לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

בקריאה להבטיח את הסניוריטי (הארץ, 26.6.2011) יוצא העיתון במאמר מערכת (לא חתום, כנהוג בעיתון הזה, וגם בעיתונים אחרים), וכך הוא אומר, בין השאר:

ח”כ יעקב כ”ץ (האיחוד הלאומי) הגיש הצעת חוק, שתכליתה לקצר את תקופת המינימום של כהונת מי שנבחר לתפקיד נשיא בית המשפט העליון מעת שנבחר ועד הגיעו לגיל 70, גיל הפרישה, משלוש שנים לשנתיים. אפשר לומר שהצעת החוק בעייתית, כי בנסיבות הקיימות היא נועדה להבטיח את נשיאות העליון לשופט מסוים – אך למרות זאת היא ראויה, מכיוון שהיא מחזקת את עקרון הסניוריטי בבחירת הנשיא.

אכן, איש לא מסתיר את העובדה שהחוק נועד לאפשר לשופט אשר גרוניס להגיע לכהונת נשיא ביהמ”ש העליון, והא ראייה שהוא מוכן לוותר על תיקון החוק אם דורית ביניש תעשה מחווה ותקדים את פרישתה בחודש ו-12 יום, דבר אשר ישאיר לגרוניס את “אופק הכהונה” הדרוש.

אני מנחש שביניש לא תעשה את המחווה הזאת, כדי שלא להרחיק מהכהונה הזאת את חברתה מרים נאור.

אקדים ואומר מיד: כיוון שבעיני גם גרוניס וגם נאור לא קורצו מחומר נשיאותי, ממילא כל מה שאומר כאן הוא חופשי לחלוטין מכל צדייה ומכל השפעה “פרסונאלית”.

ממשיך המאמר:

תקופת המינימום נקבעה ב”חוק הקדנציות” המיותר שיזם שר המשפטים הקודם, דניאל פרידמן. עד אז, ועל פי נוהג הסניוריטי, שופט בית המשפט העליון הוותיק ביותר בכהונתו היה נבחר לנשיא בהגיע הנשיא לגיל 70.

מה שמחסיר המאמר, וחשוב לענייננו, הוא שגם המשנה-לנשיא זקוק לאופק-כהונה של שלוש שנים בעת כניסתו לתפקיד.

אכן, חוק הקדנציות הוא בעייתי במידת-מה, כי אם בעת שנכנסים לכהונתם נשיא ומשנה-לנשיא, חצי תריסר השופטים הבאים-בתור עברו את גיל ה-64, הנשיא והמשנה-לנשיא הבאים אחריהם יהיו רק השביעי והשמיני בתור, גם אם תישמר שיטת הסניוריטי – ואפילו אם בין ששת הקודמים להם ישנם הראויים יותר לכהונות האלה – גם אם לא תישמר שיטת הסניוריטי.

אבל, מאידך, אם לא יידרש אופק-כהונה מינימלי ושיטת הסניוריטי תישאר על כנה, יכול להיות מצב בו הנשיא או המשנה-לנשיא ישבו על כסאם יום אחד בלבד, ויזכו לתואר-בדימוס רם יותר, ולפנסיה גבוהה יותר.

לפיכך כל דרישה לאופק-כהונה היא שרירותית, ורק חבל הוא שכל הקופצים לשינוי החוק הקיים עושים זאת לצורך פרסונאלי מסויים. איפה הייתם קודם?

וממשיך המאמר:

ח”כ כ”ץ מעוניין שהשופט גרוניס ייבחר. ייתכן שמניעיו פוליטיים, והוא מאמין שהשקפות גרוניס קרובות לעמדותיו. זה טעם לא ראוי, כי העמדה הראויה היא שכל שופט עליון יכול וראוי לכהן כנשיא.

מעניין מאיכן שאב מחברו של המאמר את ההנחה ש”כל שופט עליון יכול וראוי לכהן כנשיא”.

לבד מהעובדה ש”שופט עליון” יש רק אחד, ההנחה הזאת חסרת-שחר היא.

אני מוכן לצאת מההנחה (המפוקפקת למדי) ששופטי בית המשפט העליון, בכל דור ודור, בכל עת ועת, הם המשפטנים המעולים ביותר בארץ, אבל שופטים אינם “שיבוטים גנטיים” זהים, ועל כן גם בקבוצת-עילית כזאת הרמה אינה אחידה, והיא כפופה לעקרונות ההתפלגות הגאוסיאנית.

קחו, למשל, שופטי ביהמ”ש העליון של דור אחר: האם השופט אליהו משה (“אני מסכים”) מני הגיע לקרסוליהם של השופטים שמעון אגרנט או משה זילברג?

ומהימים ההם – לזמן הזה: האם דורית ביניש הגיעה לקרסוליו של אהרן ברק?

אבל זה לא העיקר: כדי להיות נשיא של בית המשפט העליון – ולמעשה של כל בית משפט – לא צריך להיות הגדול שבשופטים. צריך להיות קרוץ מחומר אחר לגמרי.

מבחינת הסמכויות של נשיא בית המשפט העליון, יש לו, בעיקרון, שתי סמכויות עיקריות: לקבוע את הרכב השופטים בכל תיק ותיק, ולקבוע את המועד בו יתחיל הדיון בכל תיק ותיק.

הסמכויות האלה אינן דבר של מה-בכך, משום שהן משליכות על צביונו של בית המשפט העליון. תארו לעצמכם שתיקי הקשורים לחופש-הביטוי מופקדים בידי שופטים כמו מישאל (“ישנם גם המפרסמים באינטרנט בזהותם האמיתית. אפשר לכבד אותם, ואפשר שלא לכבד אותם, אני לא מכבד!“) חשין?

ומה דעתכם על מישאל חשין כנשיא ביהמ”ש העליון? הבדיחה הכי גרועה שאפשר להעלות על הדעת!

מישאל חשין גם אמר “אינני יושב בבית המשפט העליון בכדי לדון בכל עוולות המדינה“, ושופט שאומר דבר כזה לא יכול להיות ראש ומנהיג לשופטי ישראל.

אבל מלבד לסמכויותיו הסטטוטוריות נשיא בית משפט – במיוחד נשיא בית המשפט העליון – חייב להיות מנהיג. מעבר לכך אנחנו צריכים לראות לאן הוא מנהיג את צאן מרעיתו, ומעבר לכל אלה הוא צריך גם לשמור על הממשק שבין מערכת המשפט לבין הציבור. לשמור על אמון הציבור בשופטיו.

קחו, למשל, את אהרן ברק: פרופסור למשפטים, ידען גדול (לגבי המשפט הפלילי – בספק), בעל כושר אנליטי גבוה, ומה לא, והוא גם קורץ מחומר מנהיגותי, אבל במבחן אמון הציבור הוא כשל, ומערכת המשפט שהוא הוריש למחליפתו לא נהנתה מאמון הציבור כאותה המערכת שהוא ירש מקודמו.

או, למשל, דורית W ביניש: כישלון מכל בחינה אפשרית. “יציאות” מטופשות, סידור-עבודה למקורב אותו היא לא הצליחה להבריג לבית המשפט העליון, מינוי מנהל בתי המשפט שהוא כשלון בפני עצמו, אמון הציבור – על הפנים, מאבקי-אגו עם דניאל פרידמן, במקום לנצל אותו לשיקום אמון הציבור בשופטיו, ומה לא.

היתרון היחיד שהביא את W אל כס הנשיאות הוא זה שהביא את קודמיה אל אותו הכס: היותה צעירה מכל השופטים האחרים, בעת כניסתה לבית המשפט העליון כשופטת זוטרה – דבר המבטיח שכל הקודמים לה ב”סניוריטי” ינשרו לפניה מהמירוץ לנשיאות.

מי שמגיע לנשיאות על כנפי הסניוריטי נכנס לבית המשפט העליון בגיל 40 – 50, ובמקרים רבים – גם ללא נסיון שיפוטי. ייתכן שזה טוב, כי הוא עוד לא למד את כל הטריקים והשטיקים והפוילע-שטיקים של השופטים, ויתכן שזה רע, אולם אל-דאגה: את הדברים הרעים לומדים מהר מאוד.

מכל מקום, כאשר שופט נכנס לעליון בגיל כה צעיר, איש לא יודע מה יצמח ממנו. מי ידע מה יצמח מאהרן ברק בן ה-42 או מדורית ביניש בת ה-54, אשר הגיעו לכהונה ללא ניסיון שיפוטי?

כן, מאיר שמגר התנגד בחריפות למינויה כשופטת, אולם הוא פרש לפנסיה באוגוסט 1995, וחודשים ספורים לאחר מכן, בצל רצח יצחק רבין, אהרן ברק הכניס אותה לבית המשפט העליון.

אבל איש לא יאמר שהיא, כנשיאה, הייתה “סיפור הצלחה”.

אמור מעתה: ההנחה לפיה “כל שופט של בית המשפט העליון יכול וראוי לכהן כנשיא” היא איוולת ורעות-רוח.

המאמר בהארץ אכן מתנגד לחוק גרוניס, אבל מוצא נחמה-פורתא בכך ש –

“אם תתקבל הצעת החוק של ח”כ כ”ץ, תקופת המינימום תקוצר והשופט גרוניס ייבחר לנשיא, יהיה בכך חיזוק לנוהג הסניוריטי – שאין ערוך לחשיבותו ככלי מרכזי להבטחת אי תלותם של שופטי בית המשפט העליון. זה היתרון העיקרי בהסכמה לתוואי שמציע כ”ץ: ההכרה שהסניוריטי היא הכלל לבחירת הנשיא הבא. ואם הסניוריטי גם תעוגן בחוק, יהיה זה רגע של התעלות של נבחרי העם בכנסת.

לפי השיטה הזאת צריך לבחור לפי שיטת הסניוריטי גם את הרמטכ”ל, גם את המפכ”ל, וגם את מנהל משרד הרישוי בזרנוגה גימ”ל.

לפי השיטה הזאת קפטן של קבוצת כדורגל יהיה הוותיק שבשחקנים. נו, באמת …

ובאשר לדחליל “תלותם של שופטי בית המשפט העליון” – הצרה היא שאי-תלותם הגיע לדרגת הפקרות, אשר יש לשים לה קץ.

המאמר יוצא מההנחה האקסיומטית ששיטת הסניוריטי קיימת מששת ימי בראשית, וששום לקסיקון לא מכיר בכל אפשרות אחרת – וזו טעותו הבסיסית. אני מוכן להסתכן בנבואה שאם גרוניס יהיה הנשיא הבא, והוא לא יספק להארץ – שהאוריינטציה הפוליטית שלו ידועה – את הסחורה הפוליטית הרצוייה לו (וכנראה שכך יהיה), העיתון הזה יהיה ממוליכי ההתנגדות לשיטת הסניוריטי.

רשמו לפניכם, ובבוא העת תזכרו כי אמרתי לכם.

מסעי דורית הראשונה להגנת הסניוריטי

עם פרפורי-הגסיסה של כהונתה יוצאת דורית ביניש למסע הגנה על שיטת הסניוריטי, ודומה כי אין בארץ מיקרופון שהיא לא בלעתהו בתאוותה זו.

אלא מאי? רק להסתכל על הדורית הזאת ועל כל כישלונותיה כדי להגיע למסקנה ההפוכה.

קחו, למשל, את הסיפור על השופט צבי סגל: תחת מנהיגותו של נשיא אמיץ, נבון וישר, זה לא היה קורה, ואם זה היה קורה – תוך 24 שעות הוא היה מוזמן אל מנהל בתי המשפט, אשר היה מציע לו פרישה מכובדת מרצון.

לו היה לה, לדורית, קצת שכל היא הייתה שותקת ונותנת ליוזמי חוק גרוניס לתת לשיטת הסניוריטי את ההנשמה המלאכותית, אפילו שהם, ככל הנראה, לא מתכוונים לכך, ובתקווה שאם גרוניס יצליח, זה יאריך את חייה של השיטה בכמה קדנציות, ואולי גם בכמה עשורים.

אבל היא, כידוע, טיפשה, וכולנו זוכרים איך דניאל פרידמן הציע לה הסכמה על שני מועמדים משלה לבית המשפט העליון תמורת מועמד אחד משלו, והיא, עם עיניה הגדולות, רצתה את כל השלושה, ובסוף היא קיבלה רק אחד.

קיראו שוב על “הצלחותיה” של דורית W ביניש.

______________

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש