטית.

לומר כי המדינה אפשרה לטרוריסט ליהנות מרכושה, וגם לצרוך אותו – זו המצאה אבסורדית, הזוייה ומצוצה מן האצבע, אצבעו של שופט “עליון” במדינת היהודים. המצאה שאפילו תאבי הניצחון המשפטי שבפרקליטות לא יתבזו בה.

ומלצר סוגר:

3.נוכח האמור לעיל יתכן ולא היה כלל צורך בהוצאת צו ההחרמה, מושא העתירה, וזה נעשה למען הסר ספקות בלבד, כפי שאף הודע לבא-כוח העותר. בנסיבות האמורות השיהוי מובן ואיננו מאיין.

לכך יקראון במקומותינו “גם בחגורה, וגם בשלייקעס”, ובלשונו של וויליאם שייקספיר:

Doubtful it stood;
As two spent swimmers, that do cling together
And choke their art (Macbeth, Act I, Scene II).

ציניות וחוסר טאקט

כאשר אדם שבע מאבקים כושלים מגיע למסקנה שאין לו כל טעם להמשיך בהם, הוא יכול לומר לעצמו “אניח הכל מאחורי, אתחיל חיים חדשים”, וזה טבעי, זה אנושי ומובן.

כך גם אנושי ומובן הוא כאשר דורשי טובתו של אדם מציעים לו “להניח הכל מאחוריו”.

אבל כאשר הצד הפוגע אומר “יש להניח הכל מאחורינו”, הוא מחפש “תעודת כשרות” המתעלמת מכל הרעות שהוא עולל.

כך מסכמת נאור את פסק דינה:

סוף דבר: יש להניח פרשה זו מאחורינו.

חבל רק שהוועדה לבחירת שופטים לא שואלת את עצמה אם המועמדים בהם היא בוחרת אכן ניחנו גם בטאקט הדרוש לשופטים – במיוחד כאשר היא בוחרת שופט לבית המשפט העליון אשר לאור גילו הצעיר ושיטת הסניוריטי הוא עתיד, בהמשך, להתרווח בכורסת נשיא בית המשפט העליון – מנהיגם הרוחני והמוסרי של שופטי ישראל – ובהמשך היא אכן בוחרת בשופט כזה לכהונה הרמה הזאת.

מימוש הזכייה

הן בפסה”ד בעניין תביעת הנזיקין האזרחית של דיראני על ההתעללות שעבר בכלא (נשואת ההליכים הקודמים) והן בפס”ד הבג”ץ בו עסקינן היום, ריחפה בחלל האוויר ההנחה לפיה דיראני לא יוכל לממש את זכייתו במשפט, אם אכן הוא יזכה) כל עוד לא בא השלום המיוחל, ודיראני לא יחדל מלהיות “אוייב”, וכיוון שהוא לא יוכל לממש את זכייתו בתביעה – אין כל טעם לברר אותה.

הגם שלשיטתי (הנתמכת ע”י ניל הנדל) אין בכך כדי למנוע את בירור התביעה עצמה, אני נוטה לקבל את ההנחה הזאת לגבי פרי הזכייה בתביעה האזרחית, ונוטה שלא לקבלה לגבי דרישתו של דיראני לקבל את כספו.

לגבי פרי הזכייה בתביעת הנזיקין, הרי שתביעה זו אכן “נולדה” בתחום המדינה, וגם הפרי (הפיצוי שהוא עתיד לקבל, אם יזכה) “נמצא” בתחום המדינה, ונראה לי שמותר למדינה לשים עליו את ידה.

לגבי כספו של דיראני – אני בספק, ספק רב: הכסף הזה נבזז לא רק בניגוד לדיני המלחמה שבמשפט הבין-לאומי, אלא, כאמור לעיל, גם בניגוד לדין הישראלי, לפיכך מקום “הימצאו” של הכסף, מבחינה משפטית, הוא המקום בו הוא נבזז, ולמדינת ישראל אין סמכות “להחרים” רכוש אשר אינו נמצא בתחום השיפוט שלה.

ההנחה שהמדינה מוסמכת להחרים רכוש שאינו בתחומה תוביל אותנו, בקצה הדרך, לכך שהמדינה תקדים ותוציא “צו החרמה” לגבי רכוש הנמצא מחוץ לתחומה, ואחר כך תשלח את צבאה לשם, על מנת לבזוז אותו…

והשלב הבא: המדינה תוציא צו החרמה לגבי “כל רכוש של אוייב הנמצא בכל מקום בעולם”, ואחר כך תשלח את המוסד לכל מקום שבעולם – כולל מדינות ידידותיות לישראל – כדי לתפוס כל רכוש אפשרי.

ואם המדינות בהן מדובר תבואנה בטענות כנגד מדינת ישראל על הפגיעה בריבונותן, זו תשיב: מה אתם רוצים מאיתנו, זה רכושנו …

ללמדך כי כאשר בתי המשפט חושבים רק על התוצאה המידית, הם לא מבינים לאן הפסיקה שלהם תגיע, בקצה הדרך. הם אפילו לא מסוגלים – יותר נכון: לא רוצים – להבין כי החרמת כספו של דיראני לא באה כדי להגן על בטחונה של מדינה ישראל, אלא כדי להגן על האגו הפצוע שלה.

אימת הקהל

זה ששופטינו, כולל שופטי הבג”ץ, אחוזים באימת הקהל עמדתי במאמר על אימת הציבור שאחזה בשופטינו, על שיקולי הרשות המבצעת ועל פסיקה במצפון רע, אבל מסתבר כי בניגוד למה שהם אומרים על עצמם (אהרן ברק: “אמון הציבור אין משמעותו פופולריות ונטייה אחר רוחות הנהוגות בציבור, אמון הציבור אין משמעותו הכרעה לפי משאלי דעת קהל”) הם מושפעים גם מושפעים מה”רוחות” האלה.

כאשר ניתן, בדעת רוב של שני שופטים, פסק הדין המקורי של ביהמ”ש העליון, אשר קבע כי יש להמשיך בבירור תביעתו של דיראני, זכה פסק-הדין לקיתונות של רותחין, אשר באו לידי ביטוי, בין השאר, במאמרים עליהם כתבתי במאמרי לא אסלח לך, אמילי עמרוסי ועוד על פסה”ד בעניין תביעתו של דיראני נגד המדינה: בן-דרור ימיני, ממך, כמשפטן, אני מצפה ליותר מאמילי עמרוסי.

קשה להשתחרר מהתחושה שגם בעניין דיראני, הן בעניין התביעה האזרחית והן בעתירה להשבת כספו, השופטים שקיבלו את עמדתה של המדינה פחדו מהתגובה הציבורית, נוסח אמילי עמרוסי, בן-דרור ימיני, מוטי יוגב, יריב לוין ואחרים.

וגם איילת שקד, לא שכחתי.

שאלת-תם (א)

אם הייתי צריך להמציא עבור המדינה קונסטרוקציה משפטית שטנית אשר תדבר אל ליבם של השופטים, ותקל עליהם את המלאכה, הייתי מציע כדבר הזה: כספו של העותר אינו ניתן להשבה, כי לאחר החרמתו הוא הועבר לאוצר המדינה, ונבלע בו כך שלא ניתן לאתרו שוב. ירצה העותר לקבל את שוויו של הכסף – יתכבד ויגיש תביעה אזרחית …

לנוכחטענה כזאת של המדינה, הבג”ץ היה דוחה את העתירה בשורות ספורות, כפי שהוא מרבה לדחות עתירות מכל סוג, צבע וגוון, ואיש לא היה טוען דבר כנגד השופטים (זולת שהם בבחינת “פתי מאמין לכל דבר, לחתול ולעכבר”, אבל לכך הם כבר רגילים).

נו, ואם דיראני היה מגיש תביעה אזרחית באותו העניין – הוא לא היה מגיש, זה בטוח, אבל נניח… – הייתי מציע למדינה לטעון כי “אין מבררין תביעתו של אוייב”, מפנה לפסה”ד ב-דנ”א 5698/11 מדינת ישראל נ’ דיראני (15.1.2015) (“להלן: הדיון הנוסף”), ומציע לטעון כי “יש להניח פרשה זו מאחורינו”.

איך לא חשבו על רעיון גאוני-בפשטותו כזה …

שאלת-תם (ב)

בסוף חוות דעתו בדיון הנוסף אומר יגורתי:

בנסיבות העניין, דומה שאין כל טעם לפסוק הוצאות לחובת דיראני.

הכוונה ברורה, שהרי אין שום דרך לגבות מדיראני את ההוצאות האלה.

אלא מאי? ניתן היה לנקוט דרך אחר: לחייב את דיראני בהוצאות בסך 21,000 דולר, בשקלים (או סכום גבוה יותר, כדי ש”לא יגידו”), וכדי לגבות אותו מטילים עיקול לגיטימי על כספו של דיראני, במקום צו-ההחרמה המפוקפק …

איך לא חשבו על רעיון גאוני-בפשטותו כזה!

סיכום

אני לא דואג למוסטפה דיראני, ולכספו. הוא לא חבר שלי, אני לא מייצג אותו, ואני בטוח שהוא גם לא זקוק לכסף הזה.

אני מניח כי בזמן שהוא היה בכלא הישראלי, הוא קיבל משכורת מהחיזבאללה, אשר דאג גם למשפחתו, ו-21,000 הדולרים אינם סכום שיעשיר אותו, או ירושש אותו.

מאידך אני משער, על רמה גבוהה של הסתברות, כי מדינת ישראל לא תחרב בלי 21,000 הדולרים של דיראני, ואת האגו של המדינה אני לא צריך, כי יש לי אחד כזה משלי (נפוח לא פחות, אם לא אכפת לכם).

למעלה מחמישים שנה אני נאבק על ערכים כגון איכות המשפט ותרבות השפיטה של השופטים בישראל, אשר חולשים על כל תחומי חיינו, וקובעים מה מותר ומה אסור – גם ביחסי הפרט והמדינה.

מהאטמה גאנדי אמר כי “חברה נאורה נבחנת לא רק ביחסה לבני האדם, אלא ביחסה אל בעלי החיים שבתוכה”.

אחרים אומרים כי חברה נאורה נבחנת גם ביחסה לחלשים, וכן גם לאסירים – ללא אבחנה בין אסיר לאסיר, גם לא לפי העבירה שבגינה הם מרצים את מאסרם.

מוסטפא דיב מרעי דיראני טוען כי הוא עונה בכלא, ומדינת ישראל מסרבת לברר את טענותיו. לדידה של המדינה, אפילו אם הדבר נכון, צריך לטאטא את הדבר אל מתחת לשטיח, ואם יקרו דברים כאלה גם בעתיד – אנחנו נטאטא גם אותם אל מתחת לשטיח.

ובמלים אחרות: במדינת ישראל מותר להתעלל באסירים – בהתחלה באסירים ביטחוניים, אחר כך גם בשבויי-מלחמה, ואחר כך גם באסירים “רגילים”.

וכאשר מכשירים התעללות באסירים – אחר כך מכשירים גם ביזה, למרות שהיא, כאמור, אסורה במפורש, הן על פי המשפט הבינלאומי והן על פי הדין המקומי, הישראלי.

צריך להביא בחשבון כי מה שאנחנו עושים לאחרים – מחר אחרים יעשו לנו.

אם החוק מרשה להתעלל בבני אדם ובבעלי חיים – יש להיאבק בחוק.

אבל אם ה”הכשר” הזה בא מהשופטים – יש להיאבק בשופטים.

וכמו שאמר אוליבר קרומוול: כאן אני עומד, איני יכול אחרת.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס