מי יירט את העתירה לבג”ץ נגד מינויים של השקרנים מרים נאור ואליקים רובינשטיין

מעקב אחרי משלוחה של הודעת התיקון לעתירה בג”ץ 8743/14, והשוואתו עם
המעקב אחרי משלוחה של העתירה עצמה מגלה פרטים מדהימים.

על שעתה הנאה של הגווארדיה החדשה של ביהמ”ש העליון.

הודעת מס’ 2 בתיק בג”ץ 8743/14.

שמחה ניר, עו”ד

בתקופה הזאת אנחנו נמצאים בתהליך של חילופי דורות בבית
המשפט העליון.

כולי תקווה, כולי תפילה, לפתוח דף חדש ביחסים עם מערכת
המשפט, אבל זה לא יבוא בלי חשבון-נפש גלוי של המערכת, וכמו שאמר נשיא
ביהמ”ש העליון, בשעתו, אהרן ברק (כנראה שזו הייתה מובאה משל אחרים): כאשר
אנחנו, השופטים, יושבים לדין, אנחנו גם עומדים לדין.

ואכן, זו שעתה הנאה של הגווארדיה החדשה של ביהמ”ש
העליון, משום שלגווארדיה הישנה אין מה לעשות בעתירה הזאת.

את העתירה
נגד הוועדה לבחירת שופטים ו-4 אחרים שלחתי מפלורידה לישראל בדואר אקספרס ביום
20.11.2014, עם אחריות למסירתה לנמען בארץ תוך ארבעה ימים, דהיינו עד
ה-24.11.2014.

בפועל הגיעה החבילה ליעדה בארץ רק אחרי שבועיים ימים, דהיינו רק ביום
4.12.2014, שלושה ימים לאחר השבעתו כשופט בישראל של הרשם הגנב עמיעד רט.

העתירה,
כפי שנערכה, כללה בקשה לצו-ביניים אשר יעכב את השבעתו של הגנב עמיעד רט,
אבל כיוון שההשבעה כבר התקיימה, לא היה מה “לעכב”, ולכן היה צורך בהודעה
על תיקון העתירה.

את הודעת התיקון שלחתי מארה”ב בדיוק בדרך ששלחתי את העתירה עצמה: מאותו
סניף דואר בפלורידה, לאותה כתובת בארץ, גם כן בדואר אקספרס, ואפילו באותו היום
בשבוע – הכל כדי להשוות בין שני המשלוחים – כדי לאמת (או להפריך) את החשד שהיה
משהו מסריח בטיפול במלוח הראשון.

התוצאות מדהימות: זקני הדואר האמריקאי לא זוכרים דבר כזה – כנסו-כנסו!

בג”ץ 8743/14

בבית המשפט העליון בשבתו לדין כבית משפט גבוה
לצדק בירושלים

העותר:         שמחה ניר, עו”ד,

אצל עו”ד פרופ’ ה’ ויס, פלח הרימון 15,
אלקנה 4481400

      נ           ג           ד

המשיבים:    1.    הוועדה לבחירת שופטים, משרד המשפטים, ירושלים

2.        
מרים נאור, בית המשפט העליון, ירושלים

3.        
אליקים רובינשטיין, בית המשפט העליון, ירושלים

4.        
עמיעד רט, בית משפט השלום, תל-אביב

5.        
היועץ המשפטי לממשלה, משרד המשפטים, ירושלים

6.        
שרת המשפטים בתפקידה זה ובתור יו”ר המשיבה
מס’ 1

(לרבות מי שיבוא במקומה, לנוכח ההתפתחויות
הפוליטיות האחרונות)

7.        
נשיא ביהמ”ש העליון

8.        
לשכת נשיא המדינה

___________

הודעה מס’ 2

(מוגשת יחד עם העתירה ועם ההודעה על תיקון העתירה
(להלן גם הודעת התיקון) – הסברים בפרק ב’, להלן).

א.   
המשל

1.            
נשיא ביהמ”ש העליון, השופט אשר דן גרוניס (להלן –
גרוניס), ביקש להשתתף בתחרות השופט הטוב ביותר בעולם, ולרבות בקטגוריה השופט
הטוב ביותר במדינות שרוב אזרחיהן הם יהודים.

2.            
גם השופט הטרי עמיעד רט (להלן – עמיעד) ביקש להשתתף
באותה התחרות, אולם הוא, בצניעותו כי רבה, לא התמודד על התואר העולמי, אלא רק על
התואר השופט הטוב ביותר במדינות שרוב אזרחיהן הם יהודים.

3.            
ממדינת ישראל לא היו שופטים נוספים שהיו מעוניינים להשתתף בתחרות
הזאת.

4.            
המועד האחרון להגשת טפסי המועמדות לתחרות היה ה-1.12.2014,
ומקום ההגשה היה בניין האו”ם בניו-יורק (אפשר גם בדואר, בתנאי שיגיע
בזמן).

5.            
הן גרוניס והן עמיעד שלחו את הטפסים בדואר רשום-אקספרס, ביום
20.11.2014, וקיבלו אחריות למסירת הדואר ביעדו ביום 24.11.2014, דהיינו תוך
ארבעה ימים מיום המשלוח – באחריות!

6.            
הטפסים של עמיעד הגיע ליעדם במועד המובטח, 24.11.2014, והוא
התקבל לתחרות.

הטפסים של גרוניס
הגיעו ליעדם רק ביום 4.12.2014, דהיינו שבועיים מיום המשלוח, עשרה ימים לאחר המועד
המובטח.

כתוצאה מכך
הישראלי היחיד שהשתתף בתחרות היה עמיעד, ובהעדר מתחרים הוא זכה בתואר השופט
הטוב ביותר במדינות שרוב אזרחיהן הם יהודים.

7.            
מעקב באתריהם של חברת הדואר הישראלית ושל שירותי
הדואר של ארה”ב (USPS) גילתה את העובדות האלה:

א.     
המעטפה של עמיעד הגיעה בו-ביום למרכז המיון הראשי של חברת
הדואר, ובשעת לילה היא יצאה בטיסה לניו-יורק (ובסוף, כאמור, היא הגיעה לבניין
האו”ם במועד המובטח).

ב.     
המעטפה של גרוניס נשלחה בדרך היבשה לתחנת המכס באילת (למרות
שמדובר ב”יצוא” ולא ביבוא, ובפריט שאינו מצריך בדיקת מכס), כאשר בדרך
היא התעכבה ליומיים בסניף הדואר בבאר-שבע.

ג.       
משהגיעה המעטפה של גרוניס לבית הדואר המקומי באילת, נוכחו
שם כי המעטפה הגיעה בטעות, אבל במקום להפנות אותה למרכז המיון הארצי, כדי לתקן את
הטעות, שלחו אותה בחזרה לסניף הדואר בירושלים.

ד.     
בדואר ירושלים לא התייאשו, ושלחו את המעטפה פעם נוספת
לאילת, ושב היא התעכבה ליומיים בבאר שבע, ושוב היא הוחזרה מאילת לסניף הדואר
בירושלים, ולא נשלחה למרכז המיון הארצי.

ה.     
הפעם לא שלח דואר ירושלים את המעטפה שוב לאילת, ולא למרכז
המיון הארצי, אלא לסניף הדואר שבצפת, ורק משם היא הועברה למרכז המיון הארצי,
ובהמשך גם לנתב”ג.

ו.       
מנתב”ג יצאה המעטפה ביום 26.11.2014, וביום 28.11.2014
היא יצאה מנמל האוויר JFK בניו יורק,
“IN
TRANSIT TO DESTINATION“. כיוון
שהמרחק בין JFK  לבניין האו”ם הוא 25.6 ק”מ, 26 דקות
בלבד (המרחקים וזמני הנסיעה בהודעה זו – על פי Google
Earth), היא יכלה
להגיע ליעדה בו-ביום, או, עם תירוצים טובים, לכל המאוחר, ביום המחרת, ה-29.11.2014
– יומיים לפני המועד האחרון להגשת המועמדויות לתחרות השופט הטוב בעולם ובמדינות
שרוב אזרחיהן הם יהודים.

8.            
אבל בכך לא תמו תלאותיה של המעטפה, והיא נעלמה לחמישה ימים מוספים
בדרך שבין JFK לבין המכס
האמריקאי וה-SORT FACILITY של ה-USPS (הנמצאים באותו המתחם), לשם היא הגיעה רק ביום 3.12.2014, לאחר
שנפתחה ע”י יד נעלמה, ולאחר יום נוסף IN TRANSIT TO DESTINATION, הגיעה המעטפה עם הטפסים של גרוניס לבניין האום רק ביום 4.12.2014,
כאמור לעיל, והשאר היסטוריה.

9.            
יצויין כי ה”לינה” של המעטפה בדואר באר-שבע
(פעמיים, יומיים בכל פעם) לא נסרקה לתוך המערכת, וניתן היה ללמוד עליה רק מהתוויות
שהודבקו עליה באותן ההזדמנויות.

10.        
חשדו של גרוניס נפל – איך לא – על עמיעד, הנהנה היחיד
והישיר מעיכוב המעטפה שלו, והוא התלונן בפני היועץ המשפטי לממשלה. עו”ד דן
אלדד, מועמד לשפיטה, אשר מונה לטפל בתלונה מטעם היוהמ”ש – כמה מפתיע – לא
שלח את גרוניס להתלונן בתחנת המשטרה הסמוכה למקום מגוריו, אלא העביר את הנושא
היישר אל האינטרפול.

11.        
חקירת האינטרפול, בשיתוף עם משטרת ישראל ועם
ה-FBI, אימתה את החשדות,
וגילתה כי עמיעד רקם קנוניה עם גורמים בכירים ביותר בדואר הישראלי וב-USPS גם-יחד.

12.        
סופו של דבר: עמיעד הועמד לדין פלילי, הורשע ונידון לשני
מאסרי-עולם + תלייה לצמיתות, הכל במצטבר.

13.        
אבל גם זה לא היה סופה של הסאגה: בית המשפט העליון דחה את
ערעורו של עמיעד, והשופט אליקים רובינשטיין (להלן – רובינשטיין) הגדיר את
הקנוניה הזאת כ“מעשה נבלה”.

14.        
עמיעד התלונן על רובינשטיין בפני נציב תלונות הציבור על
שופטים (להלן – נתל”ש) על שהוא השתמש בביטוי “מעשה נבלה”,
שהוא, אליבא דעמיעד, “סגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק, בלתי מרוסן ובלתי
מנומס”, אך הנתל”ש דחה את התלונה, בקבעו כי הביטוי “מעשה
נבלה” הוא אמנם “קשה לעיכול”, אך זהו טבעם של דברים קשים-לעיכול,
והביטוי “מעשה נבלה” הוא חלק מהטרמינולוגיה הכשרה כאשר מדברים על מעשים
המגיעים לרמת חומרה כזו של המעשים בהם הורשע המתלונן.

בשולי החלטתו ציין
הנתל”ש כי תלונה דומה שהוגשה נגד רובינשטיין ע”י עו”ד שמחה ניר נגד
רובינשטיין על השימוש בביטוי “מעשה נבלה”, בתקופה בה רובינשטיין היה
כפוף לשיפוטה המשמעתי של הלשכה, נדחתה ע”י מוסדות האתיקה של הלשכה – ומאותם
הטעמים.

15.        
כעת, כאשר אנחנו יודעים מה עשה עמיעד שבמשל לגרוניס שבמשל,
ואנחנו גם יודעים שאכן היה זה מעשה נבלה, אנחנו נעבור אל מעשה-הנבלה אשר
נעשה לעותר, שבגינו הוחמצה האפשרות לבלום בעוד-מועד את השבעתו כשופט של המשיב מס’
4, ונוצר הצורך בהודעת התיקון של העתירה.

ב.    
לפני הנמשל – על ההיסטוריה של העתירה, של הודעת התיקון ושל
הודעה זו (המוגשות כולן יחדיו, כמקשה אחת)

16.        
ביום 20.11.2014 שלח העותר את העתירה מסניף דואר בפלורידה
לישראל, כחבילה בשירות Priority Mail Express International, עם “Guaranteed delivery at destination: Monday, November 24“, דהיינו באחריות למסירה לנמען בישראל תוך ארבעה ימים
“ברוטו”, ללא התחשבות בשבתות, חגים, שביתות ושאר מועדי ישראל והגויים.

17.        
למרות האחריות למסירת החבילה בישראל, כאמור, נמסרה החבילה
ליעדה – איש-הקשר של העותר בישראל, אשר היה אמור לקבלה ולהגישה לבית המשפט – רק
ביום 4.12.2014, דהיינו שבועיים לאחר קבלתה בסניף הדואר, 10 ימים לאחר מועד המסירה
המובטח, ושלושה ימים לאחר השבעתו של המשיב מס’ 4.

18.        
כיוון שמועד המסירה היה כבר אחרי השבעתו של המשיב
מס’ 4, היה צורך לתקנה בהתאם, ואכן, העותר ערך הודעה על תיקון העתירה, ושלח
אותה לאיש-הקשר שלו, על מנת שהוא יגיש אותה יחד עם העתירה, כמקשה אחת.

19.        
בחלק ד’ להודעת התיקון לעתירה, תחת הכותרת התשתית העובדתית
להודעה זו, הביא העותר את כל
שהיה ידוע לו באותה העת על ה”טיפול” בעתירה ע”י רשויות
הדואר בארה”ב ובישראל.

20.        
בינתיים החכים העותר, וגם אסף חומר חדש, המצורף כאן כנספחים
נוספים לעתירה:

נספח י”א (1): תדפיס מלא של המעקב
אחרי החבילה הראשונה (USPS)

נספח י”א (2): תדפיס מלא של המעקב
אחרי החבילה השנייה (USPS)

נספח י”ב (1): תדפיס מלא של המעקב אחרי החבילה הראשונה (דואר ישראל)

נספח י”ב (2): תדפיס מלא של המעקב אחרי החבילה השנייה (דואר ישראל)

נספח י”ג (1): “כרטיס הביקור” של החבילה הראשונה בנמל האוויר LGB – פעם ראשונה

נספח י”ג (2): “כרטיס הביקור” של החבילה הראשונה בנמל האוויר LGB – פעם שנייה

נספח י”ד (1): מכתבו של עו”ד ברק לייזר, עוזר מקצועי למנהל בתי
המשפט, בו הוא מאשר כי הייתה פנייה מצדם לגוגל ישראל, על מנת להוריד מהרשת
אתרים מסויימים.

נספח י”ד (2): מכתבו של עו”ד ברק לייזר, עוזר מקצועי למנהל בתי
המשפט, בו הוא אומר כי אין להם כל טענות כנגד פרסומיו של העותר.

21.        
העותר שלח את הודעת-התיקון שבועיים בדיוק לאחר משלוחה הכושל
של העתירה, מאותו סניף דואר בפלורידה, לאותו הנמען בישראל, וממש באותו היום
בשבוע (יום ה’), כך שניתן יהיה לבצע את השוואת המסלול שתעבור הודעת התיקון עם
המסלול שעברה העתירה עצמה, ולאמת – או להפריך – את ההשערות שהעלה העותר בהועדת
התיקון, ובראשה ההשערה בדבר עקיפתה של מערכת המיון כבר בתחילת מסעה של
החבילה (סע’ 7.א. להודעת התיקון) – השערה שהתאמתה מעל ומעבר לכל דמיון
אפשרי.

22.        
כדי למנוע כל אפשרות לאיתור החבילה החדשה ערך אותה העותר על
אמצעי אחסון נתיק, ואף פיזר דיסאינופרמציה על צעדיו הבאים – דבר
שהוכיח את יעילותו.

23.        
הודעה זו נשלחת לאיש-הקשר של העותר בדואר אלקטרוני על מנת שהיא
תודפס ותוגש על ידו לבית המשפט יחד עם הודעת התיקון ויחד עם העתירה עצמה – הכל
כמקשה אחת.

ג.     
וכעת לנמשל – על מעשה-הנבלה שנעשה לעותר ולעתירה, לאור
המידע החדש

24.        
כאמור לעיל, המידע המובא כאן מבוסס על השוואת מסלוליהם של
העתירה (להלן – החבילה
הראשונה) ושל הודעת-התיקון (להלן – החבילה
השנייה), מרגע קבלת כל האחת מהן בסניף הדואר המקומי ועד ההמראה מניו-יורק
בואכה ישראל – הכל על פי ה-TRACKING באתר ה-USPS ומעקב-המשלוחים באתר של חברת הדואר הישראלית.

תמצית הסיפור, בחלקו הארה”בי (על השאר – להלן, סע’ 30
ואילך):

25.        
החבילה הראשונה נדדה מדרום פלורידה שבחוף המזרחי של
ארה”ב ללוס אנג’לס שבחוף המערבי, משם בחזרה לפלורידה, משם שוב ללוס
אנג’לס, משם לעוד לוס אנג’לס, ורק מלוס אנג’לס השלישית היא יצאה
לניו-יורק, ואילו החבילה השנייה יצאה מדרום פלורידה היישר לניו-יורק.

מסעה של החבילה
הראשונה מרגע הקבלה בסניף הדואר המקומי ועד להמראה מניו-יורק לישראל היה 6 ימים
ו-7:15 שעות.

לעומת זאת, מסעה
של החבילה השנייה מרגע הקבלה בסניף הדואר המקומי ועד להמראה מניו-יורק לישראל היה,
לעומת זאת, רק 2 ימים ו-6:32 שעות.

26.        
המסלול
שעברה החבילה הראשונה בפרק-הזמן הזה: מסניף הדואר המקומי [תחנה מס’ 1], תוך דילוג על בית
הדואר בעיר-הפלך (ווסט פאם ביץ’) ועל הליכי המיון בפלורידה, לנמל האוויר הבינלאומי
פאם ביץ’ (PBI) [תחנה מס’ 2],
משם לנמל האוויר העירוני לונג ביץ’, קליפורניה (LGB) [תחנה מס’ 3], משם לנמל האוויר הבינלאומי ל”א (לוס
אנג’לס, קליפורניה) (LAX) [תחנה מס’
4], משם למכס ולבית הדואר בל”א מיקוד 90009 [תחנה מס’ 5], משם
בחזרה לפלורידה (בית הדואר ווסט פאם ביץ’, ועדיין ללא ביקור בשום מרכז מיון) [תחנה
מס’ 6], משם לנמל האוויר הבינלאומי מיאמי (MIA) [תחנה מס’ 7], משם שוב ל-LGB [תחנה מס’ 8], משם שוב ל-LAX [תחנה מס’ 9], משם לבית הדואר ל”א 90052
(תמיד נעים להכיר מקומות חדשים) [תחנה מס’ 10], משם למרכז המיון בל”א
90009 (פעם ראשונה שהחבילה מגיעה למרכז מיון!) [תחנה מס’ 11], משם פעם
שלישית ל-LAX [תחנה מס’ 12], ורק משם לנמל האוויר הבינלאומי בניו-יורק (JFK) [תחנה מס’ 13] – בסך-הכל 13 תחנות, החל מסניף הדואר בו
התקבלה החבילה למשלוח, ועד לנקודת היציאה מארה”ב, בואכה ישראל.

המסלול
שעברה החבילה השנייה בפרק-הזמן הזה: מסניף הדואר המקומי [תחנה מס’ 1] לבית הדואר בעיר-הפלך
[תחנה מס’ 2], משם לבית הדואר ומרכז המיון במיאמי [תחנה מס’ 3], משם
לנמל האוויר הבינלאומי במיאמי (MIA) [תחנה מס’
4], ומשם לנמל האוויר הבינלאומי בניו-יורק (JFK) [תחנה מס’ 5] – בסך-הכל 5 תחנות, החל מסניף הדואר בו
התקבלה החבילה למשלוח, ועד לנקודת היציאה מארה”ב, בואכה ישראל.

על דרך-החתחתים
שעברה החבילה הראשונה מסניף הדואר המקומי ועד להמראה מניו-יורק, לעומת הדרך
החלקה שעברה החבילה השנייה בין אותן שתי הנקודות, והשאלות המתעוררות מכך

27.        
החבילה הראשונה יצאה היישר מסניף הדואר (post
office) המקומי בבוינטון
ביץ’, פלורידה, לנמל האוויר הבין לאומי של פאלם ביץ’ (PBI), ומשם למכס בלוס
אנג’לס.

מהעובדה שבמעקב (TRACKING) אין כל זכר לבית הדואר (facility) המרכזי  של ה”מחוז” (COUNTY), הנמצא ב”עיר הפלך” ווסט פאם ביץ’, אנו למדים
כי כבר באותו השלב התחילה ה”סאגה” הזאת, וכבר אז נמנעה מהמערכת הממוחשבת
של ה-USPS הגישה לכל מידע אשר באמצעותו ניתן לחקור ולגלות מי
היה הראשון בשרשרת הפשע הזה.

לשם השוואה: החבילה השנייה יצאה בדרך-המלך מאותו סניף הדואר (post
office) המקומי
בבוינטון ביץ’ (שבועיים לאחר מכן, באותו היום בשבוע, 4.12.2014, שעה 19:21),
והגיעה לבית הדואר (facility) המרכזי של
“עיר הפלך” ווסט פאם ביץ’ תוך 47 דקות (20:08).

(הערה:
כיוון שכל התחנות של החבילה השנייה בארה”ב היו באותו ה-time
zone, אין צורך להאחיד אותן, והמעבר לשעון ישראל יתבצע במעבר
מארה”ב לישראל; למען הנוחיות, נשתמש בפורמט 24 השעות).

מעיר הפלך יצאה החבילה השנייה לאחר שעתיים ו-41 דקות (22:49), והגיעה לבית
הדואר במיאמי אחרי 7:22 שעות (06:11 בבוקר המחרת, 5.12.2014; כנראה שרכב הדואר
עבר, לאורך 100 הקילומטרים, את כל בתי הדואר בדרך, ואסף מהם את כל מה שיש להם –
סביר בהחלט).

לבית המיון במיאמי הגיעה החבילה השנייה גם כן תוך 7:22 שעות (בשעה 13:33;
לעותר אין הסבר על הדמיון לפרק-הזמן הקודם בדרך הזאת. כנראה שזה היה מקרי, ומי
שרוצה הסברים לכך, שיפנה אל ה-USPS. לענייננו זה
לא משנה), ותוך 3 דקות (13:36) היא הגיעה למרכז המיון (Sort Facility), שם.

לאחר 14:04 שעות, בבוקר
המחרת (6.12.2014, שעה 03:40), הגיעה החבילה השנייה לנמל האוויר הבינלאומי של
מיאמי (MIA), ותוך 3:43 שעות
(07:23) היא המריאה לנמל האוויר הבינלאומי של ניו-יורק (JFK), ומשם, תוך 16:55
שעות (23:58), היא המריאה לנמל האוויר הבינלאומי של ישראל, נתב”ג (TLV),

(הערה:
מהשלב הזה המערכת לא נותנת את זמני הנחיתות).

פרק הזמן שחלף
מרגע המסירה של החבילה השנייה בסניף הדואר המקומי ועד להמראה מ-JFK היה, כאמור, יומיים, ו-6:32 דקות, וזה מחזיר אותנו אל החבילה
הראשונה, אשר, כאמור, עשתה את הדרך בין שתי הנקודות האלה במשך 6 ימים ו-7:15 שעות.

28.        
כעת מגיעות השאלות בדבר המוצאות את החבילה הראשונה, ונתחיל
בקטע-הדרך הראשון שלה – מסניף הדואר בו היא התקבלה, ועד ליציאתה מלוס-אנג’לס (פעם
ראשונה) בחזרה לפלורידה:

שאלה ראשונה: כיוון שהחבילה השנייה לא עברה במכס בדרכה אל מחוץ
לארה”ב, השאלה היא מדוע החבילה הראשונה הצטרכה לעבור את המכס?

תשובה: כדי לספק תירוץ לסחבת ושיהוי.

שאלה שנייה: מדוע עקפה החבילה השנייה את בית הדואר בעיר-הפלך (ווסט
פאם ביץ’), ונשלחה ל-PBI, ומשם ללוס אנג’לס, קליפורניה 90009 (32 שעות, 51 דק’ – בנספח ח(1) חושב ונרשם בטעות 8 שעות,
51 דק’), במקום לעיר הפלך, משם למיאמי בדרך-המלך לניו-יורק, ומשם לישראל?

תשובה: כדי לעקוף את מערכת המיון שתפקידה הוא להעביר את
דברי-הדואר ליעדם בדרך הקצרה והמהירה.

שאלה שלישית: מה עשתה החבילה הראשונה בנמל האוויר העירוני של לונג
ביץ’, קליפורניה (LGB), 21 מייל, 26 דק’
מלוס אנג’לס 90009, ביום 20.11.2014, בין PBI לבין נמל
האוויר הבין לאומי של לוס אנג’לס (LAX), שם, באותו המתחם,
נמצא גם בית הדואר לוס אנג’לס 90009?

תשובה: המסלול הזה נועד כדי “למזמז” עוד 32 שעות ו-51
דקות (כאשר זמן הטיסה מ-PBI ל-LAX הוא בסך-הכל רק כ-5 שעות, 20 דקות).

שאלה נלווית: מדוע לא נסרק ה”ביקור” של החבילה הראשונה ב-LGB במערכת של ה-USPS, ואיך אנחנו
יודעים על כך?

תשובה: הביקור הזה לא נסרק כדי להעלים את עקבות הפשע. אנחנו
יודעים על כך מהתווית שהודבקה על החבילה (נספח י”ג (1)).

שאלה רביעית: מש”נוכחו” בלוס אנג’לס 90009 כי לחבילה אין מה
לעשות שם, מדוע שלחו אותה משם בחזרה לפלורידה, במקום לישראל?

תשובה: זה חלק בלתי נפרד מהשערוריה שנועדה לעכב את מסירת החבילה
עד לאחר השבעתו של המשיב מס’ 4 כשופט בישראל.

עד כאן ה”סיבוב” הראשון של החבילה הראשונה – פלורידה-קליפורניה-פלורידה,
ומכאן לסיבוב השני – פלורידה-קליפורניה-ניו-יורק, ולשאלות המתעוררות כאן

29.        
אלה השאלות:

שאלה ראשונה: מדוע מווסט פאם ביץ’ נשלחה החבילה הראשונה שוב
לקליפורניה, אחרי שהתגלתה הטעות שבסיבוב הראשון?

תשובה: כיוון שהסיבוב הראשון לא הייתה שום “טעות”, אלא
פעולה מכוונת, גם הסיבוב השני היה פעולה מכוונת.

שאלה שנייה: מדוע הפעם לא נשלחה החבילה הראשונה היישר מ-PBI אלא דרך MIA (ושוב: ללא
ביקור בבית הדואר ומרכז המיון, שם)?

תשובה: כדי להאריך עוד יותר את ה”מעקף”?

שאלה שלישית: מדוע הפעם לא נשלחה החבילה ללוס אנג’לס 90009, אלא ללוס
אנג’לס 90052?

תשובה: כדי להאריך עוד יותר את ה”טיול” הנוסף, עם
“לינה” נוספת ב-LGB –
גם היא לא-מדווחת, כמובן, וגם היא מודבקת לחבילה (נספח י”ג (2))
– ובלוס אנג’לס 90052, ורק משם שוב ללוס אנג’לס 90009, ובכך להאריך
עוד ועוד את הזמן עד להמראה מ-LAX בואכה JFK, ועד להמראה מ-JFK בואכה TLV (בסך הכל לכברת-הדרך הזאת, מווסט פאם ביץ’ עד להמראה מ-JFK –  4 ימים, 13:10 שעות).

שאלה רביעית: מדוע לא עברה החבילה, בעברה את מיאמי, את מרכז המיון
במיאמי, וגם לא בשום בית מיון אחר עד לפעם השלישית בלוס אנג’לס (והשנייה ב-90009)?

תשובה: מאותה הסיבה שהמעוולים עקפו את המיון כבר בהתחלה, בראשית
דרכה של החבילה הזאת.

מה קרה אחרי הפרידה מ-JFK?

30.        
המראנו מ-JFK בואכה TLV. מה קרה לכל אחת מהחבילות מה-DEPARTURE מ-JFK, ועד ל-DEPARTURE מ-TLV?

החבילה הראשונה: 1
ימים, 8:45 שעות “קלנדריות” (לאחר הבאת בחשבון את הפרשי הזמנים).

החבילה השנייה:
בדיוק 10 שעות “קלנדריות”.

כיוון שמ-TLV כבר
אין יותר המראות, וכיוון שלא ייתכן פער-זמנים של 22:45 שעות בין טיסות שונות באותו
קו-טיסה, המסקנה היא שמדובר ביציאה ממתחם נתב”ג לעבר בית המיון+מכס בדרך
ההגנה 137, תל-אביב-יפו וקליטתה במערכת של דואר ישראל, ושהחבילה הראשונה עוכבה
בנתב”ג קרוב ל-24 שעות מיותרות.

31.        
כמה ארכה דרכה של כל אחת מהחבילות מנתב”ג לדרך
ההגנה 137, תל-אביב-יפו (מכס+מיון)?

החבילה הראשונה: 4
ימים, 22:09 שעות (חמש יממות פחות 1:51 שעות, מכמעט-חצות ועד כמעט-חצות),
שהביאונו אל יומיים אחרי תאריך ההשבעה של המשיב מס’ 4.

החבילה השנייה: יום
אחד, 15:35 שעות (ובהתחשב בכך שהיא יצאה מנתב”ג בסוף יום העבודה,
7.12.2014, ונקלטה במערכת הישראלית בתחילת יום העבודה, 9.12.2014, הרי זה, למעשה,
רק קצת יותר מיום עבודה אחד).

32.        
ושאלת המיליון דולר (בקטע הישראלי):

א.      מדוע נזקקה החבילה
הראשונה לכמעט 24 שעות נוספות אחרי הטיסה מניו יורק ועד ה-DEPARTUE מנתב”ג?

ב.      מדוע נזקקה החבילה
הראשונה לחמש יממות (פחות 1:51 שעות) מהיציאה מנתב”ג עד הגעתה למכס ולמיון
בתל-אביב (וכאמור בהודעת התיקון: דרך ההגנה 137 – 21.1 ק”מ, מקסימום
שעתיים, בפקקים הכי נוראיים שניתן להעלות על הדעת), וקליטתה שם?

תשובה: אין לכך שום תשובה, למעט אחת: זהו המשכה של הקנוניה הבינלאומית
אותה רקחו אוהדי הקבוצה (המשיבים 2 עד 4, ואם תרצו, גם המשיבים 1 ו-5), אם
לא שחקניה ומנהליה עצמם, עם גורמים בשירותי הדואר בארה”ב ובישראל, כדי לעכב
את הגשת העתירה עד לאחר השבעתו של המשיב מס’ 4, ובכך ליצור “עובדות
בשטח”, ההופכות את העתירה ל”לא אקטואלית” – לפחות בכל הנוגע למשיב
הזה.

33.        
וכאשר אוהדיה של קבוצה מתפרעים על המגרש, מענישים את
הקבוצה, בין אם מצליחים לתפוס אוהדים כלשהם, ולהעמידם לדין פלילי, בין אם לאו.

34.        
וכמובן נשאלת השאלה כיצד ידעו חלאות-האדם האלה על כוונותיו
של העותר לשלוח את החבילה, מאיזה סניף-דואר ומתי, אם לא ע”י ציתות ומעקה לא
חוקיים – גם את זה נדרש המשיב מס’ 5 ע”י העותר לחקור, וגם את זה הוא סירב
לעשות.

35.        
ולהזכירכם: פרק-הזמן מיום המסירה של החבילה הראשונה (ובה
העתירה) בסניף הדואר המקומי, פלורידה, ועד למסירה לנמען בישראל היה אמור להיות
ארבעה ימים בלבד – GUARANTEED! – והיא הייתה
אמורה להגיע לאיש-הקשר של העותר שבעה ימים לפני השבעתו המיועדת של המשיב מס’ 4
כשופט בישראל – די והותר זמן כדי להגיש את העתירה, ולקבל צו-ביניים המעכב את
השבעתו של המשיב מס’ 4 – לפחות עד לסיום טיפולו של המשיב מס’ 5 בתלונה נגדו.

ד.    
אכן, מעשה-נבלה!

36.        
עכשיו, כאשר אנחנו יודעים כיצד יורטה החבילה שהכילה את
העתירה, ואנחנו גם יודעים שאפשר היה גם אחרת, אין מנוס מהמסקנה העגומה שנעשה
כאן מעשה נבלה.

37.        
אני רוצה לראות אדם שפוי, הגון ובר-דעת, שיגיד, באמונה
שלמה, כי ה”חוויות” בן התנסתה החבילה הראשונה – זו אשר הכילה את העתירה
גופה – לא היו אלא שורה של תקלות “מקריות”, שאיש לא השיג את המידע על
משלוחה של העתירה לישראל בדרכים לא-כשרות, ושבעצם לאיש לא היה כל אינטרס לעכב את
הגשתה של העתירה.

רק תגידו.

38.        
הנה-כי-כן, יש לנו כאן עניין עם חבורת מושחתים, שקרנים
ושודדי-מיליארדים והמחפים עליהם – המשיבים 2 עד 5 ו/או אוהדיהם, איש לפי חלקו – חסרי-עכבות
אשר מוכנים לעשות כל דבר בלתי-חוקי ובלתי-מוסרי, כולל קנוניה בין-לאומית, על מנת
להשיג את מטרותיהם הנלוזות.

39.        
שופטי בג”ץ הנכבדים: המערכת הזאת מושחתת מן המסד ועד
הטפחות, והמשיבים 2 – 3 מבקשים להמליך את עצמם עליכם – רק משום שבעת מינויים
כשופטי ביהמ”ש העליון הם היו הצעירים שבשופטיה של אותה הערכאה.

אל תתנו להם זאת, העמידו
אותם במקומם, פן תדבק השחיתות גם בכם.

ושאלו נא את
חברכם, יצחק זמיר, אם השחיתות הזאת היא אכן שחיתות “קשה”, או שמא
רק “שחיתות רכה, אשר דווקא היא מסכנת את החברה בישראל”, כי אני,
תלמידו, “שמחה היקר”, כך כתב לי פעם – לי אין תשובה אחרת לכך, זולת גם-וגם.

40.        
יש להפנים כי קנוניה מחוף-אל-חוף כזאת עם הדואר
האמריקאי לא יכולה להיעשות – לא בדרג המקומי, לא בדרג ה-county, ולא בדרג ה-state, אלא רק בדרג הכלל-ארצי (nationwide) של ה-USPS.

באותה המידה לא יכול דרג מקומי בישראל לעשות קנוניה עם הדרג הכלל-ארצי
בארה”ב, ועם הדרג הארצי בישראל, ונשאלת השאלה מיהו הדרג הארצי בישראל, אשר
רקח את הבושה הזאת.

41.        
לאור ניסיון העבר עם מנהל בתי
המשפט בישראל (כעולה מנספח י”ד (1) בו נדון בסע’ 42, להלן), יש להם
ותק מוכח – בו הם לא מתביישים להודות – בקומבינה עם גוגל ישראל (ודרכה עם גוגל
העולמית), קשה להשתחרר מהתחושה כי מנהל בתי המשפט בישראל רקח גם את הקנוניה
הזאת, בעצה אחת עם נשיא ביהמ”ש העליון בישראל.

מדובר בהתרשמות
שאינה הכרחית לצורך הליך זה, כי לפתחו של המשיב מס’ 5 הדבר רובץ, ולא לפתחנו,
אך אין ספק שבפעולתם זו של המנהל ושל הנשיא יש משום חוסר תום לב – וככל שאכן מדובר
בהתנהגותם של ראשי מערכת המשפט יש משום שחיתות צרופה.

מכל מקום, בעניין
הזה לא יידרש בית המשפט להכרעה, נוכח האמור מעלה.

ה.   
על הנספחים י”ד(1) וי”ד(2)

42.        
בהמשך לאמור בסע’ 41 לעיל, נספח י”ד(1) הוא
מכתבו של עו”ד ברק לייזר, יועץ מקצועי למנהל בתי המשפט, בו מנהל בתי
המשפט אכן מודה בפנייה אל גוגל ישראל, על מנת להסיר את אתרו של העותר,
ואתרים אחרים, מהאינדקסים של גוגל (מכתב זה לא מציין כי גוגל ישראל מנהלת
הליכים בבתי המשפט בישראל – דבר הניתן לגילוי במאגרים המשפטיים הקיימים).

האמירה כי לגוגל
ישראל אין אפשרות להשפיע על מנועי החיפוש היא שקר, משום שבקריצות אפשר להשיג
הכל, והא ראייה שהקומבינה הזאת, אף שהופסקה לאחר פנייתו של השר מיכאל איתן,
הנחיתה על אתרו של העותר מכה אנושה, שתוצאותיה ניכרות עד היום.

43.        
הפנייה מטעם מנהל בתי המשפט אל גוף המנהל הליכים משפטיים
בבתי המשפט בארץ היא שערורייה בפני עצמה. מנהל משרד הרישוי בזרנוגה גימ”ל
לא היה מעז לעשות זאת!

44.        
שקרית וחסרת-יסוד היא טענתו של עו”ד לייזר לפיה העותר “אינו בוחל
בשום אמצעי על מנת להכפיש את מערכת המשפט, שופטיה והעומדים בראשה”.

העותר אינו
תחקירן, וכל פרסומיו אינם אלא פרשנות על חומרים גלויים, אשר נתפרסמו ברבים או
קיימים בתיקים לא-חסויים של בתי המשפט, בבחינת ירצו – יאכלו, לא ירצו – לא יאכלו.

עובדה – מצערת,
מבחינתו של העותר – היא שעד היום איש לא תבע אותו על הוצאת לשון-הרע, וכל הטענות
נגדו היו טענות-הבל מסוגת באיזה סגנון אדוני מדבר (ראו, לעניין זה, פרק ח’,
ובמיוחד סע’ 151 לעתירה).

חריג – אולי יחיד
בעבודתו העיתונאית של העותר – הוא תחקיריו העומדים במרכז חלקה של העתירה העוסק
במשיבים 4 ו-5 (נספחים ד(1) ו-ד(2)), ואת אלה אפשר – אם רוצים – להגדיר
כ”הכפשות-ההכפשות”, אבל, ראו זה פלא – הפלא ופלא – אף אחד מהמוזכרים
שם לא עשה דבר כדי למנוע את הפרסומים האלה, לא בא אליו בטענות לאחר פרסומם – וגם
לא העז לתבעו על לשון הרע.

לא למותר לציין כי
העותר מחכה בכיליון-עיניים לכך שמישהו המוזכרים יתבע אותו על הוצאת לשון הרע.

45.        
כאשר עובד הנהלת בתי המשפט מוציא מתחת ידיו מסמך הנושא את
הלוגו של הנהלת בתי המשפט, הוא לא מדבר בשם עצמו, וגם לא בשם מנהל בתי המשפט,
אלא בשם שופטי ישראל כולם, ועל כן משמעותו של נספח י”ד(1), יחד עם
מכתבה של עו”ד יוסים הנזכר בו, אינה אלא אנחנו, שופטי ישראל, פנינו
לגוגל כדי להוריד מהאינדקסים שלה אתרים המותחים עליו ביקורת (במקום, למשל,
להוציא נגדם צווי-מניעה, בהליך משפטי גלוי).

שופטי ישראל כנראה
לא מבינים כי כאשר זה מה שהם אומרים על עצמם, הם לא זקוקים לאחרים
ש”יכפישו” אותם: הם עושים זאת לעצמם הרבה יותר טוב!

46.        
אי אפשר לדון בנספח י”ד(1) בלי לדון יחד איתו בנספח
י”ד(2).

בתקופה אליה
מתייחס נספח י”ד(1) פורסם כי הנהלת בתיהמ”ש פנתה לאחר האתרים, בבקשה
להוריד ממנו פרסום מסויים, והעותר – ברצונו שלא לפגוע בטעות במי שלא עשה כל רע (כמצוות
העיתונות הטובה המקובלת עליו, דבר העולה גם מהזהירות בה נקט בפנייתו אל המשיב מס’
4 (נספח ג(1)), וכן במהלך תחקיריו (נספחים ד(1), ד(2)) – כתב אל
שופטי ישראל, באמצעות מר לייזר הנ”ל:

פורסמה
ברבים פנייתך אל ארגון “נקים”, בבקשה להסיר פרסום על השופט
זכריה כספי.

ואני תוהה מדוע
אני, אשר פרסומי על שופטים היו לצנינים בעיניהם של שופטי ישראל, מדוע לא זכיתי אני
– העורך הראשי של רשת האתרים של קימקא – לכבוד הזה, שתפנו גם אלי בבקשות כאלה.

ואני לא אומר את
הדברים האלה בציניות.

אני מביא בחשבון
שאני, בניגוד לשופטים, עשוי לטעות, וכל טעות שלי (או של אחרים הכותבים באתרי הרשת)
פוגעת הן באמינותי האישית, והן באמינותם של האתרים.

מאידך, גם אם
תשכנע אותי שיש להוריד 10% ממאות המאמרים אשר פרסמתי על שופטים, עדיין מפעל-חיי לא
יירד לטמיון, כי גם ב-90 האחוזים הנותרים יש די-והותר כדי לזעזע את הציבור (זה לא
בא בקלות, אבל זה יבוא).

אם נראה לך שפגעתי
בשופט כלשהו, ולא בצדק – אל תהסס לפנות אלי.

47.        
ומה עונים לי שופטי ישראל (בתרגום חופשי של נספח י”ד(2)
ללשון העם): לא, מר ניר, אתה בסדר גמור, אבל בעת הצורך נזכור את מכתבך זה,
ונפנה גם אליך?

בינתיים שופטי ישראל
עדיין לא פנו אל העותר בבקשה להסיר מהאתרים שלו פרסום זה או אחר, והמסקנה היא
ששופטי ישראל מדברים בשני קולות, מאותו הפה, ובאותו הזמן.

ו.      
כולי תקווה, כולי תפילה

48.        
כמעט 50 שנה אני מנהל מאבק-יחיד על דבר אחד-ויחיד: חובת
ההתייחסות של השופט לטענותיהם וראיותיהם של בעלי הדין – לרבות אלה שאינן מתיישבות
עם התוצאה עליה הוא החליט מראש.

49.        
כל המאבק שלי מתחיל ונגמר בנקודה הזאת בלבד, וכל
ההסלמה שבאה במהלך השנים במאבק הזה באה מסיבה אחת: מי שאין לו כוח, חייב להרים
את קולו, שאם לא כן הוא יהיה בבחינת “זועק ולא נענה”.

50.        
בתקופה הזאת אנחנו נמצאים בתהליך של חילופי דורות בבית
המשפט העליון.

51.        
כולי תקווה, כולי תפילה, לפתוח דף חדש ביחסים עם מערכת
המשפט, אבל זה לא יבוא בלי חשבון-נפש גלוי של המערכת, וכמו שאמר נשיא
ביהמ”ש העליון, בשעתו, אהרן ברק (כנראה שזו הייתה מובאה משל אחרים): כאשר
אנחנו, השופטים, יושבים לדין, אנחנו גם עומדים לדין.

52.        
ואכן, זו שעתה הנאה של הגווארדיה החדשה של ביהמ”ש
העליון, משום שלגווארדיה הישנה אין מה לעשות בעתירה הזאת:

גרוניס – חבר
במשיבה מס’ 1, וגם המשיב מס’ 7;

נאור – המשיבה מס’
2;

רובינשטיין – חבר
במשיבה מס’ 1, וגם המשיב מס’ 3;

חיות – חברה
במשיבה מס’ 1, ושותפה עם המשיבה מס’ 2 בפסה”ד נשוא ההתנגדות לבחירתה;

ג’ובראן – שותף עם
המשיב מס’ 3 בפסה”ד נשוא ההתנגדות לבחירתו;

דנציגר – גם כן
שותף עם המשיב מס’ 3 בפסה”ד נשוא ההתנגדות לבחירתו;

פוגלמן – פסלותו
אינה “גלוייה על פני הכתב”, ומשום כבודו לא אפרט כאן יותר מאשר העובדה
שהוא חבר לקנוניה שמטרתה הייתה להוציא אותי ממקצוע עריכת-הדין.

53.        
הנה כי כן, עדיין רוב שופטי ביהמ”ש העליון – כולם
מהגווארדיה החדשה – אין להם דבר וחצי דבר כנגדי, מעולם לא היה לי כל מגע איתם – לא
מקצועי ולא חברתי – ואני סומך עליהם שיקיימו את מצוות השוויון בפני החוק
והמשפט, למרות שמולי, האזרח שאינו אהוב במיוחד על הממסד המשפטי, עומדים חבריהם
לכהונה, כולם בכירים מהם.

מבחן לא קל עומד
בפניכם, נכבדי, מבחן אמון הציבור מולו תעמדו לבדכם, חשופים בצריח, כאשר הגווארדיה
הישנה תלך לדרכה.

54.        
ועוד אמר הנשיא ברק, ולא פעם (ראו,
למשל, הארץ, 17.11.99):

“אנחנו
מחפשים, מבקשים וזקוקים לביקורת יותר מהרשויות האחרות … בוודאי שבית המשפט
העליון טועה … אנחנו טועים ואנחנו גם מודים בטעויות שלנו”.

55.        
אם אתם אכן “מודים בטעויות”, ואם אכן אתם “מחפשים,
מבקשים וזקוקים לביקורת יותר מהרשויות האחרות” – קחו ביקורת, מלוא
חופניים.

וְאִם-אַיִן–תֵּצֵא אֵשׁ
מִן-הָאָטָד, וְתֹאכַל אֶת-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן.

56.        
וכדי שלא ייאמר עלי כי אני “מכה על-חטא
על חזיהם של אחרים”, גם אני מוכן לעשות חשבון-נפש גלוי – רק תגידו לי במה
חטאתי, במי פגעתי, אֶת-שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי
וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת-מִי עָשַׁקְתִּי אֶת-מִי רַצּוֹתִי … וְאָשִׁיב לָכֶם (זה היה לי בהפטרה …).

ז.     
הערת תזכורת

57.        
עד לעריכתה של הודעה זו איש מהמשיבים 5 עד 8 לא טרח לענות
לעותר על פניותיו האחרונות (נספחים ט’ ו-י’, שהוספו לעתירה במסגרת הודעת
התיקון).

58.        
התגובה היחידה לפניות האלה – לא ברור לאיזו מהן, כי הן
נושאות את אותו התאריך – באה מפקיד בלשכת המשיבה מס’ 6, אשר, כרגיל אצל הפקידים בלשכה
זו, מגלגל את האחריות מהדרג המדיני-סטטוטורי אל הדרגים הפקידותיים (והפעם – אל
הנהלת בתי המשפט, וכרגיל – “ומטעמם תיענה”).

עם כל הכבוד, שר
רשאי להתייעץ עם מי שהוא רוצה, אבל לא “להרחיק עדותו” למחוזות אחרים,
וממילא תשובת ה”מטעמם תיענה” הזאת אינה תשובה.

59.        
וראו שוב את סע’ 2 לעתירה.

 

שמחה ניר,
עו”ד

       העותר