דמדומי הנשיאה (ב): בג”ץ הבטחת ההכנסה – הלכה משפטית נכונה, פס”ד לא אפקטיבי שהולדתו בשערוריה
שבבעלותו או בשימושו
שלא כמו הישראלי המצוי אשר גומר מהר כדי “לרוץ ולספר לחבר’ה” – דורית ביניש דווקא גמרה לאט מאוד, והחזיקה במשך שבע שנים תיק בעל נפח בינוני למדי, הכל כדי לרוץ ולספר לחבר’ה בטקס פרישתה מהכהונה *** ביניש ושות’ השאירו את העותרים לדמם למוות בצד הדרך
תרגיל אינטלקטואלי
ע’ (להלן העותרת), אם לשני ילדים, התאלמנה מבעלה, ובבטנה זוג תאומים.
העותרת הוגדרה כזכאית לפי חוק הבטחת הכנסה.
הורי בעלה המנוח (להלן – ההורים), אנשים אמידים, תומכים בה בסכום של 10,000 ש”ח בחודש.
עם היוולד התאומים נתנו לה ההורים חשבון פתוח בתחנת המוניות אשר ליד ביתה, כדי להקל עליה את ההתרוצצויות עם הילדים (לבית הספר, לגן, לקופת החולים, וכו’).
מעט לאחר מכן, משהגיעה מכונית האולדסמוביל של ההורים לגיל שנה, קנו אלה מכונית חדשה לעצמם, ואת ה”ישנה” הם העמידו לרשותה של העותרת, כלתם ואם נכדיהם, אשר מעתה לא תצטרך להמתין למוניות. לא למותר לציין כי ההורים ממשיכים לשאת בהוצאות הדלק ושאר ההוצאות הכרוכות בהחזקת הרכב ובשימוש בו.
מצבה הכלכלי של העותרת הוא כעת לא רע. היא לא תתעשר מתמיכת ההורים, אבל גם רעב היא וארבעת ילדיה לא יסבלו.
והשאלה היא: האם זה צודק שהיא תפסיד את גימלת הבטחת-ההכנסה בגלל תמיכת ההורים?
מצד אחד אפשר לומר כי ההורים לא התכוונו לשתף את המדינה בעזרה שהושיטו לכלתם, אם נכדיהם, ופגיעה בגימלה היא מעין “מס מתנות” אשר מקומו לא יכירנו.
אבל מצד שני אפשר לומר שאת הקיום-בכבוד, מטרתה של הבטחת-ההכנסה, העותרת כבר הבטיחה לעצמה, ולכן יהיה זה צודק יותר להפחית או לבטל לה את הגימלה, ואת ה”עודף” שנשאר להעניק למשפחות הנמצאות במצוקה קשה יותר, מצוקה אמיתית, או, למשל, להעביר אותו לתקציב הביטחון, החינוך, הבריאות וכו’.
ואם שלילת הגימלה הזאת אכן צודקת במקרה הזה, נשאלת השאלה מהו קו-הגבול.
נניח שהעותרת מקבלת מההורים רק 9,000, 8,000 … 1,000, 500 או 100 ש”ח בלבד;
ונניח שהרכב הוא בן שנת ייצור אחת, שתי שנות ייצור … או 20 שנות ייצור;
ונניח שנפח מנועו של הרכב הוא 5,000, 4,000 … או 500 סמ”ק בלבד;
ונניח שהיא עושה שימוש ברכב של הוריה יום-יום, פעם ביומיים, בשבוע, בחודש או בשנה;
ונניח גם שלעותרת יש בבית טלוויזיה צבעונית, תנור מיקרוגל, מקרר חשמלי …
הנה כי כן, יש לנו כאן אין-ספור אפשרויות וצירופי-צירופים של אפשרויות, והשאלה היא מהו “הקו האדום” אשר עד אליו הפגיעה בזכות לקיום אנושי בכבוד” היא “מידתית”, ומעבר לו היא “לא מידתית”.
על השאלה הזאת, לגופה, אני לא אביע דיעה, כי זאת שאלה ערכית-פוליטית אשר אינה צריכה לענייננו, ומי אני, הקטן והעני-ממעש, כי אציע איכן לשים את “הלירה השולית”.
תוצאה צודקת
חוק הבטחת הכנסה הוא חוק סוציאלי, אשר בא להבטיח “קיום אנושי בכבוד”, אבל בצד הזכות לגימלת הבטחת ההכנסה נקבעו סייגים אשר לפי אחד מהם (אשר נקבע בסעיף 9א(ב) לחוק – להלן סע’ 9א(ב)) מי שבבעלותו או בשימושו רכב (“למעט אופנוע”…) מפסיד את הגימלה, אפילו אם “נסיעה בתחבורה ציבורית הייתה מחייבת אותה להחליף ארבעה קווי אוטובוס בכל נסיעה למקום עבודתה, ולטלטל באמצעי התחבורה השונים את ילדתה, בעת הרלוונטית תינוקת בת שנה”, ואפילו אם מדובר בשימוש ברכב של ההורים רק “כשלוש פעמים בחודש”, ואולי אפילו פחות.
רעיון-העיוועים הזה הוא המצאה נבזית של נערי האוצר, ולאוצר, כידוע, קל מאוד להעביר בכנסת כל מה שהוא רוצה.
אז הבג”ץ אמר כי הסייג הזה שבחוק אינו חוקתי, ולכן הוא בטל כלא-היה (בג”ץ 10662/04, פסה”ד מיום 28.2.2012).
כיוון שההמצאה הזאת הוכרזה כבטלה, אני שמח מאוד לתוצאה, אבל מחיאות-הכפיים שלי הן מאופקות מאוד – הן בגלל הדרך הקלוקלת שהובילה לפסה”ד הזה, הן בגלל שהבג”ץ קבע שהתוצאה תהייה צודקת רק במועד “עתידי – ועכשיו תראו את מאראתון הארכות-המועד … – והן בגלל שדורית ביניש ושות’ ניצלו את התיק הזה לצורך פרסומת עצמית, בהשאירם את העותרים מדממים למוות בצד הדרך.
איפה הזועקים חמס כנגד האקטיביזם השיפוטי?
אולי זה לא פופולארי, אבל אני בעד האקטיביזם השיפוטי, הרבה יותר מאהרן ברק, לפי הגירסה הקיצונית ביותר המיוחסת לו. בשיחה איתו, בראשית כהונתו כנשיא ביהמ”ש העליון, אמרתי לו שהאקטיביזם שלו הוא “מעט מדי”, אבל הוספתי כי הוא לא מופעל במקומות הנכונים (למשל: בביקורת על חקיקת-המשנה ועל עוולות השלטון).
עמדתי לא אחת על כך שהאקטיביזם של אהרן ברק הוא “אקטיביזם מפלאסטיק”, והדיבורים שלו על ההתערבות של בית המשפט בחקיקה הם דיאלקטיקה נבובה, כי בפועל הם לא עושים כמעט ולא כלום.
עוד עמדתי על כך שהוויכוח על מה ש”פיסקות ההגבלה” אשר בחוקי היסוד משנת 1992 מסמיכות, או לא מסמיכות, את בתי המשפט לבחון את חוקי הכנסת הוא “ויכוח מטומטם ועקר“, משום שהסמכות הזאת, לדעתי, קיימת גם בלי הוראת חוק מפורשת, או “משתמעת”.
כך, למשל, אמרתי כי אם הכנסת תחוקק חוק אשר לפיו יינתן פרס לכל מי שיביא למשטרה ראש כרות של ערבי, לא צריכה להיות הסמכה מפורשת של בית המשפט להגיד שהחוק הזה אינו חוק, ואין לכבדו.
אבל יש גבול ל”הכל שפיט”, בין אם אהרן ברק אמר זאת, בין אם הוא לא אמר, ואם נחזור אל התרגיל האינטלקטואלי בו פתחנו, נראה כי השאלה עד כמה לפגוע במי ש”בבעלותו או בשימושו רכב” היא שאלה ערכית, ולא משפטית, ובשלל הדוגמאות שראינו שם אין “מקרה חד” אשר אומר כי “עד כאן זה כשר, ומכאן ואילך זה טרף”.
אבל הבג”ץ קבע, באופן גורף, כי הוראת החוק של הכנסת השוללת באופן גורף את גימלת הבטחת ההכנסה ממי ש”בבעלותו או בשימושו רכב” אינה עומדת בתנאיה של “פיסקת ההגבלה” אשר בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולכן היא בלתי חוקתית, ובטלה כלא-הייתה.
והשאלה איפה כל המתנגדים לאקטיביזם השיפוטי, ול”הכל שפיט”? לאן הם נעלמו?!
פסיקה פופוליסטית
בדרך כלל, מי שמרוצה מהסחורה שפסק הדין מספק, יגיד על השופטים רק טובות: הם הגונים, ישרים, חרוצים ומה לא.
מי שלא מרוצה מהתוצאה – בעיניו השופטים מושחתים, אידיוטים, בטלנים וכו.
ככה זה בימין, ככה זה גם בשמאל, ככה זה בכלל.
וככה זה כאשר המתנגדים לאקטיביזם השיפוטי הופכים את עורם, ומצפים מבית המשפט לגלות אקטיביזם. כך, למשל: העיתונאי-משפטן בן-דרור ימיני, כך, למשל, הדוברת אמילי עמרוסי – שניהם עדיין לא הרימו את הכפפה שהשלכתי לרגליהם.
אין חלקי עמהם: בכפוף לחריג מסויים, עליו אעמוד בהמשך, אני מאוד מרוצה מהתוצאה, אבל הדרך בההלכו שבעת השופטים היא דרך עקלקלה ומקולקלת, בה באו לידי ביטוי רבים מחולייה של מערכת המשפט, עליה אני מתריע שנים רבות.
פס”ד הבג”ץ בעניין הבטחת ההכנסה לא יכול היה להיות אחרת. אפילו גרוניס ה”שמרן” לא יכול היה להרשות לעצמו לפסוק אחרת, ומזלו היה שהוא לא ישב באותו ההרכב. אם הוא היה יושב בהרכב, כל חסידיו השוטים היו מציגים את הצטרפותו כ”ראייה” לכך שהוא “לא דוגמטי”, ושהוא “בוחן כל מקרה לגופו”.
“בימים טרופים אלה”, כמו שאומרים אצלנו, כאשר אמון הציבור בשופטיו הוא “על הפנים”, בית המשפט העליון היה חייב לזרוק לציבור עצם, ומה נוח מאשר לעשות זאת על חשבון הממשלה, בעניין שאינו “סמולני”?
אם מערכת המשפט הייתה צריכה להקריב משהו מעצמה, היא לא הייתה כל כך נדיבה.
מה קורה כאשר האינטרס של השופטים הוא הקובע
טלו, למשל, מקרה בו הלקוח אינו משלם לפרקליטו את שכר הטירחה המוסכים, עם התקדמות המשפט. לפי החקיקה הראשית של הכנסת (סעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי) וחקיקת-המשנה של שר המשפטים (תקנה כלשהי לתקנות סדר הדין האזרחי) עורך-דין אינו רשאי להפסיק את ייצוגו של הלקוח בלי רשותו של בית המשפט.
ונשאלת השאלה האם רשאי הציבור לכפות על היחיד לעבוד בתנאי עבדות, ללא שכר ואפילו ללא כיסוי הוצאותיהם (עבדים, לעומת זאת, זכו לפת לחם, ולקורת-גג, אפילו בימיה החשוכים ביותר של האנושות)?
לשאלה הזאת יש משנה תוקף במיוחד לאור חוק יסוד: חופש העיסוק, אבל ככל שמדובר בביקורת השיפוטית על חקיקת-המשנה (חקיקה ע”י שר בממשלה, או גופים אחרים אשר הוסמכו לכך בחקיקה הראשית של הכנסת) – מעולם לא הייתה מחלוקת על כך שלבתי המשפט ישנה סמכות “טבועה” לכך, גם בלי הסמכה של המחוקק, וגם לפני תקופת ה”אקטיביזם השיפוטי” ופיסקות ההגבלה שבחוקי היסוד.
וגם לפני עידן אהרן ברק ודורית ביניש.
ובאשר לסתירה בין חוק יסוד לבין חוק “רגיל” – לשם כך בדיוק נועדה פיסקת ההגבלה: להעניק לחוק-יסוד מעמד-על על פני כל חוק “רגיל”, כך שחוק רגיל, או הוראה שבחוק רגיל, אשר עומדים בסתירה לחוק-יסוד ייחשבו כבטלים-מעיקרם, כאילו לא נחקקו מעולם.
אבל לך ותטען בבית המשפט כי פיסקת ההגבלה אשר בחוק יסוד: חופש העיסוק גובר על סע’ 17 לחוק סדר הדין הפלילי, ובוודאי שהיא גוברת על ההוראה המקבילה אשר בחקיקת המשנה הדנה בסדרי הדין האזרחי: השופטים יצחקו לך בפנים, ויתעלמו מהטענה הזאת.
מדוע הם יתעלמו מהטענה הזאת?
משום שאם הם יקבלו אותה, הם ייאלצו להתכופף מול התכתיבים של הנאשמים וסניגוריהם (ואת זאת האגו שלהם בוודאי שלא יאהב), ואם ידחו אותה – זה לא יעבור את הביקורת הציבורית.
אז כאשר האינטרס של חופש העיסוק נוגע רק לעורכי-הדין – ציבור קטן ומתרפס, שאותו גם “מצווה לדפוק”, השופטים ירשו לעצמם להתעלם מהאינטרסים שלהם, אבל כאשר מדובר בנושא הנוגע לציבור רחב אשר לשופטים כדאי לרצותו – הם אכן ירצו אותו, גם אם זה מצריך התערבות בשיקולים הערכיים של המחוקק הנבחר – היא הכנסת.
וזה אומר שההתערבות של השופטים בחקיקה – הן של הכנסת והן בכלל – תלויה רק באינטרסים שלהם ובתדמית שהם רוצים ליצור לעצמם, אבל הם ימשיכו לטעון שהם לא מושפעים ממשאלי דעת-הקהל.
הבג”ץ זרק לציבור עצם, וזכה לתשואות חן-חן מהיציע
ראו, למשל, את אייל גרוס, הארץ 29.2.2012, תחת הכותרת חוק הבטחת הכנסה || בג”ץ החליט צדק חברתי, מסכם:
צריך, כמובן, להכיר במגבלות כוחו של המשפט להשיג שינוי חברתי בתחום זה, אבל היום אפשר לומר את הדברים הבאים: בקיץ האחרון דרש העם צדק חברתי. אתמול, הוא קיבלו מבג”ץ.
והוא לא היחיד, ומעניין מה יגידו כל מוחאי-הכפיים ומלחכי הפנכה אם השופטים יגיעו לאותה התוצאה, אבל ע”י הטלת-מטבע.
האם היה חיוני לגרור את התיק שבע שנים?
פסק בדין העיקרי (של ביניש) השתרע על פני כ-45 עמודים, מהם כ-15 עמודים של הקדמה ותיאור המחלוקת של הקדמה, תיאור העובדות, תיאור המישור הנורמטיבי וטענות הצדדים – דבר אשר יכול להיעשות גם ע”י מתמחה, או עוזר משפטי, ובנוסף לכך גם שלל אסמכתאות ותקדימים להלכה אשר כבר אינה זקוקה לתקדימים – עוד כ-10 עמודים.
וכמובן שבנוסף לכל אלה לא נפקד גם מקומו של ה”למעלה מן הדרוש” (עוד עמוד), ונשאלת השאלה לשם מה, גברת ביניש, את משחיתה זמן על מה שגם לטעמך אינו נחוץ להכרעה בתיק הזה?
לאחר סינון כל ה”מים”, כולל החלק שניתן היה להיעשות ע”י עוזר משפטי, או אפילו מתמחה, נשארו לנו, “נטו”, רק כ-20 עמודים של “דיון” לגופה של המחלוקת, אשר גם בהם ניתן להיעזר במתמחה או בעוזר משפטי (בשביל זה המדינה משלמת להם משכורת).
לשם השוואה: לצורך המאמר הזה, אשר תופס כ-12 עמודים ואותו כתבתי ללא מתמחים או עוזרים משפטיים, נזקקתי לימים ספורים בלבד, בצד עיסוקי האחרים.
ונשאלת השאלה לשם מה נופחו ממדיו של התיק, ולשם מה הוא נסחב שבע שנים.
התשובה לשאלה הראשונה: כדי ליצור מראית-עין של פסק-דין “מפורט ומנומק”. אם היא הייתה אומרת “כפי שנפסק לא אחת ע”י הרכבים שונים של בית משפט זה” (ומאזכרת פסק-דין אחד, כדוגמה מייצגת), זה היה נראה “רזה”, אשר לא מתאים ל”ספינת הדגל” אותה התכוונה ביניש להשיק בטקס פרישתה מבית המשפט העליון.
וזו גם התשובה לשאלה השנייה: ביניש סחבה תיק קטן, יחסית, שבע שנים, כדי שיהיה לה מה להציג כ”פסד-דין חייה”, ובשביל לעזור לכל החלכאים והנדכאים לקבל את הבטחת ההכנסה, היא פגעה בחלכאים והנדכאים אשר עתרו לקבל את הבטחת ההכנסה!
מה פשר “ייכנס לתוקפו” במועד עתידי?
בית המשפט, גם בית המשפט העליון, לא “מבטל” חוקים. הוא רק פוסק שהם בטלים-מעיקרם, “בבחינת אפס” – כאילו לא נחקקו מעולם.
פסיקה כזאת יכולה להיעשות בעקיפין, בסמכות “נגררת”, כאשר לשאלת חוקיותו, או “חוקתיותו” של החוק יש השלכה על התוצאה של ההליך העיקרי, ויכולה להיעשות במישרין, כאשר הסעד היחיד המבוקש הוא הצהרה על בטלותו של החוק (במקום שניתן לבקש הכרעה בשאלה אקדמית כזאת, דבר שהשופטים לא כל כך אוהבים).
במקרה בו עסקינן תקיפתו של החוק הייתה עקיפה, ולא ישירה.
כיוון שהעותרים הלינו כנגד המוסד לביטוח לאומי ובית הדין הארצי לעבודה, על כך שנשללה מהם הגימלה בגין בעלות או שימוש ברכב, וחלקם גם נדרשו להשיב כספים שקיבלו, או שקוזזו כספים מגימלה שקיבלו, השאלה אם הוראת החוק עומדת במבחן ה”חוקתיות” הייתה רלוואנטית כדי לקבוע אם שלילת הגימלה הייתה כדין, אם לאו.
אם בית המשפט מוסמך היה “לבטל” חוקים, הוא יכול בהחלט לקבוע את מועד ה”ביטול”, אבל, כמוסבר לעיל, בית המשפט לא מבטל חוקים, אלא רק מצהיר על בטלותם, דהיינו שהם כלל “לא באו לעולם”.
ואם חוק הוא בטל כלא-היה, פשיטא שהוא בטל מיום תחילתו.
אבל ביניש ושות’ קבעו שהבטלות תיכנס לתוקפה תוך שלושה חודשים מיום מתן פסק-הדין.
ועם כל הכבוד, אין חיה כזאת: או שהוראת-חוק היא תקפה, או שהיא בטלה, ואם היא בטלה – היא בטלה רטרואקטיבית ליום תחילתו של החוק.
מדוע הם עשו זאת?
לשאלה הזאת יש תשובה בגוף פסק-הדין עצמו (ההדגשה במקור):
ניתן להצביע על מספר אפשרויות סבירות שיש ביכולתן להגשים את התכלית החקיקתית העומדת ביסוד הוראת סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה, תוך פגיעה מועטה יותר, ואף העדר פגיעה כלל, בזכות החוקתית לקיום מינימאלי בכבוד. כך למשל, ניתן היה לקבוע חזקה שאינה חלוטה המאפשרת לתובע גמלה המחזיק או משתמש ברכב הזדמנות להוכיח כי בעלותו ברכב או השימוש בו אינם מעידים כי יש לו הכנסה (או הכנסה פוטנציאלית) אחרת. לחלופין ניתן היה לקבוע מנגנון המעריך את שווי השימוש ברכב (כאשר אין מדובר ברכב בבעלות מקבל הגמלה) בהתאם לתדירות השימוש בו ומפחית בהתאם ובאופן מדורג את שיעור הגמלה.
אפשרות נוספת שעמדה בפני המחוקק (כאשר מדובר ברכב הנמצא בבעלות מקבל הגמלה) היא לקבוע מדרג המביא בחשבון את שווי הרכב, כך שהגמלה תישלל רק ממי ששווי רכבו עולה על שיעור מסוים, שיחד עם הוצאות התחזוקה השוטפות יש בו כדי לשקף את מצבו הכלכלי של מקבל הגמלה.
ובהקשר זה אומרת ביניש:
לא שוכנעתי כי ישנה הצדקה לעבור להסדר גורף דווקא ביחס לבעלות או לשימוש ברכב.
… אין מנוס מלהסיק כי ההסדר הגורף הבא לידי ביטוי בחזקה החלוטה אינו מוצדק וכי מבחן המידתיות השני אינו מתקיים בעתירות שלפנינו.
ואם לא די היה ב”רמזים” השזורים לאורך פסק-הדין, באה המסקנה הסופית (ההדגשות לא במקור):
מטבע הדברים, נוכח העובדה שעל המדינה יהא לגבש הסדר חלופי תחת ההסדר שאנו מורים על ביטולו, אין מקום להורות על בטלות סעיף 9א(ב) לאלתר ומן הראוי לאפשר למחוקק שהות לצורך גיבוש הסדר חדש. נוכח חשיבותה של הזכות הנידונה והפגיעה האנושה הנגרמת בינתיים למי שנזקק לגמלת הבטחת הכנסה כרשת מגן אחרונה ואינו זוכה לקבלה, שהות זו אינה יכולה להיות ממושכת. לפיכך, הייתי מציעה לחבריי שנורה כי הצהרת הבטלות תיכנס לתוקפה ביום 1.9.2012, שישה חודשים מיום מתן פסק דיננו, ותחול מיום זה ואילך.
ובמלים אחרות: אחרי שזכינו לתהילת-העולם, אנחנו ניתן למחוקק לעשות צחוק מכל הנושא של הבטחת-ההכנסה.
מה צריך המחוקק לעשות בעקבות פס”ד הבג”ץ?
התרגיל האינטלקטואלי בו פתחנו, לעיל, מראה עד כמה השאלה מי זכאי להבטחת הכנסה, ומי לא זכאי, הינה שאלה ערכית-פוליטית אשר אל לו לבית המשפט להיכנס אליה.
אבל בית המשפט, ברוב חוצפתו, נכנס אליה בנעליו המסומרות, והשאלה היא מה עושים עם הדבר הזה.
אפשר, אם מצפצפים על דעת הציבור ומוכנים להסתכן בחוסר פופולאריות, לבטל כליל את חוק הבטחת ההכנסה – ואז באמת לא תהייה אפליה … אבל אני עצמי לא הייתי מסתכן בכך – בוודאי שלא הייתי רוצה לפגוע בחוק הסוציאלי הזה רק כדי להראות לביניש ושות’ מאיפה משתין הדג.
אבל הדבר הכי פשוט הוא לתקן את החקיקה, כך שלא תהייה “גורפת”.
אפשר, למשל, לקבוע שמי שבבעלותו, או בשימושו, רכב שנפח מנועו עד 900 סמ”ק, ושמשנת ייצורו חלפו עשר שנים או יותר, זכותו להבטחת-ההכנסה לא תיפגע, ואילו מי שבבעלותו או בשימושו רכב “צעיר” יותר, או בעל נפח מנוע גדול יותר, לא יהיה זכאי לגימלה: אצבע משולשת לבית המשפט העליון, שילמד לא להתחצף ולא להתערב בשאלות ערכיות-פוליטיות שהן עניין למחוקק הנבחר לענות בו.
ומה עם העותרים עצמם?
במבוא העובדתי מקדישה ביניש שלושה עמודים תמימים לתיאור מצבם של “העותרים והעותרות” הדפוקים ע”י המימסד, על מנת לזכות אותם באהדתנו – זהו האקדח אשר מופיע במערכה הראשונה, ואמור לירות במערכה האחרונה.
ובמלים אחרות: ההכרעה כנגד הוראת-החוק המפלה אמורה להביא לכך שכל אחד מהעותרים יזכה למלוא גימלת הבטחת ההכנסה אשר נשללה ממנו – עם ריבית והצמדה, כנהוג בכל מקרה בו אדם זוכה במשפט לפיצוי כספי אשר הורתו בעבר.
אבל לא. דורית וחבריה לא ממש מתמסרים בקלות:
טרם סיום נציין כי העתירות שלפנינו התנהלו ברמה העקרונית. לא נדרשנו לעניינן הפרטני של העותרות והעותרים וממילא, אף איננו הערכאה המתאימה לבחינה כאמור, המחייבת את ההליכים מראשיתם הן בפני המל”ל (המוסד לביטוח לאומי – ש’ נ’) והן בפני הערכאות המוסמכות. יחד עם זאת, בהתחשב במאבק שניהלו העותרות לשינוי המצב המשפטי לאורך שנים, ונוכח התוצאה אליה הגענו, מן הראוי כי יאופשר לעותרות, ככל שהדבר עדיין אקטואלי, להביא את עניינן מחדש בפני המל”ל. בפרט כך ביחס לעותרות שזכאותן נשללה רטרואקטיבית.
ואני שואל: ריבונו של עולם, האם לשם נתנו ביניש ושות’ לעותרים להתייבש שבע שנים רזות?!
ואני שואל: באיזו חוצפה אתם מנהלים דיון “ברמה העקרונית” – על גבם של החלכאים והנדכאים, כאשר מראש אין לכם כל כוונה להחיל את קביעותיכם על המקרים שהובאו בפניכם?
ואני שואל: מה פשר “לא נדרשנו לעניינן הפרטני של העותרות והעותרים”? האם הייתה זו “עתירה ציבורית” של מי שאין לו עניין אישי, זולת “תיקון העולם”?!
ואני שואל: אם אתם אינכם “הערכאה המתאימה” לבחינת “עניינן הפרטני של העותרות והעותרים” – מי כן הערכאה המתאימה לכך? ואם אינכם “הערכאה המתאימה” – לשם מה בכלל נכנסתם לנושא הזה, במקום לדחות את העתירות על-הסף, “מחוסר עילה”?!
ואני שואל: אם בחינת “עניינן הפרטני של העותרות והעותרים” אכן “מחייבת את ההליכים מראשיתם הן בפני המל”ל והן בפני הערכאות המוסמכות”, מה, לכל הרוחות, מנע מכם – במקום “להמליץ, נקודה שאעמוד עליה בהמשך – לעשות צו מוחלט אשר יקבל את העתירה לעניין בטלותו סל סע’ 9א(ב), ויורה למל”ל ולביה”ד לעבודה לבחון את זכאותם של העותרים – לאור המסקנה שהוראת החוק בטלה כלא-הייתה?
ואני שואל עוד: איך אתם מחזיקים תיק פתוח במשך שבע שנים תמימות, תוך אדישות לשאלה אם עניינם של העותרים “עדיין אקטואלי”? ומה פירוש התהייה אם העניין “עדיין אקטואלי”, כאשר הזכות לגימלה, לגבי התקופה הרלוואנטית – אם היא אכן קיימת, וזאת לעולם כבר לא נדע – קיימת לעותרים גם אם הם כבר חדלו להיות זכאים לה, ואפילו אם הם נפטרו – היא עוברת ליורשיהם?
ואני מוסיף ושואל: מה פשר ה”המלצה” כי “יאופשר לעותרות, ככל שהדבר עדיין אקטואלי, להביא את עניינן מחדש בפני המל”ל. בפרט כך ביחס לעותרות שזכאותן נשללה רטרואקטיבית”? האם הבג”ץ קיים כדי “להמליץ”?
הדרך רצופה
אחד הדברים שעשתה דורית ביניש כנגד הסחבת והתמשכות ההליכים הייתה הוצאת נוהל אשר לפיו לא יורשו השופטים לאפשר דחיית דיונים, למעט במקרים חריגים, וגם כאשר הצדדים להליך מסכימים לדחייה – הסכמתם תהייה רק שיקול משני בהחלטה אם להיעתר לבקשת דחייה.
השאלה היא עד כמה היא עצמה נוהגת לפי הכללים שהיא עצמה קבעה, והנה, שלא כמו הישראלי המצוי אשר גומר מהר כדי “לרוץ ולספר לחבר’ה” – בתיק בו עסקינן דורית דווקא גמרה לאט מאוד, בהחזיקה במשך שבע שנים תיק בעל נפח בינוני למדי, הכל כדי לרוץ ולספר לחבר’ה בטקס פרישתה מהכהונה.
דורית ידעה, כבר מהרגע הראשון, שהיא תפסוק כפי שהיא תפסוק, וחזקה עליה שהיא ידעה שגם חבריה להרכב יתמכו בעמדתה, ובכל מקרה יהיה לעמדתה הרוב הדרוש.
ונשאלת השאלה מדוע היא דחתה את הדיון היחיד בתיק כשבע שנים, עד ליום 8.11.2011, ומה מנע ממנה, גם ביום הדיון, להודיע את התוצאה ולציין כי הנימוקים יישלחו לצדדים בדואר, זולת התשוקה להשיג כמה כותרות ביום פרישתה – אפילו יהא הדבר על חשבון החלכאים והנדכאים, אשר על גבם היא יצאה למסע הפופוליסטי הזה.
ועל כך אמרינן: הדרך אל הכוונות הטובות רצופה גהינום.
ברוך שפטרנו.
דמדומי הנשיאה (א): דורית ביניש מקשקשת בקומקום (א)
______________
היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)
ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש