אשר יגורתי (ל”ו): גרוניס האוויל
מבקש “לחנך את הציבור”, מקשקש בקומקום, ולא מבין שום דבר (וגם לא רוצה
להבין)

מה אני מציע לגרוניס כדי לחנך את
הציבור, שיעלה בקנה אחד עם שיטות החינוך שלו עצמו *** את מי צריך לחנך – את הציבור,
או דווקא את השופטים?

שמחה ניר, עו”ד

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב
תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!“

(לתת לייקים זה חשוב, אבל צריך גם להצטרף!)

בן
75 שנים אנוכי היום, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים – איך
נפטרנו מאשר גרוניס

על
“תפקידו של בית המשפט”, ועל הדיאלקטיקה הנבובה של השופטים

תחת הכותרת השופט
גרוניס: מי שקורא לצמצם סמכות בג”ץ אינו מבין את תפקיד בית המשפט
מביא לנו אחיה ראב”ד (מבזקים, YNET, 01/01/2015) את בשורתו
ומשנתו של אשר יגורתי:

נשיא בית
המשפט העליון, השופט אשר גרוניס, התייחס למתקפה על בית המשפט העליון ואמר כי
“יש בעיה בחברה הישראלית, שחושבת שהחלטה של רוב חסינה מביקורת שיפוטית.

כל מיני
רעיונות לצמצם את סמכות בג”ץ נובעות מחוסר הבנה את תפקיד בתי המשפט”.

בדבריו בכנס
של העמותה למשפט ציבורי בישראל, שנערך בחיפה, הוסיף גרוניס כי “ראוי לחשוב מה
ניתן לעשות בתחום החינוכי כדי להביא לכך שהציבור הישראלי יבין”.

אז ככה, גרוניס: אתה, זה
ברור, מתכוון לקריאות להגבלת סמכותו של בית המשפט לבטל חוקים, אבל זה לא שהקוראים
לצמצם את הסמכות הזאת אינם מבינים את תפקידו של בית המשפט, אלא שאתה לא מבין את
המימשק שבין עולם המשפט לבין מדעי המדינה.

אני, למשל, מרחיק לכת עוד
יותר ממך, וקורא להרחיב עוד יותר את סמכותם של בתי המשפט “לבטל” חוקים
(קרי: להצהיר שהם בטלים-מעיקרם), ולמעשה להשאיר את המצב דהיום, בו לכל בתי המשפט
(לא רק זה העליון) ישנה הסמכות הזאת, אבל זה כשלעצמו אינו אומר שאתה – צנוע ממני –
ואלה שמציעים להצר את גבוליה “אינם מבינים את תפקיד בית המשפט” – תיזה
אווילית שאין כדוגמתה.

אתה, למשל – ולא רק אתה
אלא כולכם בביהמ”ש העליון – אצלכם הסמכות לבטל חוקים הינה בעיקר דיאלקטיקה
עקרה, חלולה ונבובה, וכן-שיגור להערות-אגב קולוסאליות, בנות עשרות ומאות
עמודים, הגוזלות את משאבי הציבור לטובת מקומכם בכותרות יום-המחר, במאמרי האקדמיה
ועל חולות ההיסטוריה – אבל בפועל אתם מתערבים מעט מדי בחקיקת הכנסת, שלא לדבר על
התערבותכם האפסית בחקיקת-המשנה ובמעשי הרשויות האחרות – סמכות שאינה שנוייה
במחלוקת, וגם בה אתם מתהדרים, אבל עשייתכם בתחומה שואפת-לאפס.

מי
שחושב אחרת ממך וממני – האם זה אומר שהוא “לא מבין”?

ראה, גרוניס, סמכותם של
בתי המשפט להתערב בחקיקה הראשית שנוייה-במחלוקת בכל העולם הדמוקרטי: אני, כאמור,
קיצוני ממך בעד ההתערבות, אתה מתון ממני, ויש הדורשים לקצץ בה – מי פחות, מי יותר –
אבל זה לא אומר שמי שחושב אחרת ממני – או ממך – “אינו מבין את תפקיד בית
המשפט”, ולשיטתך – ותקן אותי אם אני טועה – אני הקטן מבין יותר ממך את
תפקידו של בית המשפט, כי אני אפילו בעד הרחבתה של הסמכות הזאת. זה לא אומר
שהחושבים אחרת מאיתנו “אינם מבינים”. זה רק אומר שבקרב המבינים ישנן
דיעות שונות באשר לאורך הרצועה שיש להשאיר לבית המשפט, במלאו את התפקיד הזה. דיעות
שונות, גרוניס המטומטם, אינן “חוסר הבנה”!

מי באמת
לא מבין את תפקידו של בית המשפט?

ראה, גרוניס, את השימוש
הכמעט-אפסי שאתם עושים בסמכות הבג”ץ – שאינה שנוייה במחלוקת – להתערב בעוולות
השלטון. אתם מתהדרים ומתנאים בהציגכם את הבג”ץ כ”מבצרו ומעוזו של האזרח
הקטן בריבו עם השלטון”, אבל גם זו דיאלקטיקה עקרה, חלולה ונבובה, משום
שאתם נותנים צווים מוחלטים רק בכאחוז אחד מהעתירות, דבר המלמד את בעלי-השררה שהכל
מותר להם.

מעבר לכך, אתם ממעיטים
למלא את תפקיד בית המשפט, ובמקום זה אתם מכופפים ידיים, בעשותכם שימוש נלוז
ונפסד בנשק
ההוצאות, הפועל תמיד לטובת בעלי השררה, הכוח והממון, ולרעת האזרח הקטן, הנדפק-תמיד
– רעה חולה, המשחיתה
לא רק את השלטון, אלא גם את השופטים-עצמם.

להגיד עליכם שאתם
“לא מבינים את תפקיד בית המשפט – זה לעשות עמכם חסד. זה להציג אתכם כחסרי-הבנה
תמי-לב, כאשר אתם מבינים היטב את תפקיד בית המשפט, אבל אתם – חלאות-אדם
– בנבזותכם ובשפלותכם, כי רבות הנה, אתם עושים בו שימוש-לרעה.

אז כדאי, גרוניס, שתשים מחסום
לפיך הטמא, לפני שאתה מייחס “חוסר הבנה” לאחרים, שהם לרוב חכמים ומבינים
הרבה יותר ממך.

הבעייה
אינה “בחברה הישראלית”, אלא דווקא בשופטיה

אתה, גרוניס, מוסיף ואומר
כי “יש בעיה בחברה הישראלית, שחושבת שהחלטה של רוב חסינה מביקורת שיפוטית”.
אבל אף אחד – כולל המבקשים להצר את סמכותו של בית המשפט – אינו חושב כך. הם רק
חושבים שהסמכות הזאת לא צריכה להיות בלתי-מוגבלת.

אני, למשל, סבור כי יש
להחיל על החקיקה הראשית את עילות הביקורת השיפוטית המקובלות לגבי חקיקת-המשנה ומעשי-השלטון
(למשל: שיקולים זרים ופסולים, חוסר-סבירות – קיצוני או לא-קיצוני). אני מרחיק
לכת בדעתי שעילות הביקורת השיפוטית צריכות לחול גם על הפסיקה עצמה, אבל אתם צמצמתם
את הביקורת הזאת ביצרכם ובטפחכם את דוקטרינת
הבטלות ה”יחסית” הארורה והמאוסה, אשר מבטלת ומאיינת לחלוטין את כל
מה שלמדנו בשיעורי המשפט המנהלי.

כן, כן, אני מתכוון בראש
ובראשונה לחברכם השופט יצחק זמיר, אשר עשה צחוק מכל מה שקודמו, הפרופסור יצחק
זמיר, אליל-נעורי, לימד אותנו בתורת המשפט המנהלי – היום נר-לרגלי, אבל הנר הזה הולך
ודועך, הולך-וכבה, וזקנתו של הזמיר הזה מביישת את נעוריו. ראו מה כתבתי עליו לפני
עשר שנים, ומה ליקטתי עליו מפי הציבור (אותו, אליבא דגרוניס, יש
“לחנך”, ואגיע לכך בהמשך) לפני
חמש שנים.

הבעייה, גרוניס, היא לא “בחברה הישראלית”, אשר,
לדבריך, “חושבת שהחלטה של רוב חסינה מביקורת שיפוטית”. הבעייה היא
דווקא בחברת שופטיה, אשר חושבים שהם אבות-האלים, והם חסינים מביקורת ציבורית.

אתם,
סותמי-הפיות

כן, כן … אתם “מקבלים את הביקורת באהבה, למרות
שיברון-הלב ועוגמת-הנפש” (אדמונד לוי, זכרונו לא-לברכה) ואתם גם
“מבקשים את הביקורת, זקוקים לה, ואף מודים בשגיאותיכם” (אהרן ברק,
יבל”א), אבל ה”נדיבות” הזאת שלכם נגמרת בזכות הביקורת הציבורית
מסוגת “טעה כבוד בית המשפט בקבעו כי הוראת- חוק פלונית היא לקס-ספציאליס
והוראת-חוק אלמונית היא לקס-גנראליס, ולא להיפך”, אבל כאשר מדובר בביקורת
על תרבות-השפיטה הקלוקלת שלכם – או אז אתם חושפים שיניים וציפורניים, ומשמידים
ומחסלים את כל מי שאינו סוגד לכם, אבות-האלים.

כן, כן … אתם בעד הביקורת, אבל … ה”סגנון”
… ביטויים “צמחוניים” כגון “המדינה לא מגלה לנו” הם אצלכם
“סגנון
בוטה” ו”משתלח“,
“בלתי
מנומס“, “בלתי
מאופק ובלתי מרוסן“,  גם כאשר
אין מחלוקת על כך שהמדינה אכן “לא מגלה לנו”.

ראה, גרוניס, כדי לכתוב
ולפרסם את השורות האלה הייתי צריך לוותר על זכותי להתפרנס מעריכת-הדין, ואתם –
השופטים ה”עליונים”, כולל השקרנים אליקים רובינשטיין, יורם דנציגר
וסלים ג’ובראן – אתם סגרתם עלי את המסמר האחרון, בבגדכם בתפקיד שהועיד לכם
המחוקק – לבקר את פסיקותיהן של הערכאות הנמוכות, ולתקן את העוול שהן גורמות.

איך
“לחנך” את הציבור

אתה, גרוניס, ממשיך
בדברי-ההגות שלך, ואומר:

“ראוי
לחשוב מה ניתן לעשות בתחום החינוכי כדי להביא לכך שהציבור הישראלי יבין”.

כן, כן … בימי-קדם,
כאשר אנחנו היינו בבצפר העממי, המורות היו מעמידות אותנו בפינה, ונותנות לנו לכתוב
1000 פעמים “כבוד בית המשפט הוא מבצרו, מעוזו וקו-מגינו של האזרח הקטן
בריבו עם השלטון”, אבל, שוד-ושבר, הציבור הישראלי לא ממש מוכן לעמוד בפינה,
ולכתוב 1000 פעמים “כבוד בית המשפט הוא מבצרו, מעוזו וקו-מגינו של האזרח
הקטן בריבו עם השלטון”.

פויה, הציבור … לא
מתבייש, לא מקבל “באהבה, למרות שברון-הלב ועגמת-הנפש” את העונש המוצדק
שהמורה אשר יגורתי מטיל עליו. פויה, הציבור, תתבייש לך.

אבל יש לי רעיון בשבילך,
גרוניס – רעיון המבוסס על תורתך-שלך: לחייב כל אחד מיחידי “הציבור הישראלי”
בהוצאות עונשיות בסכום חמש-ספרתי.

זה – ורק זה – הוא מה ש”ניתן
לעשות בתחום החינוכי כדי להביא לכך שהציבור הישראלי יבין”.

את מי
באמת צריך לחנך?

וחכה-חכה, גרוניס, עד
שאשלים את סדרת המאמרים שלי על פסה”ד בגץ 8743/14, שאת הראשון
בהם כבר פרסמתי, בהם אראה כיצד אתם, חלאות-האדם, עושים שימוש-לרעה בתקנה
השערוריתית-ובלתי-חוקית-בעליל המאפשרת לדחות במחשכים – כן, כגנבים-בלילה! – עתירה
צודקת ומוצדקת לעילא-ולעילא, בתירוץ-ההבלים שהיא “לא מגלה עילה”, בלי
לתת לעותר הזדמנות לשכנע את בית המשפט כי עתירתו אכן דווקא כן מגלה עילה, וכבר
הראיתי כיצד התקנה הזאת וגם אתה-עצמך, גרוניס, לא בוחל בו, ולעזאזל “אור השמש
שהוא חומר-החיטוי הטוב ביותר”, כפי שאתם – השופטים – מלמדים אותנו בפקולטה
למשפטים.

אז חכה-חכה, גרוניס עד
שאסיים את הסדרה, ואז נראה מי זקוק לחינוך – הציבור, או דווקא שופטיו.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות –
נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה
מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים – איך
נפטרנו מאשר גרוניס