על הקשקשנות הממסדית בעקבות פס”ד זדורוב (א): בית המשפט “לא מושפע מהרחוב”!

מאמר ראשון בסדרה

שמחה ניר, עו”ד

שאנחנו רוויים בקשקשנות של כל מי שמתקרב למרחק של פחות מקילומטר מהמיקרופון הסמוך למקום מגוריו או עבודתו – לכך כבר התרגלנו, אבל נראה שכל פעם יש צורך להזכיר זאת – בפרט כאשר הקשקשנים אמורים לשרת אותנו, הציבור המשלם את משכורותיהם, אבל הם מקשקשים את עצמם לדעת, על מנת להסיח את דעתנו מהדיון הציבורי העומד על הפרק.

הפעם אני מביא דוגמה אחת לקשקשנות הזאת: בית המשפט “לא מושפע מהרוחות המנשבות ברחוב”!

ההתעוררות הציבורית חסרת-התקדים בעקבות פסק דינו של ביהמ”ש העליון אשר אישר את הרשעתו של רומן זדורוב, באה לידי ביטוי, בין השאר, בקבוצות הפייסבוק שקמו לעניין זה, ומונות (נכון לעת כתיבתן של שורות אלה) כרבע מיליון משתתפים, ובקריאה להפגנות-המונים, ועוד ועוד.

בתגובה לכך אנחנו שומעים מכיוון מערכת המשפט דבורים כגון אנחנו שופטים רק לפי החוק והעובדות, אנחנו לא מושפעים מהלכי הרוח ברחוב.

כנראה שהדוברים לא מבינים מה אומרים להם, או שמשימים עצמם כלא מבינים.

אומר מיד: בניגוד לשיטת המושבעים, בה אני תומך ללא-סייג, בשיטה הקיימת אצלנו הרחוב לא שומע את העדים, לא מקבל הנחיות משפטיות מתאימות, ולכן גם אי אפשר לקיים “משאל עם” על כל משפט, או על משפט ספציפי, ולכן איש לא תומך במשפט כיכר-השוק מהסוג הזה (גם לא אני). שיטת משפט כזאת יכולה להביא ליותר הרשעות-שווא, אפילו מהשיטה הגרועה הנוהגת אצלנו.

אני מוכן, אם ילחצו עלי חזק-חזק, להסכים – בחירוק שיניים – לשפיטה “על ידי ההמונים”, אבל רק כל עוד היא פועלת לטובת הנאשם, ולא לרעתו. הקושי בזה הוא שאני לא רואה את חברי-הכנסת עומדים בתור כדי לקנות את הרעיון הזה.

הביקורת על השופטים אינה “שפיטה על ידי ההמון”, או שפיטה “על ידי הרחוב”, אלא מיצוי זכותו של הציבור להביע את דעתו על עבודתם של משרתיו, ואם הביקורת הזאת מותרת למלומדי-המשפט – היא מותרת גם לרוכל-בשוק.

הביקורת על השופטים יכולה להיות על התוצאה ועל נכונותה המשפטית (זה כמה מפתיע, מקובל על הכל), אבל היא יכולה להתמקד גם בתרבות השפיטה (זזה כבר פחות מקובל, למרבית הצער).

כך, למשל, אם השופטים מכריעים את הדין בהטלת-מטבע, אין שום משמעות לשאלה אם התוצאה היא נכונה וצודקת, אם לאו, ושופט הנוהג כך צריך לעוף לכל הרוחות על טיל בליסטי בין-יבשתי – ויפה שעה אחת קודם.

הביקורת על השופטים היא תמיד בדיעבד, משום שעד שהשופט מחליט, אנחנו לעולם לא יודעים מה יש לו בראש, ומה הוא מכין לנו, ליום-מחר.

יחד עם זאת, ה”בדיעבד” הזה אל לו להטעות. כאשר שופט, למשל, נותן החלטה במהלך המשפט – הביקורת עליה אינה “התערבות” בניהול המשפט, אלא ביקורת-בדיעבד על החלטה שכבר ניתנה.

ומה עם ביקורת במהלך המשפט על כך שהמשטרה והתביעה מרמות את בית המשפט? זו אינה ביקורת על השופטים, אלא על המשטרה והתביעה, שהיא לעולם מותרת – ולפעמים גם חובה.

מה יעשו השופטים אם צועקים להם מבעד לחלון המשטרה מרמה אתכם, שי ניצן משקר לכם במצח נחושה?

יש להם, לשופטים בעייה עם זה: מצד אחד הם הרי טוענים שהם “לא מושפעים מהרחוב”, אבל, מאידך, אם הם יתעלמו מ”קולות הרחוב”, ואחר יתברר שהם אכן נתנו לתביעה ולמשטרה להוליכם שולל, הם ימצאו את עצמם מרומים-מרצון. “פראיירים”.

אז יש להם בעייה, לשופטים, אבל לא הביאו אותם לעבודה הזאת באזיקים, גם לא בצו-הבאה, ואת הבעיה הזאת אין להעלים על ידי סתימת-פיות לציבור המביע את דעתו.

וזה מחזיר אותנו אל פרשת זדורוב: במהלך כל המשפט הופץ בציבור מידע רב ועצום על השקרים והתיחמונים של המשטרה והתביעה, והשופטים לא הקשיבו לקולות הרחוב.

רוב הפרסומים היו, למעשה, פרשנות על מידע שהוגש לבית המשפט בדלת הקדמית – פרשנות שהשופטים היו יכולים וצריכים להגיע אליה בעצמם – והם לא הגיעו אליה.

אז יש להם בעייה, לשופטים – שיפתרו אותה בעצמם, אבל לא על הגב שלנו.

האם השופטים מושפעים – או לא מושפעים – מ”קולות הרחוב”? זה נושא דיון נפרד.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס