המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא*לסגור את לשכת עורכי הדין

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק אותו לאיראנים –

איך נפטרנו מאשר גרוניס

תחת הכותרת במעבדה של גרוניס וכותרת-המשנה נשיא ביהמ”ש העליון מספק הצצה נדירה להתחבטות מוסרית-ציבורית שליוותה את אחת מהחלטותיו מגולל לפנינו איתמר לוין, חובב-גרוניס ידוע, את סיפורה של ההחלטה בעניין פריחה ויוסף אמזלג נ’ עמידר ואח’, אבל, כפי שנראה בהמשך, אשר יגורתי הלעיט אותנו בספין שאין בו, ולא כלום.

השניים, אם ובנה, ביקשו לקנות את דירתם בתנאי המבצע שפורסמו, ואילו עמידר טענה שהם נטשו את דירתם, ולכן הם איבדו את הזכות לקנות את דירתם בתנאי המבצע.

בבית המשפט העליון נחלקו הדיעות: שופטת המיעוט, דפנה ברק-ארז, נתנה פירוש מקל עם העותרים, הן לגבי המונח “נטישה”, והן לגבי השאלה אם בעובדות המקרה אכן הייתה “נטישה” מצד העותרים.

שופטי הרוב, עוזי פוגלמן ונועם סולברג, לא קיבלו את הגדרתה של שופטת המיעוט לעניין פרשנותה המשפטים למושג “נטישה”, אבל קבעו כי גם אם תתקבל גישתה – מבחינה עובדתית הנטישה אכן הייתה גם הייתה.

כיוון שהשופטים נחלקו בדיעותיהם, עתרו האם ובנה לקיים דיון נוסף, בפני הרכב רחב יותר של ביהמ”ש העליון (דנ”מ 1199/13).

לפי המקובלות היום, לעתירה הזאת אין כל מקום, משום שגם אם תתקבל פרשנותם המשפטית של העותרים, עדיין זה לא יעזור להם, משום שהחוק לא מאפשר לקיים דיון נוסף בשאלות עובדתיות, ובמישור העובדתי שופטי הרוב קבעו שאכן הייתה נטישה מצידם.

כדי להגיע למסקנה הזאת התמרח גרוניס על פני 12 סעיפים ארוכים – 1385 מלים, וזאת כדי לעשות רושם של החלטה “מפורטת ומנומקת”, אבל, למען הרושם הנוסף, הוא הוסיף את סע’ 14 (סע’ 13 לא קיים, אולי מאותה הסיבה שבמלונות רבים אין קומה 13).

סעיף רב-מפרקי זה אומר (בגוף ראשון רבים, pluralis majestatis):

14.         נוסיף לסיום, כי הנטייה הראשונית והמיידית היא לבחון את הסוגיה שעלתה בעתירה מתוך גישה אוהדת לעותרים. עם זאת, לא ניתן להתעלם מן המשמעות של פסיקה לטובתם לגבי רבים אחרים, הממתינים לקבלת דיור ציבורי. מכירתה של הדירה לעותרים משמעה הוצאתה של הדירה מן המאגר המוגבל של דירות המשמשות לדיור ציבורי. על כן, מחשבה שנייה בנושא מביאה להכרה כי העניין יותר מורכב ממה שנראה תחילה.

הבה נבחן את הפרקים, אחד-אחד:

נוסיף לסיום, כי הנטייה הראשונית והמיידית היא לבחון את הסוגיה שעלתה בעתירה מתוך גישה אוהדת לעותרים.

נו, ונניח שהנטייה “הראשונה והמיידית” היא לגלות גישה אוהדת לעותרים (אשר, לפי המתואר, באמת ראויים לאהדה), אבל מה זה שייך, אם גרוניס לא גילה את הגישה האוהדת הזאת (אשר, כאמור, לא עוזרת לעותרים, וגם אינה מתיישבת עם “לא תהדר דל בריבו”)?

ונמשיך:

עם זאת, לא ניתן להתעלם מן המשמעות של פסיקה לטובתם לגבי רבים אחרים, הממתינים לקבלת דיור ציבורי. מכירתה של הדירה לעותרים משמעה הוצאתה של הדירה מן המאגר המוגבל של דירות המשמשות לדיור ציבורי.

והשאלה היא מה זה שייך לנושא, שהרי אם העותרים צודקים, יש לפסוק לטובתם, גם אם זה יהיה על חשבון מעוניינים אחרים, ואם הם לא צודקים – הם לא צודקים.

וכאן בא משפט-המחץ:

על כן, מחשבה שנייה בנושא מביאה להכרה כי העניין יותר מורכב ממה שנראה תחילה.

נו, ואם הוא לא היה “יותר מורכב ממה שנראה תחילה” – האם היה בכך כדי לשנות את התוצאה?

והשאלה היותר מעניינת היא מה פירוש “יותר מורכב ממה שנראה בתחילה”, זולת סתם קשקשנות מתייפייפת אשר לא אומרת ולא כלום, ובאה, ככל הנראה, כדי לתת למשפט המסורבל הזה שיווי-משקל “תחבירי”?

______________

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס