בחירת שופטים – ע”י שופטים או ע”י פוליטיקאים?

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא*לסגור את לשכת עורכי הדין

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק אותו לאיראנים –

איך נפטרנו מאשר גרוניס

פורסם לראשונה בשנת 2008 באתר מחלקה ראשונה, תחת הכותרת “נבחרת החלומות“, ומובא מחדש לאור הצעת החוק של חה”כ יריב לוין לשינוי הרכב הוולב”ש.

המאמר מובא כלשונו בפרסום המקורי (כולל שגיאות ההקלדה – אצל קימקא לא משפצים את ההיסטוריה).

נסיונותיו של שר המשפטים, דניאל פרידמן, לחולל רפורמה במבנה הוועדה לבחירת שופטים (להלן – וולב”ש), שעיקרה הוא הפחתת מספר השופטים בה לטובת הפוליטיקאים, נתקל בהתנגדות עזה – ומובנת – של השופטים.

במאמר הזה לא אכנס לשאלות הפילוסופיות הכרוכות בוויכוח הזה, אלא בתוצאות של השיטה הנוכחית, כפי שהן משתקפות בהרכב הנוכחי של הוולב”ש.

בוועדה לבחירת שופטים תשעה חברים, המחולקים לשלושה “אגפים”:

האגף הפוליטי: שר המשפטים (שהוא גם יו”ר הוועדה) ושר נוסף, ושני חברי כנסת;

האגף השיפוטי: נשיא ביהמ”ש העליון ושני שופטים נוספים של ביהמ”ש העליון;

האגף השלישי: נציגי לשכת עורכי-הדין.

ההרכב הנוכחי הוא: השרים דניאל פרידמן ורוני בר-און, וחברי הכנסת גלעד ארדן ואורית נוקד (העבודה); השופטים דורית ביניש, איילה פרוקצ’יה ואדמונד לוי; עורכי הדין יורי גיא-רון ופנחס מרינסקי.

כיוון ששינוי ב”מינון” הנציגות של הלשכה אינו עומד כרגע על הפרק, לא אתייחס לשאלה הזאת, ורק אציין כי עורכי הדין הם הנציגים מקצועיים של ציבור צרכניהם של השופטים, ולציבור הצרכנים הזכות הראשונית לבחירת ה”ספקים” שלהם.

עוד אציין כי הנציגות הזאת היא די מאוזנת, כאשר באופן מסורתי שני המחנות העיקריים בלשכה מתחלקים ביניהם בייצוג הזה, ובהרכב הנוכחי אחד מהם משתייך ל”מחנה פרידמן”, ואחד מהם משתייך ל”מחנה ביניש”. איזון מושלם “בנסיבות העניין”, כמו שהמשפטנים מרבים לומר כשאין להם משהו יותר חכם וענייני לומר.

נשארו לנו הפוליטיקאים שבוועדה מול השופטים.

דניאל פרידמן מול דורית ביניש;

איילה פרוקצ’יה ואדמונד לוי מול אורית נוקד וגלעד ארדן.

את רוני בראון לא אעמיד מול אף אחד – בין משום שהוא חברי לספסל הלימודים, בין משום שהוא שנוי במחלוקת ציבורית (אבל, ססטיסטית, עדיין פחות מדורית ביניש), ובין משום שהרכב הוולב”ש הוא בלתי-זוגי, עם “עודף” לפוליטיקאים, כך שבראון יכול לייצג את העודף הזה.

מי שמעדיף את ביניש על פרידמן – שיקום.

שיקום ויפטור אותי מלהביע עמדה – לא משום שאני חושש מפגיעתה של “המערכת”, אלא משום שאני לא רגיל להימנות עם הרוב, דבר שיש בו משום “התמסדות” מסויימת, ר”ל, אבל, בבחינת פטור בלא-כלום אי אפשר, אתן לכם רמז: זה אפילו לא גבולי!

בבחירה בין הצמד פרוקצ’יה-לוי לבין הצמד נוקד-ארדן אין לי שום התלבטויות, ואני מעדיף את הפוליטיקאים על השופטים.

 לח”כים אורית נוקד (קדנציה שלישית) וגלעד ארדן (קדנציה שנייה) עוד לא “נדבק” שום דבר – אפילו לא “רינונים” – וגם מהבחינה הפוליטית (קואליצה-אופוזיציה, עבודה-ליכוד) הם די מאזנים זה את זה.

על הצמד פרוקצ’יה-לוי אי אפשר לומר כדבר הזה, ואני רוצה להקדיש כמה מלים לפרשה בה היו שניהם מעורבים: פרשת לוי-עטייה המפורסמת, בה נדונה אמינותו של “אקדח הלייזר” המשטרתי, הממל”ז, המשמש את משטרת התנועה למדידת מהירותם של כלי רכב.

שני המערערים באותה הפרשה זוכו ע”י שופט התעבורה, בין השאר משום שאמינותו של המכשיר טרם הוכחה, אבל, בבחינת “גם בחגורה וגם בשלייקעס”, הוא זיכה אותם גם מהטעם שהשוטרים אשר ביצעו את המדידה לא עשו את מלאכתם כראוי – וזאת בלי קשר לאמינותו של הממל”ז.

בית המשפט המחוזי – השופט אמנון סטרשנוב – קיבל את ערעורה של המדינה והרשיע את השניים, אבל, בצעד חריג וראוי לכל שבח, נתן רשות ערעור לביהמ”ש העליון, והשניים אכן ערערו.

בפסק-הדין שלהם קובעים השופטים פרוקצ’יה ולוי, יחד עם חברתם דליה דורנר, שהמכשיר הזה טוב ואמין עד לטווח של 300 מטרים, וגם בטווח הזה יש לנכות 5 קמ”ש מכל מדידה, אבל הם אישרו את הרשעתם של שני המערערים, למרות שהם נמדדו מטווח כמעט כפול – כ-500 מטרים כל אחד.

ואם לא די בכך, הם גם התעלמו מקביעתו של שופט התעבורה, לפיה יש לזכות את המערערים גם מהנימוק הנוסף.

מה עושים כאשר שופטים “מפספסים” דבר בפסק-הדין? מבקשים ממנו לבדוק את עצמו, דבר שמבחינה משפטית הוא אפשרי, “כל עוד בית המשפט לא קם מכסאו באותו היום”, וכך עשו השניים.

ומה החליטו השופטים? “את אשר היה לנו לומר אמרנו בפסק-הדין, ואנו לא מבקשים להוסיף עליו דבר”. ובמלים אחרות: זו לא הייתה לנו “תאונת עבודה” שיפוטית, אשר נבעה מעומס-העבודה בביהמ”ש העליון, למשל, וכל מה שעשינו היה בכוונת-מכוון, ובמודעות מלאה.

אוסיף ואומר: הגישה הזאת אינה כשל חד-פעמי של שני השופטים האלה, עם או בלי דליה דורנר. היא אופיינית להם, לביהמ”ש העליון כולו, ולמערכת המשפט כולה, ולמי שזכרונו קצר אזכיר לו כי בחירתם של השניים הייתה “דיל” פוליטי של אהרן ברק ושר המשפטים מאיר שיטרית. פרוקצ’יה תמורת לוי. רחביה תמורת רמלה.

שופטים אשר זו גישתם לעשיית-הצדק בכלל, ולמשפט הפלילי בפרט, הם בעיני שופטים מושחתים, ואם הם-הם ה”נבחרת” של ביהמ”ש העליון בוולב”ש, הרי יש לנו ועדה מושחתת לבחירת שופטים – מתכון בדוק לבחירתם של עוד שופטים מושחתים.

אז מה היה לנו כאן? אם אני צריך לבחור בין שלושת השופטים שבוועדה לבין שלושת הפוליטיקאים שבה – אני מעדיף את הפוליטיקאים, עם או בלי רוני בראון, וזה אפילו לא גבולי!

נשאלת גם השאלה איך זה משפיע על ה”מוצר” של הוועדה, וכאן אני מציע רעיון נועז: ירכיב לנו כל אחד מתשעת חברי הוולב”ש את נבחרת-החלומות שלו לביהמ”ש העליון. 15 המועמדים אותם הוא היה בוחר לביהמ”ש העליון, אם הדבר היה תלוי רק בו. הצעתי 15, כמניין התקנים לשופטים בביהמ”ש העליון, ואפשר לדבר על עוד 5, 10 או 15 מועמדים נוספים, מהפחות מועדפים על ידו, כרזרווה לצורך פשרה.

נראה מי מיטיב לבחור שופטים – הפוליטיקאים, או השופטים עצמם, ומי שלא יענה – ואני לא ממש נאיבי להאמין שמישהו אכן יענה – גם זה יובא לשיפוטו של הציבור.

____________

 אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס