אשר יגורתי (ל”ח): גרוניס והפרקליטה שוש שמואלי משתגלים שלוש שנים, ובסוף הם מוכרחים לגמור

על שחיתות-האגו אשר גוררת סחבת של שנים, בעניין בו ניתן להוציא צו מוחלט עם תשובתה הראשונה של הפרקליטות

שמחה ניר, עו”ד

בן 75 שנים אנוכי היום, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

הקדמה

מפעם לפעם אני נדהם לגלות כיצד אני חווה שוב ושוב תופעה מסויימת בבתי המשפט, ורק אחרי עשרות שנים של אותה החווייה אני תופס מה בעצם הם עושים. כך קרה לי בעניין עליו עמדתי במאמר על אתיקה, דמגוגיה וסתימת-פיות, בו גיליתי (לעצמי ולכם) את מה שאני קורא “שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת ובעקרונות נכונים”, וכך קרה לי גם בעניין התרגיל על שמו של אפרים דורון, כאשר נזקקתי לכ-40 שנה של הופעות בבית המשפט העליון, כדי להבין איזה תרגיל מסריח עושים לנו השופטים, ואנחנו לא מרגישים בכך.

הסחבת-בכוונה, ושחיתות-האגו

היום אני אדבר על סחבת מכוונת של מי שמקוננים על כך שאבדן אמון הציבור בשופטיו נובע מהסחבת, ולא משחיתות.

מהסחבת – זה בגלל האוצר, שלא נותן תקנים. והשחיתות? היא בכלל לא קיימת אצלנו, שהרי אם היינו מושחתים הייתם צריכים לצרף מעטפות-כסף לכל תביעה וכו’, ואנחנו, כמובן, לא לוקחים שוחד.

טוב, אז נצא – לצורך דיוננו היום – מתוך ההנחה המפוקפקת שהאוצר לא נותן תקנים מספיקים. ההנחה הזאת לא נכונה, משום שהאחראי לכך הוא שר המשפטים, ובמסגרת פרק ה’ למבחן-הקבלה-לעבודה שעשינו לגרוניס, עם כניסתו ללשכת נשיא העליון, הזמנתי אותו לפנות אל השר, אבל הוא לא עשה כן, וגרר את רגליו, בתירוצים לא-רלוואנטיים, תירוצים מההפטרה.

ונצא גם מההנחה שהשופטים לא לוקחים שוחד (הרשו לי לפקפק בכך. אמנם אין לי הוכחות, אבל כשזה יפרוץ – וזה יפרוץ מהר מכפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם! – תזכרו שאמרתי לכם. תזכרו!).

ומה בין שני הקצוות – הסחבת מכאן, והשחיתות ה”קשה” מכאן? מה עם אותה שחיתות “רכה” אשר “דווקא היא מסכנת את החברה בישראל”, כלשונו של הבדימוס יצחק זמיר, שותף-מייסד למקהלת הבדימוסים של ביהמ”ש העליון, אותה הוא מייחס לכל המגזרים של עובדי-הציבור – חוץ מהשופטים?

במובן הזה, במובן השחיתות ה”רכה” – “ריכוך” פרי המצאתו של זמיר, אשר לא העז להשתמש במילה “הסתאבות” – מערכת המשפט שלנו מושחתת מאוד, ואתם יודעים את עמדתי.

היום אני מעלה כאן הפעם נקודה הנמצאת בתחום השחיתות הרכה – אי-שם בין שני הקצוות: סחבת שאינה פרי העומס על השופטים, אלא דווקא יוצרת אותו, ואקרא לה שחיתות האגו.

לבושתי, גם לתובנה הזאת נזקקתי לשנים לא מעטות.

המונח הזה – שחיתות-האגו – שהומצא על ידי אגב כתיבתו של המאמר הזה, משקף תופעה שעמדתי עליה לא פעם: השופטים לא רוצים להיחשב כ”מתמסרים בקלות”, וגם חוששים שתדמית של עושי-צדק-להמונים תדחף את ההמונים להציף אותם בתביעות, עתירות ערעורים ומה לא.

התיק-לדוגמה בו נדון כאן הוא תיק-בג”ץ אשר נסחב למעלה משלוש ורבע שנים, וממחיש את התופעה – הכל בניצוחו של אשר יגורתי, לבית גרוניס.

תיק הבג”ץ

מוטי אשכנזי המפורסם, יחד עם 76 עותרים נוספים, עתרו לבג”ץ (בג”ץ 2300/11) נגד שר המשפטים ומנהל רשות האכיפה והגבייה (להלן – רא”ג), על כך שהחלטות שאורכן עולה על 17 שורות (להלן – החלטות ארוכות), אינן נשלחות לחייבים בדואר ועליהם לפנות ללשכת ההוצאה לפועל על מנת לקבלן (ולהפסיד יום עבודה בכל מקרה).

היו בעתירה עניינים נוספים, אבל הם נופנפו כבר בהתחלה, באופן מפוקפק ביותר, ובהם לא נדון הפעם.

כאשר עתירה כזאת מוגשת, היא מועלית באותו היום אל שופט תורן, וזה מחליט אם לדרוש תשובה, להעביר להרכב כדי שזה יחליט, או שיש לדחות את העתירה ללא דיון בעל-פה מהנימוק השקרי שהיא “לא מגלה עילה“. כיוון ששופט יחיד לא מוסמך לדחות עתירה, השופט התורן מוצא לו שני שופטים נוספים, ואלה מוציאין עט מכיס מקטורנם – וחותמין.

במקרה דנן השופט התורן היה אשר גרוניס, עוד לפני שהוא נכנס לנעליה של דורית ביניש (אשר, כזכור, היו לה שלוש נעלים), והוא החליט כי המשיבים יגישו את תשובתם, לעתירה. המשיבים, בתשובתם, לא כפרו בזכותם של העותרים לקבל גם החלטות ארוכות, אבל ביקשו אורכה של כך-וכך שבועות או חודשים, מהטעם שהם מפתחים מערכת מחשב חדשה אשר תענה גם על הדרישה להפקת החלטות ארוכות.

הפקת ההחלטות נעשית ע”י קבלן חיצוני, הוא דפוס בארי, אשר מפיק עבור משרדי הממשלה גם את דוחות התנועה הממוחשבים, וכנראה גם דברים רבים אחרים.

הטענה לפיה הפקתן של החלטות ארוכות מצריכה את פיתוחה של מערכת חדה היא טענת-סרק שקרית, כפי שיתברר מאוחר יותר מפי המשיבים עצמם, ועל כך נעמוד בהמשך. היא שקרית לא רק מבחינת המערכת הקיימת, אלא גם משום שאם הקבלן החיצוני לא יכול להפיק החלטות ארוכות, שיתכבדו הפקידים בלשכת ההוצל”פ, וידפיסו (או יצלמו) את ההחלטות בלשכה עצמה, וישלחו אותן לחייבים במישרין מהלשכה.

הטענה הזאת היא גם שקרית גם מבחינת המערכת הקיימת, משום שהגבלת אורך ההחלטה המופקת ע”י הקבלן היא עניין של מדיניות אשר נקבעת ע”י הרא”ג, ומבחינה טכנית די בלחיצת-כפתור כדי לתת למערכת להפיק כל החלטה, בכל אורך, ובהמשך נגיע גם לכך.

והמדיניות של הרא”ג היא להערים על החייבים את כל הקשיים הטכניים האפשריים – בנוסף לשחיתויות האחרות שלהם למשל: שחיתות ה”סולמית”.

מה נשתנו הליכי הבג”ץ מכל ההליכים?

מה עושים כאשר התיק מגיע למצב בו הנתבע, או הנאשם, מודים בצדקת התביעה נגדם?

במשפט האזרחי מקבלים את התביעה ופוסקים לטובת התובע, ואם לנתבע קשה לשלם – שיתחנן על נפשו בלשכת ההוצאה לפועל, כדי שיאפשרו לו פריסת תשלומים נוחה, או שיבקש להכריז על עצמו פושט-רגל.

גם במשפט הפלילי פוסקים לטובת המאשים, או המאשימה, מרשיעים את הנאשם, ועוברים לטיעון לעונש.

בבג”ץ השופטים יוציאו לך את הנשמה גם אם בסוף תקבל את מבוקשך, והכל כדי שתצא עם טעם מר בפה, ושלא תחזור אליהם שוב, עם עתירותיך הצודקות.

מה זה תצהיר “למיטב ידיעתו”?

תצהיר המוגש לבית המשפט הוא תחליף לעדות חיה באולם בית המשפט, כמוהו כעדות בבית המשפט, ומי שעושה תצהיר כוזב, עובר עבירה פלילית.

כוחה הראייתי של עדות – בין עדות חיה, בין כתצהיר – נובע משלושה גורמים:

האחד – ידיעתו האישית של המצהיר;

השני – המצהיר כפוף לחקירה נגדית, במטרה להראות שהוא משקר, ולהוציא ממנו את האמת שהוא לא ממש משתוקק לגלות;

והשלישי – העונש הצפוי למצהיר אם יעיד דבר-שקר.

ישנם מקרים חריגים בהם המחוקק מתיר להגיש תצהיר שאינו מבוסס על ידיעתו האישית של המצהיר, אלא רק על “מיטב ידיעתו ואמונתו”. כך, למשל, בעתירה לבג”ץ הכיר המחוקק בכך שהרשויות אשר מסרבות לתת לפונים אליהן את מבוקשם לא יתנדבו לספק להם את המידע הדרוש להם, ולכן העותר לבג”ץ יכול להצהיר על עובדות שהן “למיטב ידיעתו ואמונתו” בלבד.

הרשויות המשיבות לבג”ץ אמורות לדעת את העובדות הרלוואנטיות, ולכן אין שום הוראה הפוטרת אותן מלאמת את הודעותיהן לבית המשפט בתצהירים של ממש, עשויים ע”י מי שיודע את העובדות לאשורן.

אלא שהבג”ץ שלנו לא מכיר בכל העקרונות האלה, ואצלו הכל הפוך – הן לרעת העותרים, והן לטובת המשיבים.

כך, למשל, כאשר הרשות מסתירה מהעותר את המידע הדרוש, דבר המאלץ אותו להצהיר “למיטב ידיעתו ואמונתו” בלבד, דוחים אותו לא אחת בקש, באמירה שהוא “לא הביא שמץ ראייה לטענותיו”, אבל לרשות, שבידיה כל המידע, הם נותנים הנחות, בכך שהם פוטרים אותה מלאמת את טענותיה ומאפשרים לה להביא תצהירים העשויים רק “למיטב ידיעתו” (ואפילו לא “למיטב אמונתו”) של מי שאין לו שום ידיעה ושום אמונה, והוא חותם על מה שמכינים לו המרמים את בית המשפט בשם המדינה.

הכוונה היא, למי שלא יודע, למחלקת בג”ץ בפרקליטות המדינה. דורית ביניש התחנכה שם, שי ניצן התחנך שם, עוזי פוגלמן התחנך שם, מרים נאור התחנכה שם, מישאל חשין התחנך שם, וזאת רק “דגימת אקראי” של בוגרי בית הספר הממלכתי לשקרנים, אשר היו לשופטים בבית המשפט העליון, וייבאו לשם את תרבות-השקר.

התוצאה היא: התצהירים שנערכים בבית הספר לשקרנים נחתמים ע”י פקידים שאין להם מושג קלוש בנושא עליו הם מצהירים, וממילא הם גם לא יעמדו לדין על תצהיריהם הכוזבים. הם תמיד יכולים לומר ציפור קטנה לחשה לי, ואני קיבלתי את דבריה ללא הרהור, ועל כן אמרתי שהדברים נכונים רק “למיטב ידיעתי”.

ועל כך אמרינן הרוצה לשקר, ירחיק עדותו.

נקודה נוספת היא שהבג”ץ, כעיקרון, לא מתיר לחקור את המצהירים, מטעם הרשות: ההפקרות חוגגת, ואם מחלקת בג”ץ בפרקליטות המדינה היא, כאמור, הבצפר לשקרנים – הבג”ץ הוא האוניברסיטה למדעי-השקר.

מה קרה בתיק של מוטי אשכנזי ו-76 אחרים?

כאמור לעיל, מלכתחילה המשיבים לא חלקו על כך שהם צריכים להמציא לחייבים גם החלטות, ושהם לא מקיימים את חובתם זו, אבל ביקשו אורכה של כך-וכך שבועות או חודשים, מהטעם שהם מפתחים מערכת מחשב חדשה אשר תענה גם על הדרישה להפקת החלטות ארוכות.

גרוניס נתן להם את הארכה שהם ביקשו, ובהמשך הם חזרו כל פעם עם “בשורה” שהנה, או-טו-טו, המערכת החדשה פועלת “לתפארת מדינת ישראל”, אבל שורת ההבטחות הזאת התארכה, כאמור, ליותר משלוש שנים.

המאפיין את כל ה”בשורות” האלה הוא שהן נתמכו בתצהירים שנעשו “למיטב ידיעתו” של פקיד זה או אחר, אשר לא היה לו שום מידע מקצועי על המערכת המובטחת, במקום שייעשו מידיעתם האישית של מי מעורבים בפיתוחה של המערכת הזאת.

כך קרה גם בתיק הזה: גרוניס, שבינתיים נכנס לנעליה של ביניש, לקח על עצמו את ניהול התיק הזה, ונתן לשקרנים לחגוג. ב”כ העותרים, עו”ד דב אבן-אור, ניסה בכל יכולתו להאיר את אזניו של יגורתי לכך שהמשיבים מרמים אותו לאורך כל הדרך, ולשם כך הוא ביקש לחקור את המצהירים מטעמם, להביא תצהירים נגדיים, וגם להראות סתירות בהודעותיהם של המשיבים – אבל אשר יגורתי, ערל-הלב לאדם-ולחי, ערל-הלב גם בעניינים האנושיים הרגישים ביותר, גילה כי לא רק ליבו ערל, אלא גם אזניו ערלות, וכפי שאנחנו כבר יודעים, גרוניס לא משתנה, גרוניס נשאר גרוניס.

אמרנו סתירות: כאשר נוח היה למשיבים, כמות ההחלטות הארוכות הייתה כזאת שאי אפשר להתמודד איתה “ידנית”, אבל כאשר היה נוח להם היפוכו של דבר, הכמות שלהן הייתה “זניחה”, לאמור ממה ועל מה בכלל אתם עושים מזה עניין. וגרוניס רואה את הקולות – ושותק, רואה את השקרנים ואת שקריהם – ונותן להם חבל ארוך-ארוך.

או, למשל, הטענה שבמערכת הקיימת אי אפשר לבצע שינויים אשר יאפשרו להפיק גם החלטות שאורכן למעלה מ-17 שורות – זו הייתה עמדתם מלכתחילה, אבל כאשר הם מיצו את כל תרגילי-הסחבת האפשריים והבלתי-אפשריים, ולא הצליחו לקיים את הבטחותיהם, הם הבינו שהם מותחים את החבל יותר מדי. בנקודה הזאת הם “הפכו כיוון”, והבטיחו ליצור “מודול” אשר יאפשר להפיק החלטות ארוכות גם במערכת הקיימת.

אז לידיעת כל מי שמעוניין, וזו “תורה” שכל איש-מחשבים מתחיל יונק עם חלב אימו: אורך ההחלטה הניתנת להדפסה נקבע על ידי מזמין השירות, ולמקנפגים את המערכת לא נותר אלא להקליד את המספר המתאים ב”שדה” המתאים של התוכנה. רוצים 17 שורות? נקליד “17”. רוצים אורך בלתי-מוגבל – נקליד “9999”, וזה מספיק להחלטות של מאות עמודים – דבר שלא קורה במערכת ההוצאה לפועל.

האם באמת גרוניס תמים עד כדי כך?

כפי שיוסבר בהמשך, כל התנהלותו הייתה מתוזמרת עם הפרקליטות מיום הגשתה של העתירה, ועד למתן פסק-הדין – נושא כאוב אשר בהמשך נגיע גם אליו.

לא, זה לא אומר שגרוניס ישב עם הפרקליטים, ותיכנן איתם איך לנהל את התיק. הוא לא היה זקוק לכך, משום שההתנהלות הקלוקלת הזאת היא שיגרה שעוברת בירושה מדור-דור – הן בפרקליטות והן אצל השופטים – שיגרה התואמת הן את האינטרסים של הפרקליטות ושולחיה, והן את אלה של השופטים, שיגרה אשר, כאמור לעיל, רבים ממטפחיה הגיעו במרוצת השנים ממחלקת הבג”צים בפרקליטות המדינה אל כורסאות השופטים בביהמ”ש העליון.

מה עם “העדר עילת הגנה”?

ראינו לעיל כי ידם של שופטי הבג”ץ קלה מאוד על הדק דחייתן של עתירות ללא דיון בעל-פה מהנימוק השקרי שהן “לא מגלות עילה” – גם כאשר העילה שהן מגלות זועקת לשמיים.

במשפט האזרחי, כשם שניתן למחוק כתב-תביעה מחמת “העדר עילה”, כך גם ניתן למחוק כתב-הגנה מהטעם שהוא “לא מגלה עילה”. כדי לפשט את הנושא ניתן דוגמה פשטנית: הנתבע לא מכחיש את הנטען בכתב התביעה, אבל טוען ל”הגנתו” כי “לא מתחשק לו לשלם את חובו לתובע”.

על “עילת הגנה” כזאת אומרים שהיא אינה עילה כלל ועיקר, ונותנים פסק-דין לטובת התובע, על פי הנטען בכתב התביעה.

אצל שופטי הבג”ץ “אין חיה כזאת”, ואם למשיבים אין עילת-הגנה, הבג”ץ יוצר אותה עבורם, יש-מאיין, וגם נותן להם אין-ספור מיקצי-שיפורים – כמו שראינו גם בתיק הזה.

ואומרים לנו שהבג”ץ הוא מעוזו ומבצרו של האזרח הקטן בריבו עם השלטון ובעלי השררה.

הסחבת

תשובתה הראשונה של הפרקליטות, בה היא, כאמור, הודתה בזכותם של העותרים לקבל בדואר גם החלטות ארוכות, אבל טענה שדרוש לה זמן לצורך פיתוחה של המערכת החדשה, לא השאירה מקום לשום אפשרות, זולת צו מוחלט המחייב את המשיבים לשלוח לעותרים גם החלטות ארוכות, והדבר היחיד שהיה פחות לוויכוחים היה הארכה לביצוע המתחייב מהצו, לפני שיינקטו נגד המשיבים הליכי בזיון בית המשפט.

אבל לא אצל אשר יגורתי, אשר לקח שיגרת-התנהלות קלוקלת, ושידרג אותה לתלפיות: במקום צו מוחלט, ללא שום רגע-רגע, הוא יצר סחבת של למעלה משלוש שנים, וכ-50 החלטות. חמשים החלטות על עניין כל כך פשוט וברור, שמול עובדותיו – שאינן שנויות במחלוקת – עומדת הבטחת-סרק לא רצינית אשר מתחדשת השכם והערב.

כדי לתת חמשים החלטות צריך היה גרוניס לקרוא חמשים הודעות מטעם המשיבים, וחמשים תגובות מטעם העותרים. זה לא לגמרי מדוייק, כי קודם צריך לבקש רשות להגיב, ולקבל החלטה הנותנת את הרשות הזאת, אבל עדיין חמשים החלטות הן חמשים החלטות.

נשאלת השאלה לשם מה הוא היה זקוק לסחבת הזאת, כאשר כל העולם ואשתו באים בטענות על הסחבת בבתי המשפט בכלל, ובמיוחד בבית המשפט העליון, בו תיקים נסחבים שנים לא מעטות.

מי לא אשם בסחבת

לפני שניגע בשאלה לשם מה גרוניס זקוק לסחבת הזאת, נראה קודם מי לא אשם בסחבת הזאת.

לא אשמים בה נערי האוצר, משום שמספר השופטים בביהמ”ש העליון נקבע על ידי הכנסת, ומי שעדיין לא לקה באלצהיימר מתקדם (כמו עבדכם הנאמן, למשל) זוכר היטב כיצד אהרן ברק בא לכנסת כדי להתנגד להוספה של שופטים, וגם זה מדבר בעד עצמו.

מי שאשם בסחבת המסויימת שבתיק בו עסקינן (ומן הסתם גם בתיקים רבים כדוגמתו) הוא גרוניס עצמו, שיכול היה לתת צו מוחלט באבחת-חרב, כשהתיק עדיין היה צעיר מאוד – ולא עשה זאת.

האינטרס של שופטי הבג”ץ: מניעת “הצפה” ואגו נפוח

שנים רבות היו קריאות להוריד את סמכויות הבג”ץ לבתי המשפט הנמוכים יותר, אבל השופטים לדורותיהם התנגדו לכך נחרצות, בתירוץ שרק הבג”ץ יכול ויודע לתת סעד יעיל ומהיר. אפשר להוסיף לכך גם את הנטייה הטבעית של בעלי השררה להגן על חלקות-האלוהים הקטנות שלהם מפני כל צר ואורב.

אבל שופטי הבג”ץ לא אוהבים לתת סעד יעיל ומהיר – וגם לכך יש לפחות שתי סיבות: ראשית – הם חוששים מ”הצפה”: אם הם יתנו לכל דורש סעד יעיל ומהיר, מחר יבוא עשרה עותרים תחתיו, מחרתיים 100, וביום שלאחר מכן – 1000 עותרים חדשים על כל עותר שבא על סיפוקו היום.

והסיבה השנייה – האגו: הם לא רוצים להיראות כ”מתמסרים בקלות”, דבר אשר יביא, חו”ח, ל”פחיתה במעמדם”…

העובדה הסטטיסטית הבולטת ביותר בנושא הזה היא שרק כאחוז אחד (!) מהעתירות לבג”ץ זוכות לצו מוחלט. למען ההגינות יש לציין כי קיימים מקרים בהם לא ניתן צו מוחלט, אבל בעקבות העתירה לבג”ץ הרשויות מתקפלות, והעותר מקבל את מבוקשו.

אבל העותר לבג”ץ מבקש לא רק סעד, אלא גם צדק, ולא רק צדק, אלא צדק מעל השולחן, ולא מתחת לשולחן. צדק שהוא יוכל לתלות על הקיר (גם בבית וגם בפייסבוק), צדק אשר ירתיע את הרשויות מלהתעמר בפונים אליהן.

ואת זה הוא לא מקבל בבג”ץ, כי, כאמור, שופטי הבג”ץ לא מתמסרים בקלות. גם להם יש אגו.

האינטרס של הפרקליטים בשרות המדינה

מי שהולך להיות עורך-דין לא עושה זאת כדי להפסיד במשפטים, אלא כדי לזכות בהם, ולכן אך טבעי הוא שהוא יעשה הכל כדי לזכות בכל משפט. יעשה הכל – בכפוף למגבלות מסויימות.

כך, למשל, עו”ד המנהל משפט לא יתכנת את עדיו לדבר-שקר – גם לא את הנאשם שהוא מייצג בבית המשפט. הוא יכול להורות לנאשם לשמור על זכות השתיקה, הוא יכול לומר לו “תעיד כפי שאתה מבין”, אבל לא לעזור לו לבנות קונסטרוקציה שקרית.

חובתו, על  פי כללי האתיקה, של עורך דין שלא לטעות טענות (עובדתיות או משפטיות) שהוא יודע שהן אינן נכונות אינה חלה על הכחשות – בין בכתב, בין בעל-פה, ואם הוא, בכתב-הגנה, למשל, כותב כי “הנתבע מכחיש את כל הנטען בכתב-התביעה, למעט מה שהוא יודה בו במפורש”, זה בסדר גמור, אפילו אם עורך-הדין יודע שכל הנטען בכתב-התביעה הוא נכון גם נכון.

עד כאן הדברים אמורים בעורך-הדין הפרטי, אשר מייצג לקוחות פרטיים.

שונים הדברים כאשר מדובר בעורך-הדין הציבורי, ובמיוחד בפרקליטות המדינה ובכל שלוחותיה המחוזיות והאחרות: בנוסף לחובות החלים על כל עו”ד, הוא חייב בהגינות כפולה ומכופלת – גם לציבור אותו הוא מייצג, וגם לצד-שכנגד, שגם הוא בגדר “הציבור” וגם הוא, במיסיו, משלם את שכרו של הפרקליט.

וזו גם חובתו לבית המשפט, שהוא אחת משלוש רשויות השלטון, שלא לעשות את בית המשפט שותף לרמאויות.

ובמלים אחרות: הפרקליט הציבורי חייב לרסן ולדכא את תשוקתו ל”ניצחון ליטיגאנטי” בכל מחיר.

דא עקא שבפרקליטות יושבים עורכי-דין חסרי-בושה, אשר לא יבחלו בשום שקר על מנת לזכות במשפט. הם לא רק יטענו טענות שקריות, אלא גם יתכנתו את עדיהם ואת מצהיריהם להעיד לשקר.

ואם בפרקליטות המדינה מדובר, מחלקת בג”ץ בפרקליטות המדינה היא מעוזם ומבצרם של פרקליטי המדינה השקרנים, וכבר עמדנו על כך.

מה זה “העתירה מתייתרת”?

כפי שראינו לעיל, הפרקליטים המייצגים את המשיבים בתיק דנן (שר המשפטים ומנהל רשות האכיפה והגבייה) אכן הודו בזכותם של העותרים לקבל בדואר החלטות ארוכות, אבל כבר מתגובה הראשונה שלהם הם טענו כי אנחנו מפתחים מערכת חדשה שאו-טו-טו תהיה מוכנה, היא תפיק גם החלטות ארוכות, ולכן העתירה “מתייתרת”…

מדוע לומר שהעתירה “מתייתרת”, ולא לומר “העותרים צודקים, אנחנו מסכימים שיינתן צו מוחלט לטובתם?

משום שאם העתירה “התייתרה”, אנחנו “ניצחנו”, ואם ניתן צו מוחלט, אנחנו “הפסדנו”, והפרקליטים, כאמור, שטופים תשוקה ותאווה בלתי נשלטות לניצחונות ליטיגאנטיים.

לבוא בסוף היום לצלאח א-דין, עם סל ניצחונות גדוש ככל האפשר.

מה זה “העתירה מתייתרת, והיא נמחקת”?

במשפט האזרחי תביעה יכולה “להתקבל”, “להידחות” או “להימחק”.

כאשר תביעה מתקבלת או נדחית, יש לכך השלכות מעשיות ואופרטיביות, כולל “מעשה בית דין”, המונע את התובע לנסות את מזלו בתביעה נוספת בגין אותה העילה.

תביעה אשר “נמחקה”, דינה כאילו היא כלל לא הוגשה לבית המשפט, ולא הייתה קיימת מעולם.

אבל בבג”ץ כללי המשחק שונים, למרות שהם לא כתובים בשום מקום.

כפי שראינו לעיל, כאשר המשיבים “מתקפלים” ומסכימים לתת לעותר את מבוקשו, גם לפרקליטות וגם לשופטים אין חשק לסגור את התיק בצו מוחלט. לדחות את העתירה קשה להם, כי העובדה שהעותרים קיבלו את מבוקשם אומרת כי הם צדקו בהגישם את העתירה, אבל גם “לקבל” אותה קשה להם, כי הדבר יחייב אותם לתת צו מוחלט, ואת זה הם, כאמור, שונאים לעשות.

אז הם מחליטים עבור העותרים שעתירתם “מתייתרת”, ולכן הם “מוחקים” אותה…

לא “מנהלים את המדינה”?

אחת העילות – המוצדקות – לדחייתן של עתירות לבג”ץ היא שהבג”ץ לא מעמיד את שיקול דעתו שלו במקום שיקול דעתה של הרשות המוסמכת. הוא רק בודק אם היא פעלה במסגרת החוק, ובמסגרת “מתחם הסבירות”.

זה נכון, כי הבג”ץ אינו “ממשלת-על”, אשר עומדת בראש הרשות המבצעת. הוא לא נבחר ע”י הציבור, איש לא הגדיר כך את תפקידו וסמכויותיו, ומי שהממשלה וזרועותיה לא מתנהלים לטעמו – יבחר ממשלה אחרת בבחירות הבאות. הוא, הבג”ץ, אינו “מנהל המדינה”.

אבל כשהם רוצים, הם מנהלים גם מנהלים את המדינה, באמצעות החבל הארוך שהם נותנים לרשויות כאשר מוגשות נגדן עתירות לבג”ץ: אלף מיקצי-שיפורים, עד שגומרים.

קחו, למשל, את תיק הבג”ץ בו עסקינן.

כמה אפשר להשתגל, בלי לגמור?

כפי שראינו לעיל, הפרקליטים המייצגים את המשיבים (שר המשפטים ומנהל רשות האכיפה והגבייה) אכן הודו בזכותם של העותרים לקבל בדואר החלטות ארוכות, אבל כבר מתגובה הראשונה שלהם הם טענו כי אנחנו מפתחים מערכת חדשה שאו-טו-טו תהיה מוכנה, היא תפיק גם החלטות ארוכות, ולכן העתירה “מתייתרת”…

אז גרוניס לא נתן להם את ה”התייתרות” הזאת, כי זה היה בהחלט פליטה מוקדמת, אבל הוא נתן להם ארכה כדי להגיש “הודעה” נוספת, ועוד ארכה לעוד “הודעה”, ואין-ספור ארכות “הודעות” נוספות.

הודעה רודפת הודעה, ולכל הודעה יש צורך בתגובה של העותרים, ואלה אכן מגיבים: כבוד בית המשפט, המשיבים מרמים אתכם, הם מבטיחים הבטחות-סרק, הם נמנעים מלהביא תצהירים מידיעתם האישית של מפתחי המערכת, וחוץ מזה, גם אם כל מה שהם אומרים אכן נכון – הוא לא מגלה עילת-הגנה. הוא לא מגלה עילה, משום שהוא מדבר על משהו עתידי, והוא לא מגלה עילה משום שהוא לא מסביר – ואפילו לא טוען-בעלמא – מה מונע מהמשיבים, בתקופת-המעבר, להפיק ולשלוח החלטות ארוכות באופן “ידני”, כפי שהיה לפני המצאת “פלאי הטכנולוגיה”.

וחוץ מזה, כך העותרים, אנחנו רוצים לחקור את המצהירים מטעם המשיבים, וגם להביא ראיות משלנו. כדי להראות שהם משקרים.

אז לא: אשר יגורתי, ערל-הלב לאדם-ולחי, ערל-הלב גם בעניינים האנושיים הרגישים ביותר, גילה כי אפילו אזניו ערלות, והוא דחה את הבקשות, אחת-לאחת, בלי הנמקה של ממש – אם בכלל.

כך הגענו, אחרי למעלה משלוש שנים, לכ-50 החלטות, והכל סביב הבטחות-הסרק השקריות של שרת המשפטים, ציפי לבני, ומנהל הרא”ג, דוד מדיוני.

מסתבר שאפילו הזיין המוכשר ביותר, אינו יכול להשתגל בלי סוף, להיכנס-לצאת, להיכנס-לצאת, עד קץ כל הדורות, בלי לגמור, וכך, ביום קודר אחד, הוא היה מוכרח לגמור, והוציא מתחת ידו פסק-דין.

מצב הדברים בעת מתן פסק-הדין

ביום 17.6.2014 הגישה הפרקליטה שוש שמואלי תגובה נוספת, ובה הצהירה, בין השאר, כי “מכל מקום משלוח ההחלטות הארוכות נפתר בדרך של הפעלת המודול שפותח לצורך משלוח החלטות בתוכנת המערכת החדשה, אשר שולב במסגרת המערכת הקיימת”, ועל כן “די בכך על מנת להביא את עניין משלוח ההחלטות הארוכות על פתרונו, ואת העתירה לסיומה”.

מסתבר כי אחרי השתגלות של למעלה משלוש שנים, גם שוש שמואלי הייתה מוכרחה לגמור (“לסיים”, כלשונה-היא, וכלשונן של המורות החסודות בבצפר העממי: המתחיל במצווה אומרים לו סיים).

לתגובתה של הגומרת-מהר לא צורף כל תצהיר – לא מידיעתו האישית של המצהיר, ואפילו לא “למיטב ידיעתו”.

לא בהודעה הזאת, ולא בשום הודעה אחרת, לא הוסבר מה מנע לפתח את ה”מודול” הזה ראשון, ולשלב אותו “במסגרת המערכת ה קיימת” אלא רק כאשר חרב הבג”ץ הונחה צווארם של המשיבים, ומה מנע מהם מלכתחילה לעשות דבר פשוט עו”ד יותר: להיכנס ל”קוד” של המערכת הקיימת, ובשורה המתאימה, במקום המספר “17” לרשום “9999”, דבר אשר, למעשה, מבטל כל הגבלה על אורך ההחלטה.

ביום 29.6.2014 הגיש עו”ד דב אבן-אור, ב”כ העותרים, “הודעה טכנית ובקשה להגשת כתב סיכומים”.

בהודעתו ציין עו”ד אבן-אור כי למרות הודעתה של הפרקליטות כי כל החלטה תישלח ישירות לחייב, ללא צורך לפנות למוקד המידע של הרא”ג, ולמרות החלטה מפורשת של רשם ההוצל”פ לעשות כן, החלטות אינן נשלחות, וזאת משום שישנה הוראה מדרג בכיר ברא”ג שלא לשלוח החלטות.

המסקנה אותה ביקש עו”ד אבן-אור להעביר לגרוניס ושות’ היא שהמשיבים משקרים במצח נחושה, ושכל הקשקושים על ה”מודולים” ועל “המערכת החדשה” הם קשקוש בלבוש (ולא “קשקוש בלמוש כמו שהילדים אומרים”, כדבריה של חלאת-האדם ורדה אלשיך. הילדים לא אומרים “קשקוש בלמוש”, כי הם יודעים שזה נמצא בגוגל רק פעם אחת, בעוד שהביטוי האמיתי – “קשקוש בלבוש” נמצא שם כ-22,100 פעמים), משום שהמניעה לשלוח החלטות אלה ואחרות לא נובעת מהמגבלות הטכניות של המערכת – ישראבלוף לתפארת מדינת ישראל – אלא מהוראות מנהליות.

עוד ביקש ב”כ העותרים להגיש כתב-סיכומים בטרם מתן פס”ד.

הבקשה הזאת מעוגנת היטב בדין, משום שלפי תקנה 17 לתקנות סדר הגין בבג”ץ המשיב הוא הפותח בטיעון, ולעותר תהיה הזכות להשיב. אמנם בהמשך נאמר כי “רשאי בית המשפט להרשות למשיב להשיב לטענות העותר”, אולם ברירת-המחדל היא שלעותר זכות המילה האחרונה.

מכל מקום, הבקשה הוגשה, וגרוניס היה חייב להחליט אם לקבלה או לדחותה.

אבל גרוניס, כאמור, היה מוכרח לגמור, וב-30.6.2014 הוא נתן פסק-דין שהמילה “מביש” קטנה עליו.

בתמצית נאמר בפסה”ד כי “התממש הסעד המבוקש בעתירה והיא התייתרה. … לפיכך, אנו מורים על מחיקתה של העתירה”.

ומה בדבר פסיקת ההוצאות לטובת העותרים, שהרי “לכאורה ראוי היה לפסוק הוצאות לזכות העותרים, שהרי העתירה השיגה את מטרתה”, כפי שנאמר בהמשך, וכפי שמקובל במקרים כאלה.

אבל בהמשך גרוניס נותן להם “נא באוזן”, בתירוצים הכי מפוקפקים שבעולם.

ועל כך – בהזדמנות אחרת, כי הפעם כבר הארכנו יתר על המידה.

הערת-סיכום לעניין הסחבת והשחיתות

כפי שכבר נאמר כאן, דברי מערכת המשפט מאשימים את הסחבת כגורם לאבדן אמון הציבור בשופטיו.

את האחריות לכך הם מטילים על נערי האוצר, ואת השחיתות כגורם לאבדן האמון הם בכלל מכחישים.

אבל תיק הבג”ץ בו עסקנו מפריך את כל התיזה הזאת: חטאת הסחבת אינה רובצת לפתחם של נערי האוצר, אלא לפתחו של אשר יגורתי לבית גרוניס, נשיא מערכת המשפט לישראל – מערכת המשפט הטובה בעולם (מסכן העולם!!!) – ואם עינוי-דין מיותר-לחלוטין של למעלה משלוש שנים משיקולי-האגו של שופטי הבג”ץ אינו שחיתות – לא ידעתי שחיתות מהי.

ברוך שפטרנו, אבל …

אשר יגורתי הגיע לגיל הפרישה. הוא עכשיו כבר בדימוס, ונותרו לו שלושת חדשי ה”אקסטרא” לגמור זיונים שהוא התחיל בהם, אבל עדיין לא גמר. שלום ולא להתראות!

אלא מאי? כל הסימנים מראים שלא נפטרנו מהגרוניסיזם, וייתכן שמחליפתו, מרים כלענה, תהייה גרועה עוד יותר.

ותזכרו גם את מה שאמרתי לכם לעניין הקריסה הממשמשת-ובאה של מערכת המשפט בישראל: כאשר אנשים קטנים מטילים צללים גדולים, זה סימן שהשמש שוקעת.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס