על פסק-הדין השני של הבג”ץ בעניין המסתננים, ועל טמטומו של עוזי פוגלמן

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/36154

 

שמחה ניר, עו”ד 30.10.2014 20:27

הוא לא נקי

 

המדינה נהגה בטיפשות בכל הסאגה הזאת, והשופט עוזי פוגלמן משיב לה בטימטום משלו *** טיפשות בטיפשות נוגעת

 

שמחה ניר, עו”ד

 

בן 75 שנים אנוכי היום, ועוד כוחי במתני!

 

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

 

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

 

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

 

בג”ץ, בהרכב של תשעה שופטים, פסק כי הוראת-החוק המאפשרת את מעצרם למשך עד שלוש שנים ללא משפט של מסתננים לא חוקיים – בעייה אשר חומרתה באה לידי ביטוי במיוחד בדרום תל-אביב, מקום אליו מתנקזים רבים מהמסתננים האלה – הוראת-החוק הזאת אינה מתיישבת עם חוקי היסוד, היא לא “מידתית”, ולכן היא אינה “חוקתית”, ודינה לבטלות.

 

המדינה לא אמרה נואש, וחוקקה את הוראת-החוק הזאת מחדש, עם אפשרות למעצר ללא משפט למשך שנה אחת בלבד, ועם הקלות נוספות, אבל הבג”ץ לא קיבל גם את זה, ואף הרחיק לכת ופסל לחלוטין את האפשרות למעצרם ללא משפט של מסתננים, בלי קשר למשכו של המעצר.

 

כפי שנראה בהמשך, המדינה נהגה בטיפשות מדהימה בכל הנושא הזה.

 

בעקבות הבג”ץ הראשון בנושא הזה קמה זעקה רבתי: השופטים האלה מנותקים מהעם! … שיבואו לגור בדרום תל-אביב, ונראה אותם!!! … ועל כך כתבתי, תחת הכותרת על פס”ד הבג”ץ בעניין מעצרם ללא משפט של מסתננים: מה עניין שמיטה לדרום תל-אביב?:

 

… יש לי הפתעות בשבילכם: אכן, השופטים האלה מנותקים מהעם, אבל זה לא רלוואנטי למקרה דנן.

 

אין לי שום ספק שהבג”ץ – אפילו בהרכב הכי ליברלי שלו – לא היה פוסל חוק המאפשר מעצר מסתננים למשך חמש דקות, ללא משפט. זה בהחלט “מידתי”, ואם תוך אותן חמש הדקות הם מועמדים למשפט ומעצרם יוארך – זה כבר לא יהיה “ללא משפט”, וציון, כידוע, במשפט תיפדה.

 

מאידך גם אין לי ספק שמעצר-עולם ללא משפט לא יהיה מקובל אפילו על הקנאי שבתושבי דרום תל-אביב.

 

אם המדינה הייתה מתחילה בקטן – נניח במעצר 48 שעות, שבוע, חודש, אולי 3 חודשים, זה היה עובר את מבחן הבג”ץ, ואחר כך אפשר היה, בהדרגה, להעלות את תקופה המעצר-ללא-משפט.

 

אבל המדינה, עם העיניים הגדולות שלה, התחילה עם שלוש שנים, והבג”ץ אמר לה “הגזמת”. אז המדינה ניסתה לבחון אותו, ובאה עם שנה אחת, וציפתה שהוא יתרצה, ואם לא – מחר נבוא אליו עם 11 חודש, 10 חודשים, וכו’ – כל בוקר עם חוק קצת מרוכך …

 

אז את שופטי הבג”ץ לא עשו באצבע, והם לא ממש משתוקקים שידחפו אותם לפינה שבה הם יצטרכו, למשל, לפסוק שארבעה חודשים זה טרף, וארבעה חודשים פחות דקה זה גלאט-כשר… הם תפסו את המדינה בביצים, ואמרו לה עכשיו גם מעצר ל-5 דקות אנחנו לא מאשרים לך.

 

שאלה נפרדת היא מדוע הם לא אמרו זאת מההתחלה, אבל זו מקומה בדיון אחר.

 

לא הכתובת הנכונה

 

הטענות בעניין הזה צריכות להיות מופנות אל המחוקק, שיכול להכשיר את המעצר הזה ברוב מיוחס, ולא אל השופטים, שיש להם חטאים אמיתיים, וכל ביקורת שגוייה עליהם רק מדללת את הביקורת האמיתית.

 

אבל לא, צר לי.

 

צר לי מאוד, וכבר כתבתי על כך רבות.

 

הכנסת, בחוקקה את חוקי-היסוד הידועים, קבעה בהם “פיסקות הגבלה” לפיהן אין לפגוע בכבוד האדם, רכושו וחירותו, או בחופש-העיסוק שלו, אלא למטרות ראויות, וב”מידתיות” הראויה, ובתי המשפט פירשו אותן כחלות גם על חוקיה-היא.

 

כן, בהחלט יכול להיות שהפירוש הזה הוא שגוי, אבל כשם שהכנסת היא המחוקק הסופי, בית המשפט, על כל ערכאותיו, הוא המפרש הסופי, והדרך היחיד לתקן את פרשנותו היא בדרך של חקיקה חדשה.

 

אפשר לחוקק מחדש את הוראות החוק שלא עברו את מבחן הבג”ץ, אבל זה מצריך רוב מיוחס בכנסת – וכנראה שהממשלה לא מצליחה להשיג רוב כזה.

 

אפשר גם לבטל לחלוטין את פיסקות ההגבלה, אבל אז אנחנו לא ניראה טוב – לא רק בעיני העולם, אלא גם בעיני עצמנו.

 

אז המוצא הקל ביותר הוא לשפוך את חמתנו על בית המשפט: זה לא שאנחנו לא מדינה נאורה. אנחנו דווקא מדינה מאוד נאורה, ויש לנו חוקים מצויינים, אלא שהשופטים הם “מנותקים מהעם”, או “מנותקים מהמציאות” …

 

זה לא שהשופטים לא ישרים. הם דווקא ישרים כסרגל, אבל “מנותקים”.

 

מדוע השופטים עושים זאת?

 

אז יש לי “חדשות” בשבילכם: השופטים לא רק מנותקים, הם גם מושחתים.

 

קחו, למשל, את עוזי פוגלמן,אידיוט או מתחזה לאידיוט, אשר מינויו כשופט ביהמ”ש העליון פורסם ברשומות: אם הוא מסוגל – בדיעה צלולה – לפסוק לטובת מי שלא היה צד להליך, ותוך הטעייתו בזדון של הצד האחר, ואם הוא מסוגל “לייתר” בקשת רשות לערער, ויחד עם זאת לתת הוראות אופרטיביות – “כאילו” לטובת המבקש, אבל בפועל לרעתו – והכל בלי לתת רשות ערעור, ולדון בערעור כמצוות החוק – הוא מושחת גם מושחת, ואנחנו נטפל בפרשה הזאת בהזדמנות הראוייה.

 

ואם הוא מושחת – שום פסק-דין “נאור” המשתרע על פני למעלה מ-200 עמודים (כמו, למשל, פסק-הדין בעניין המסתננים, נשוא רשימה זו) לא יחפה על כך.

 

אז לשם מה הם – בעודם מתבכיינים על העומס, והסחבת אצלם, בבית המשפט העליון, עולה על זו שבבתיהמ”ש האחרים – לשם מה הם מטריחים את עצמם לכתוב פסקי דין מונומנטליים, שבמקרים רבים אינם אלא הערות-אגב שאינן צריכות לעניין?

 

קחו, למשל, את פס”ד בנק המזרחי המפורסם: למעלה מ-300 עמודים שאינם אלא אוסף של הערות-אגב, שהרי השופטים קבעו שהוראת-החוק בה מדובר אינה חורגת מפיסקת ההגבלה, ואם הם קבעו כך – לשם מה, לכל השדים והרוחות, הם צריכים היו לתת תשעה “דוקטורטים” על השאלה מה הם היו פוסקים על סמכותם לבטל חוקים של הכנסת, אילו הוראת-החוק אכן הייתה חורגת מההגבלה?!

 

והתשובה: כדי שלא להחמיץ הזדמנות “היסטורית”, כדי שהכבוד הזה לא ייפול לידיהם של שופטים אחרים, בעתיד כלשהו, כדי להיחשב כ”נאורים” בעיני עצמם ובעיני אחרים, וכדי שילמדו אותם בפקולטות למשפטים.

 

ובמלים אחרות, פשוטות יותר: המושחתים האלה גונבים מהציבור זמן שיפוטי יקר, כדי לספק את האגו הפרטי שלהם.

 

עוזי פוגלמן – לא רק מושחת, גם קשקשן מטומטם

 

אני בהחלט יכול לחיות עם פסק-דין האומר שאין לפגוע בחירותו של אדם ללא משפט, ובלי שיתקיימו התנאים למעצר לפני משפט. אני אפילו אוהב את הרעיון הזה, אבל לא צריך להיסחף.

 

קחו, למשל, את שחקן-החיזוק, מרגעי השיא בפסק הדין של פוגלמן:

 

“חובת ההתייצבות (במתקן חולות) מונעת מן המסתנן אפשרות לפתח את אישיותו. בכך נפגעת זכותו לכבוד… כיצד יכיר השוהה בן או בת זוג? אילו תחביבים יוכל לאמץ לעצמו? מתי יזדמן לו לפגוש בחבריו שטרם קיבלו הוראת שהייה? האם יוכל לנסות לרכוש השכלה ודעת במקום שיבחר?”.

 

אז יפה מאוד שאין לאסור אדם ללא משפט, אפילו אם הוא מסתנן, אבל מי אמר שהמדינה צריכה לתת לו את ההזדמנות להכיר בן או בת זוג, לאמץ לעצמו תחביבים, לפגוש בחבריו שטרם קיבלו הוראת שהייה, לנסות לרכוש השכלה ודעת במקום שיבחר?

 

רק דבר אחד שכח האידיוט הזה: לתת לשוהה הבלתי-חוקי גם הזדמנות למצוא עבודה … ובכך לתת לו למעשה מעמד חוקי של “מהגר עבודה” – בדיוק הדבר שהמדינה לא רוצה לתת למסתננים, בנימוק שטענותיהם על “רדיפות” בארצותיהם הן מסווה להיותם מהגרי-עבודה, וזכותם למעמד של פליטים לעולם טעונה הוכחה (כמו, למשל, בארה”ב, וכנראה גם בכל מדינה מתוקנת).

 

מי שקורא את פסק-הדין רואה היטב שלתוצאה שהוא מגיע (גם פוגלמן וגם שאר שופטי הרוב) יש בסיס מוצק (שאפשר להסכים לו, ואפשר לחלוק עליו) גם בלי שחקן-החיזוק המטומטם הזה, ונשאלת השאלה לשם מה הוא היה צריך להשחית את זמנו על התוספתן הזה.

 

קשה לי להשתחרר מההרגשה שהפוגלמן הזה רוצה להיראות “נאור פלוס” בעיני העולם האקדמי, אולי גם בעולם הרחב.

 

______________

 

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

 

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

 

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

 

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים איך נפטרנו מאשר גרוניס

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר