הבלדה על אמון הציבור – מדוע השופטים פוחדים ממנו פחד-מוות, ובורחים ממנו כמפני אש?

במצב תיאורטי של אמון אבסולוטי מערכת המשפט הייתה מוצפת קשות, וכל השופטים כולם, ביחד ולחוד, היו מבקשים את נפשם למות, מרוב עודף של אמון הציבור

שמחה ניר, עו”ד

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

עם טעם מר בפה

הכניסו את זה טוב-טוב לראש, כל המדברים – הן בתוך מערכת המשפט, והן מחוצה לה – על אמון הציבור בבתי המשפט ובשופטים. הקשיבו היטב.

אני חוזר כאן על דברים שאמרתי לא פעם, אבל כנראה לא מספיק.

השופטים לא רק שאינם מעוניינים באמון הציבור – הם פוחדים ממנו פחד-מוות, ובורחים ממנו כמפני אש.

נניח שאמון הציבור בשופטיו היה מרקיע שחקים: 100% של אמון ב-100% מהשופטים, מצד 100% של הציבור … לכאורה מצב אידיאלי, חלומו הרטוב ביותר של כל שופט בפני עצמו, ושל ציבור השופטים כולו גם-יחד.

כעת תארו לעצמכם מה היה קורה במצב של אמון אבסולוטי כזה:

• תביעות שהיום לא מוגשות בגלל העדר אמון בשופטים היו מוגשות בהמוניהן;
• תובעים ונתבעים לא היו מתפשרים, אפילו מול כיפופי הידיים של השופטים (דבר שלא יכול לדור בכפיפה אחת עם מצב-אמון אבסולוטי, כאמור), משום שכל צד היה מאמין בשופט שיפסוק לטובתו;
• אף נאשם לא היו מודה באשמה, אפילו במשפטי התעבורה, כי לכולם אמון מוחלט בשופט;
• ערכאות הערעור – פליליות ואזרחיות – היו מוצפות בערעורים, משום שכל מי שלא בא על סיפוקו המלא היה מערער מתוך הנחה שהערכאה הבאה תתקן את טעויותיה של הקודמת;
• גם הבג”ץ היה מוצף בעתירות, ובמקום 2,000 בשנה, כיום, הם היו מקבלים 200,000 בשנה…

וכן הלאה, וכן הלאה …

במצב הזה כל השופטים כולם, ביחד ולחוד, היו מבקשים את נפשם למות מרוב אמון הציבור.

לכן הם בכלל לא משתדלים לזכות באמון הציבור, וההיפך הוא הנכון: הם רוצים שתצא מבית המשפט עם טעם מר בפה, בין אם זכית, בין אם הפסדת, כדי שלא יהיה לך החשק לחזור אלינו.

משפטי התעבורה כמשל

פגשתי פעם ברחוב לקוח מרוצה, אותו הוצאתי זכאי במשפט תעבורה, והוא מספר לי שהוא קיבל עוד דוח, אבל החליט לשלם את הקנס בדואר (או לבוא לבית המשפט ולהודות – איני זוכר את הפרטים). וכל כך מדוע, שאלתי את הלקוח המרוצה. אין לי כסף לעוד זיכויים, ענה לי האיש.

איך זה קורה?

משפט-תעבורה מצוי צריך להתחיל ולהיגמר בישיבה אחת – אפילו אם הוא “תיק הוכחות”: אתה שולח הודעת-כפירה, בית המשפט מזמין אותך ואת השוטר, שומע את שניכם, ולרוב פוסק על-אתר – כמו באמריקה.

אצלנו – שומו שמיים: אתה צריך להפסיד יום עבודה, ואם יש לך עורך-דין אתה צריך לממן גם את יום העבודה שלו, רק כדי לקנות את הזכות לומר “כופר באשמה” – אבל זה עו”ד לא הכל: בניגוד להוראות החוק המפורשות, השופט והתובע עושים לך חקירת שתי-וערב שלא הייתה מביישת שום לשכת חקירות בעולם, אפילו בפרגוסון, מיזורי, ויעשו את הכל כדי לשנות את הכפירה שלך להודאה בכל עובדות האישום. כדי להוציא ממך את ה“מודה אני לפניך”, או, לפחות, להפשיט אותך מכל ההפתעות אותן אתה רשאי לשמור סמוך לחזה עד לרגע המתאים לך.

ומה קורה אם השופט לא מצליח לסחוט ממך הודאה מלאה? אז בא ה”נדחה להוכחות”, אשר, במקרים רבים, מניב את ה”כבוד השופט, אני לא יכול להפסיד עוד יום עבודה, מודה אני לפניך”, וגם אם לא – התובע זוכה לפסק-זמן המאפשר לו להתחיל להכין את תיק הראיות שאותו הוא היה צריך להכין עוד לפני החתימה על כתב-האישום.

הלאה: הגענו בשלום לישיבת ההוכחות, ואז מתחיל מאראתון מיקצי השיפורים: כל התנגדות של הסניגור מצריכה דחיית כדי “להיערך בהתאם”… האם התובעים לא יודעים להכין תיק שלם? הם יודעים גם יודעים, אבל הם יודעים גם שכל דחייה תתיש אותך עוד יותר, עד שתביא אותך לכדי “מודה  אני לפניך”.

לשופט ולתובע הדחיות האלה לא עולות דבר, כי הם ממילא באים יום-יום לעבודה, וממילא הן לא עולות דבר גם למדינה, המעסיקה אותם ומשלמת להם משכורת חודשית – אבל לך כל דחייה זה עוד יום עבודה, עו”ד שכר טירחה.

אז אתה וסניגורך מתנגדים לדחיות האלה: כבודו, זה חוזר שוב ושוב, זה כבר היה לדבר-שבשיטה – והכל כדי להתיש את הנאשמים ולהפיק מהם הודאות, אחרי שהם כפרו באשמתם.

ומה יחליט בית המשפט?

לשופטת המנוחה רחל טאובר (תעבורה, ראשל”צ) הייתה שיטה: מגילה כאורך הגלות, עמודים שלמים הפותחים ב”אכן צודק הסניגור המלומד בטענתו שהתופעה הזאת חוזרת על עצמה שוב-ושוב, ושיש להפסיק אותה אחת-ולתמיד”, וכו’, וכו’, וכו’ …

יופי, ועכשיו אנחנו מחכים לשורה התחתונה, האומרת כי “אני דוחה את בקשתו של התובע לדחות את המשך המשפט לצורך ה”היערכות בהתאם”, כלשונו …

אבל לא … השורה התחתונה תהייה: יחד עם זאת, למען חקר-האמת, אני נעתרת לבקשתו של התובע, ודוחה את המשך המשפט ליום … נא לפתוח יומנים.

(ועכשיו תגידו לי שמחה, לא יאה ולא ראוי להשתלח במי שכבר אינו בין החיים, וגם לא יכול להתגונן, ואני לכם אען, ושוב אען, ולא בפעם הראשונה: מי שמשתין על כללי המשחק בחייו, שלא ייאחז בהם במותו, ומי שבחייו מוותר על הזכות להגן על עצמו – בין שהדבר הוא למטה מכבודו, בין משום שרצונו הטוב והחופשי הוא בחר לעצמו מקום עבודה האוסר עליו להתגונן – שלא יהפוך את עורו לאחר שהוא מת).

הלאה: בית המשפט נותן לתביעה שורה של דחיות למיקצי שיפורים, ולאחר כמה ישיבות של הוכחות בתיק מצוי ופשוט, התובע מכריז “אלה עדי”, הכדור עובר למגרשה של ההגנה, הסניגור אומר “אלה עדי” בלי שהעלה אל הדוכן אפילו עד אחד, והתרחיש הוא כזה:

התובע: הנאשם לא הביא כל ראייה להגנתו. אבקש להרשיע על פי הראיות.

הסניגור: אבקש לזכות את הנאשם, חברי המלומד לא הביא שמץ של ראייה, אפילו לא לקשר שבין הנאשם לאירוע.

בשלב הזה התובע מתחיל להבין שהוא לא עשה אפילו רבע עבודה, והוא קופץ ממקומו: רגע-רגע, כבודו, אני מבקש לחזור בי מהכרזה אלה-עדי!

כאן חוזר על עצמו התסריט שתואר לעיל (ע”ע רחל טאובר), כאשר כבר לא מדובר ב”טעות” או “תקלה” שגרתית-עד-לזרא, אלא בתובנה מאוחרת של התובע, לאחר שהכריז, במלוא ה”אחריות”, אלה-עדי, והתוצאה – כמה מפתיעה: השופט נעתר לבקשת התובע, המשך הדיון נדחה, ומתחילה פרשת התביעה מס’ 2, כאשר התובע כבר יודע את סודותיו הכמוסים של הנאשם, אותם הוא רשאי להחזיק סמוך לחזהו על לשלב הסיכומים.

אלא מאי? גם הפעם, לאחר כמה ישיבות, התובע מכריז שוב אלה-עדי ומבקש להרשיע, הסניגור מבקש לזכות, דבר המביא את התובע לקפוץ עם הרגע-רגע שלו, והתיק נדחה לפרשת התביעה מס’ 3.

כעת הסיפור מגיע לסיומו, ואחרי עשר ישיבות, עם שלוש פרשות תביעה, ואפס פרשות הגנה, התובע כבר לא מעז לבקש רגע-רגע, והנאשם מזוכה – כפי שהיה צריך להיות כבר בתום פרשת התביעה מס’ 1.

מה נשאר להגנה לעשות? לבקש הוצאות, אחרי כל ההטרדה, כאשר לפי הפסיקה מקרים קלים בהרבה מזכים את הנאשם בהוצאות.

ומה אומרת השופטת צימרינג מוניץ נחמה (תעבורה ת”א, היום מחוזי נצרת) כנימוק לדחיית הבקשה לחיוב המדינה בהוצאות? הסניגור המלומד האריך בהתנגדויות!

מה זה “האריך בהתנגדויות” כאשר כל ההתנגדויות שלו התקבלו כמוצדקות, למעט ההתנגדויות למיקצי-השיפורים של התובע, אשר, בדיעבד, התגלו גם הן כמוצדקות?!

ומה ציפתה הגברת השופטת – שהסניגור יקצר בהתנגדויות, ויעזור לתובע להקים על רגליו תיק כושל כנגד לקוחו?!

הנה כי כן, גם כאשר אתה יוצא זכאי, אתה נשאר עם טעם מר בפה, והשופטים עדיין לא מבינים מדוע הם מאבדים את אמון הציבור – אפילו בעניינים הרחוקים כרחוק מזרח ממערב מכל זיקה לפוליטיקה, לאקטיביזם שיפוטי, ומכל התירוצים של ביניש ושות‘ לאבדן אמון הציבור.

לא מעוניינים באמון הציבור, אבל רודפים את המבקרים אותם

כעת, אחרי שראינו כי השופטים לא רק שאינם מעוניינים באמון הציבור, אלא גם פוחדים ממנו פחד-מוות, ובורחים ממנו כמפני אש, עולה ונשאלת, באופן טבעי, השאלה מדוע, אם כן, הם כל כך שונאים את הביקורת, ומדוע הם רודפים עד-חרמה את המבקרים אותם (כמו, למשל, עבדכם הנאמן)?

שאלה מצויינת, באמת שאלה מצויינת!

והתשובה היא פשוטה עד להחריד:

ראשית – וזה ברור לכל – אף בעל-שררה לא אוהב לחטוף ביקורת – אבל זה עו”ד לא הכל.

שנית – נניח שהשופטים הגיעה למסקנה כי רמת האמון הרצוייה להם, על פי שקלול זה או אחר, היא, נניח, 63.27%: לא גבוהה מדי (שלא יבקשו את נפשם למות, המסכנים), ולא נמוכה מדי (שלא יצטרכו לעבור לצד השני של הרחוב כאשר הם רואים את השכנה ממול, הבאה מולם): פשרה סבירה, בלי כיפופי-ידיים.

כעת, מה הם צריכים לעשות כדי לשמור על רמת האמון הזאת?

בהעדר ביקורת הם יכולים לשבת בשקט ולתת לאמון לצנוח עד לרמת-היעד הזאת, לפני שהם נוקפים אצבע כדי לעצור ירידה נוספת.

עם ביקורת כזאת הם צריכים להתאמץ על מנת להרים את האמון לרמת-היעד הזאת – 63.27%, כאמור.

נו, ומי אוהב להתאמץ, כאשר גם בלי כל מאמץ הוא מקבל את שכרו, ואת הרכנת-הראש הכנועה של כל המתדיינים בפניו – ואשר לשכת עורכי-הדין, אשר אמורה להיות החלוץ-לפני-המחנה בביקורת על השופטים, בוגדת בשליחותה, ועושה עבורם את המלאכה המטונפת והנאלחת ביותר?

לכן אין כל פליאה בכך שבקהילת השופטים הולכים ורבים הקולות האומרים אנחנו בכלל לא זקוקים לאמון הציבור, אנחנו מלאכי-שרת צחורי-כנפיים, ואנחנו נעשה את אותו הצדק האבסולוטי שאנחנו עושים היום – גם בלי אמון הציבור.

אבל זו כבר אופרה אחרת, לדיון נפרד.

______________

דורית ביניש ממשיכה לרמות את כל העולם – ובמיוחד את עצמה

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס