אשר יגורתי (יט): השמחה על הדיון הנוסף בפרשת סרן ר’ ואילנה דיין – עדיין מוקדמת!

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי הדין

(תנו “לייק” לביטולו של הגוף הכי בולשוויקי בישראל)

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק אותו לאיראנים –

איך נפטרנו מאשר גרוניס

 

תירגעו, בבקשה

 

אשר יגורתי החליט לקיים דיון נוסף, בפני הרכב של תשעה שופטים, בערעורה (אשר נתקבל) של אילנה דיין, אשר חוייבה בגין הוצאת לשון הרע על סרן ר’ (היום רס”ן), וריח הברביקיו/מנגלים כבר באוויר.

 

אז תירגעו, בבקשה. אשר גרוניס לא יתחיל עם התקשורת, כי הוא תלוי בה, והיא יכולה לרמוס אותו עד-עפר.

 

ראשית אביע תהייה על מה החליט יגורתי לקיים את הדיון הנוסף.

 

סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד – 1984, זה לשונו:

 

דיון נוסף

 

30.   (א)      ענין שפסק בו בית המשפט העליון בשלושה, רשאי הוא  להחליט, עם מתן פסק דינו, שבית המשפט העליון ידון בו דיון נוסף בחמישה או יותר.

 

        (ב)      לא החליט בית המשפט העליון כאמור בסעיף קטן (א), רשאי כל בעל דין לבקש דיון נוסף כאמור; נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף.

 

        (ג)       בהחלטה שניתנה לפי סעיף קטן (א) או (ב) רשאי בית המשפט או השופט לקבוע את הבעיה שתעמוד לדיון נוסף, ומשעשה כן, לא יקויים הדיון הנוסף אלא באותה בעיה.

 

ההבדל בין ס”ק (א), המדבר על דיון נוסף על פי החלטת בית המשפט אשר נתן את פסק-הדין, לבין ס”ק (ב) המדבר על דיון נוסף על פי החלטת הנשיא, או שופט(ים) שהוא מינה לצורך זה (מכאן ואילך אדבר, לצורך הנוחיות, רק על “הנשיא”), הוא בכך שבמקרה הראשון אין צורך ב”עילה” לקיומו של הדיון הנוסף, ואילו במקרה השני התנאי לקיום הדיון הנוסף היא שבית המשפט פסק הלכה אשר “עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון“, או ש“מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם (של הנשיא וכו’) מקום לדיון נוסף.

 

ס”ק (ב) מגביל, איפוא, את שיקול-הדעת להחליט על קיום דיון נוסף, אלא שהוא גם משאיר למחליט את שיקול-הדעת שלא להיעתר לבקשה אם, למרות שנפסקה הלכה, אין לדעתם מקום לדיון נוסף.

 

מהו הדין אם לא נפסקה שום הלכה, והנשיא החליט לקיים דיון נוסף? בסוף שנות הששים, או בתחילת שנות השבעים למאה הקודמת החליט השופט יואל זוסמן שבמקרה כזה אין במה לדון נוספות, למרות שהנשיא החליט לקיים דיון נוסף.

 

אחד השיקולים שלא לקיים דיון נוסף הוא שגם אם ההלכה תשונה בדיון הנוסף, זה לא יעזור למבקש.

 

כך, למשל, במקרה הזה ממש, בית המשפט העליון קבע שאילנה דיין נהנית מהגנת תום-הלב, ועל כן, גם אם ביהמ”ש העליון יבטל את הלכת ה“אמת לשעתה” (ועל כך – בהמשך), זה לא ישנה את תוצאת פסק-הדין.

 

לדעתי גם בעניין ה”אמת לשעתה” לא נפסקה שום הלכה, לא חדשה ולא בכלל, משום שבסך-הכל בית המשפט העליון המציא ביטוי חדש – ביטוי אומלל – למושג שהיה קיים מימים-ימימה. יתירה מזאת: כיוון שעמדה לדיין הגנת תום-הלב, ה”הלכה” הזאת לא הייתה הלכה כלל-ועיקר, אלא אמירת-אגב, ולכן, גם מהבחינה הזאת, לא התקיים התנאי של “הלכה שנפסקה”.

 

מקרים בהם נדחית עתירה לדיון נוסף, ואפילו בקשת רשות לערער – שצריכה לדלג על משוכה נמוכה בהרבה – הם רבים מספור, ואני תוהה מדוע הורה גרוניס לקיים דיון נוסף, ועוד בהרכב של תשעה שופטים, כאשר הוא דוחה “מחוסר עילה” עתירות כגון זו שעסקה במערכת הלייזר להגנת יישובי העורף.

 

על ה”אמת לשעתה”

 

השופטים ה”עליונים” אשר פסקו לטובתה של דיין ביססו את פסיקתם על הביטוי “אמת לשעתה”, שהוא אמנם ביטוי אומלל, אבל הוא משקף את הדין הקיים ואת הפרשנות שלו, מימים ימימה, ועמדתי על כך במאמרי המצויין (והצנוע, לעולם לא לשכוח!) על פסה”ד בעניין אילנה דיין נ’ סרן ר’, על “אמת למחצה” ליואב יצחק, ועל היושר האינטלקטואלי של השופטים.

 

הביטוי “אמת לשעתה” היה פרי מקלדתם של שופטים הבאים לעבודה במצפון רע, וזה רודף אותם גם כאשר הם – לפעמים גם כ”תאונת עבודה” – פוסקים נכונה (ראו, לעניין זה, את מאמרי אשר יגורתי (יז): גם לגרוניס מגיע צדק, שם אני מראה איך אפשר להגיע לתוצאה הנכונה, אבל במצפון רע.

 

הזעקה הציבורית סביב פסה”ד הזה קמה, לעניות דעתי, רק משום שמצד אחד עמדו שופט ימני (נועם סולברג), שהוא גם מתנחל, וחיילינו הטובים והאמיצים אשר מחרפים נפשם למעננו (ובהחלט ראויים להגנה, אבל לא חסינים מפרסומים מוגנים מכוח החוק), ולעומתם ניצבו בימ”ש עליון “סמולני”, ועיתונאית “סמולנית” גם כן.

 

לא למותר להזכיר כי הילדה המתה הייתה ילדה ערבייה, וסביר להניח שבנסיבות “פרטיקולאריות” אחרות הרוחות בציבור היו מנשבות בכיוון ההפוך.

 

אתם הרי יודעים עד כמה אני מתעב את הפרשנות המשפטית המוטה-פוליטית, ואת כל אלה אשר מעלים על-נס את יושרו והגינותו של בית המשפט כאשר הוא קולע לטעמם הפוליטי, ומוקיעים אותו כחסר-יושר (לפחות) כאשר הוא לא מספק להם את הסחורה הפוליטית לה הם מצפים.

 

אז לכל אלה אשר דחפו וקידמו את חוק אינקיטאטוס אני אומר עכשיו חכו-חכו, קיבלתם את אשר חשקה נפשכם, את האייטוללה אשר גרוניס, חובב ההפגנות, ונראה מה הוא יביא לכם בכנפיו.

השמחה שלכם מוקדמת מאוד.

כמו שאמרתי במאמר על אימת הציבור שאחזה בשופטינו, על שיקולי הרשות המבצעת ועל פסיקה במצפון רע, גרוניס יכול לומר, “מ כאן ועד להודעה חדשה”, כי “אחת המיומנויות החשובות ביותר של השופט: יכולתו להקשיב לרחשים מחוץ ללשכתו, לקולות הציבור והחברה, ובה בעת יכולתו להתנתק מהם ולהתמקד בנסיבות הייחודיות של כל תיק ותיק, וכל אדם ואדם העומד לפניו“, אבל הוא מדבר אל התחברה, הוא מדבר אל כלי התקשורת, והוא מפחד מכולם. הבעייה שלו היא שהוא לא בנוי לכך, הוא לא יודע (ולעולם כנראה לא ילמד) איך לעשות את זה, ובנסיונותיו לרצות את הציבור הוא דומה לעורב אשר ביקש להלך כיונה, אבל לא הצליח, וכאשר הוא ניסה לחזור להילוכו הרגיל – הוא כשל גם בכך.

 

התחזית שלי לגבי התוצאה של הדיון הנוסף

 

לשופטים אשר ידונו בעתירתו של רס”ן ר’ יהיה קשה לקבל אותה.

 

יהיה להם קשה לקבל אותה משום שהיא עוסקת בחופש הביטוי;

 

יהיה להם קשה לקבל אותה משום שהיא עוסקת בחשיבותה הציבורית של העיתונות;

 

יהיה להם קשה לקבל אותה משום שהם לא ירצו להתכתש עם התקשורת;

 

יהיה להם קשה לקבל אותה משום שההלכה בה מדובר היא נכונה לפי חוק לשון הרע, גם בלי קשר לעיתונות;

 

ומקל-וחומר יהיה להם קשה לקבל אותה כאשר מרכיבים את ההגנות שלפי חוק לשון הרע על חופש העיתונות וחשיבותה במדינה דמוקרטית.

 

אבל, מאידך, תהייה להם בעייה עם הציבור, אשר מבקש את דמה של אילנה דיין ושל העיתונות הסמולנית בכלל, ומגונן על חיילנו הטובים והאמיצים אשר מחרפים נפשם למעננו (ובהחלט ראויים להגנה, אבל לא חסינים מפרסומים מוגנים מכוח החוק), ולא למותר להזכיר כי הילדה המתה הייתה ילדה ערבייה.

 

אז מה יעשו השופטים, כדרכם בקודש?

 

כל אחד מהשופטים בהרכב ישחית את זמנו על מנת להראות שהוא יותר חכם, ויותר רגיש לחופש הביטוי ולזכויות האדם, מכל חבריו להרכב, ומכל העולם כולו.

 

אם בפסק הדין המקורי (עליו החליט יגורתי לקיים את הדיון הנוסף) התפרסו שלושת השופטים (אליעזר ריבלין, שנתן את פסה”ד העיקרי, עוזי פוגלמן ויצחק עמית), התפרסו על פני 116 עמודים, אזי לא אופתע אם תשעת השופטים בדיון הנוסף יתפרסו על פני 200, 250 עמודים, או יותר.

 

מה כבר אפשר לומר כאשר המסמר העיקרי בארון הזה הוא הגנת תום-הלב של אילנה דיין, אשר בה אי אפשר לגעת, והיא אשר, בסופו של דבר, תחייב את דחיית עתירתו של רס”ן ר’?

 

אפשר לפתח תיזה שלמה על פני עשרות עמודים, רוויית אסמכתאות מהמשפט העברי, מהמשפט האנגלו-אמריקאי, מאיי פיג’י, מטרינידד אנד טובאגו, בנוסף לפסיקה הישראלית, כמובן, אבל, כדי להשביע את רעבונו של ההמון הסוער, אפשר להוסיף, על פני לא פחות עמודים, תיזה מפורטת לא פחות על כך שההגנות על פי חוק לשון הרע “אינן מוחלטות, וזכותו של אדם לשמו הטוב אינה הפקר”, אבל הכל תלוי, כמובן, בנסיבות ה”פרטיקולאריות” של כל מקרה ומקרה.

 

וכמובן שהפאנץ’-ליין יהיה “יחד עם זאת, כיוון שבמקרה דנן נפסק, כקביעה עובדתית, כי המשיבה, אילנה דיין, פעלה בתום-לב, הרי שעומדת לה ההגנה שבסעיף כך-וכך לחוק לשון הרע” (אולי בשל כך נקראת תוכניתה של דיין בשם עובדה).

 

ואפשר גם ללכת בכיוון ההפוך, כמו שעשה מישאל (“אל תצפצפו על בני אדם”) חשין בפסה”ד הקולוסאלי בעניין בנק המזרחי, שם הוא פתח ב-38 המלים:

 

1.    דעתי היא כדעת חבריי הנשיא שמגר והנשיא ברק. דעתי היא כדעתם, כי חוק הסדרים במיגזר החקלאי המשפחתי (תיקון), התשנ”ג-1993, עלה בידו לעבור מחסומים שהציב לפניו חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכי אין עוד להידרש לנושא החוקיות-החוקתיות של אותו חוק.

 

ובכך הוא מיצה את נושא הדיון כולו (האם החוק בו מדובר הוא “חוקתי” במובן זה שאינו עומד בסתירה להוראותיה של “פיסקת ההגבלה” אשר בחוק-היסוד), אבל זה עו”ד לא מספיק לו, ומכאן הוא מפליג להערת-אגב (למעלה קולקציה שלמה של הערות-אגב) התופסת 37,847 מלים, שהן % 29.67מסך-כל 127,550 המלים של כל תשעת השופטים.

 

הערת-אגב זו פותחת במלים:

 

2.    חבריי הנשיא שמגר והנשיא ברק הניפו חרמש ומגל, ולא הניחום מידיהם עד רדת יום בקוצרם בשדה חוקי-היסוד. אך מעט לקט, שיכחה ופאה הותירו אחריהם. מתוכם אמרתי אאסוף אל חיקי שתיים-שלוש שיבולים, אותן אטחן ומהן אאפה את פיתי-שלי…

 

אבל זה לא רק הבלוף של “שתיים-שלוש שיבולים” מול “חרמש ומגל, עד רדת יום”, משום שחשין האריך, אם גם לא בהרבה, הן ממאיר שמגר והן מאהרן ברק. זו גם השחתת-מלים על מחלוקות עם השופטים האחרים שבהרכב, וזו, מצידה, גוררת תגובות של אותם השופטים.

 

המזל הוא שביום מתן פסק-הדין נותרו לו, לשמגר, רק ארבעה ימים לתום שלושת חודשי ה”אקסטרא”, כי אחרת הם היו ממשיכים את הפינג-פונג הזה ומוסיפים לנו עוד כמה מאות עמודים.

 

אז יהיה מעניין לראות איך גרוניס וחבריו יורים ובוכים: מעמיסים על עצמם עבודת-ענק מיותרת, ואחר-כך בוכים על העומס שעל מערכת המשפט (וכמובן שנותנים דוגמה רעה גם לשופטי הערכאות הנמוכות, שגם הם יהיו יורים ובוכים).

 

האם יגורתי מסוגל, והאם הוא ירצה, לגלות מנהיגות?

 

לנשיא ביהמ”ש העליון אין הרבה סמכויות שנקבעו בחוק. הוא מוסמך לקבוע הרכבים לכל תיק ותיק (אבל גם הוא וגם הנשיאים לפניו התפרקו מהסמכות הזאת, והפקירו אותה בידי הקנטאור), וכן מוסמך הוא להתקין כללי אתיקה לשופטים (דורית ביניש עשתה בסמכות הזאת שימוש עלוב למדי) – וזה הכל.

 

אבל מעבר לסמכות הסטטוטורית יש לנשיא גם סמכות “מנהיגותית”.

 

גרוניס יכול לכנס את כל השופטים בהרכב ולומר להם חבר’ה, הפעם בקיצור ולעניין, בלי הערות-אגב שאינן צריכות לעניין.

 

הוא יכול, אבל אני נותן את ראשי על כך שהוא לא יעשה את זה, ואם הוא יעשה את זה – השופטים לא יישמעו לו. הוא לא יעשה את זה, כי אם הוא ינהג כך, וזה יצליח, יתברר שלא הייתה הצדקה לקיים את הדיון הנוסף.

 

ותזכרו שאמרתי לכם.

 

______________

 

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”  לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי הדין  לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר   לדף הפייסבוק של האתר של קימקא 

 

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס