תחת הכותרת קורסים תחת העומס: השופטים מתכננים מרד, וכותרת המשנה הזעזוע מהתאבדות השופט מוריס בן עטר, ששם קץ לחייו בשל עומס העבודה הכבד, הביא את עמיתיו השופטים להחלטה על ביצוע מהלך חד צדדי. למעריב נודע כי מספר שופטים מתכוונים להודיע לנשיאי בתי המשפט בהם הם מכהנים על הורדת מספר ימי הדיונים מחמישה לשלושה. “שעת החירום מחייבת לפעול”, מדווח נועם שרביט (nrg, 16.2.2011) (ההדגשות להלן – לא במקור):

שופטים טוענים כי מדובר בשעת כושר בה ניתן להפעיל לחץ שיביא לשינוי תנאי עבודתם וכי שעת החירום מחייבת לפעול כבר כעת. “צריך להודיע חד-צדדית לנשיא בית המשפט שאנחנו עוברים לשלושה ימי דיונים בשבוע”, אמר ל”מעריב” אחד מהם. כשנשאל שופט אחר כיצד ניתן לעשות זאת חד-צדדית, השיב: “מה בדיוק יעשו לנו?”.

ובהמשך:

נציגות השופטים, המשמשת מעין ועד עובדים של השופטים, תתכנס בעוד כשבוע וחצי, לדיון שתוכנן לעסוק בתנאי הפנסיה שלהם.

בעקבות התאבדותו השופט בן-עטר ישיבת הנציגות תעסוק גם בסוגיית העומס על השופטים.

יו”ר הנציגות, השופטת ורדה אלשיך, סבורה שיש לאפשר ליו”ר ועדת החוקה, ח”כ דוד רותם, למצות את המהלכים הפוליטיים מול האוצר במטרה להגיע איתם להסכמה על תוספת תקני שופטים ותקציבים, ורק אם הסכמה כזו לא תושג, יש לשקול נקיטת צעדים חד-צדדיים.

כן, שמעתי את חה”כ דוד רותם מזהיר את נערי האוצר, ואף מאיים עליהם שאם הם לא יוסיפו תקנים לשופטים, הוא ישתמש בכוחו הפוליטי כדי ללחוץ עליהם במקומות אחרים, אבל אני מתייחס לכך בערבון מוגבל מאוד.

להערכתי הצנועה  נערי האוצר יגידו לו כן, אנחנו מסכימים, אבל צריך קודם להקים ועדה, כדי שזו תבדוק מה קורת במדינות העולם האחרות, ואיזו תוספות קיבלה מערכת המשפט מאז שנת תרפפ”ו ועד לשנת ישרים, ומשנת ישרים ועד לתרדמת הדובים.

יכול להיות שנערי האוצר, בתבונתם, ייתנו לחה”כ רותם 20 – 30 תקנים, כמשככי-כאב זמניים, ביודעם שאם הם יתעקשו עד הסוף הם יקפיצו את רותם על רגליו האחוריות, ואז הם ייאלצו לתת הרבה יותר.

אני מתייחס לאיומים של רותם על נערי האוצר בערבון מוגבל גם מהטעם שהוא לא רץ אל שר המשפטים, ודורש ממנו להוסיף שופטים מכוח סמכותו על פי החוק, שהרי, כפי שהסברתי בפנייה אליו ואל שאר חברי ועדת החוקה, חוק ומשפט, של הכנסת (וגם בפנייה אישית אליו), שר המשפטים לא זקוק להסכמת האוצר כדי לקבוע את מספר השופטים הדרוש.

אציין כי אני פניתי גם אל ורדה אלשיך והזמנתיה לפנות אל שר המשפטים, מכוח סמכותו הבלעדית הנ”ל, והיא יכלה להעלות את הנושא בדבריה בוועדת החוקה, חוק ומשפט, אבל היא לא ניצלה את ההזדמנות, ואפילו מילת-תודה היא לא החזירה לי.

ראו מה שאומר שופט נוסף:

“הדרישה כשלעצמה היא לגיטימית”, אמר שופט שמתנגד למהלך חד צדדי, “היא תיתן לנו חמצן לחיים ולעבודה. שופט שסיים תיק, יוכל לכתוב אותו למחרת. אבל להחליט חד-צדדית זו הפרת משמעת. אנחנו משרתי ציבור שלא יכולים לעשות דין לעצמנו. מה גם שקיצוץ של ארבעים אחוז מזמן הדיונים אולי יפחית עומס מהשופטים, אבל הציבור יצטרך להמתין הרבה מאוד זמן לדיונים”.

האם זה “ממש מרד”?

בהמשך הידיעה נאמר:

מנהל בתי המשפט, השופט משה גל, מסכים כי חייבים לפנות לשופטים ימים לכתיבה. “אין עוד שופט בעולם שיושב בדיונים 5 ימים בשבוע”, אמר אתמול ל”מעריב”. לפני מספר חודשים הוא אישר לנשיאי בתי המשפט לאפשר לשופטים יום בשבוע שיוקצה לכתיבת פסקי דין, בתנאי שסידור העבודה של אותו בית משפט מאפשר זאת. “החתירה היא בהחלט להגיע לשלושה ימי דיונים”, אומר גל, “אבל במצבת הנוכחית של השופטים זה לא נראה מעשי”. גל אינו מאמין שהשופטים יחליטו חד-צדדית לעבור לשלושה ימי דיונים.

“שופטים לא יכולים לקבל החלטה כזו, זה ממש מרד”, הוא מבהיר. “ייתכן שיש כמה שופטים שהם יותר מיליטנטים. גם בעבר הרחוק היו שופטים שחשבו שעליהם להצטרף להסתדרות”.

על פי נתונים מעודכנים של הנהלת בתי המשפט, העומס המוטל על שופט בישראל הוא אחד הגבוהים בעולם. מהנתונים עולה כי שופט ישראלי מטפל בממוצע ב 1,149 תיקים בשנה. העומס הכבד ביותר מוטל על שופטי השלום, המטפלים בלמעלה מ-1300 תיקים בשנה.

ובכן, זה לא “ממש מרד”. זה ממש לא מרד!

סעיף 38(ב) לחוק בתי המשפט, זה לשונו:

המועד אשר בו יתחיל בית המשפט המחוזי לדון בענין פלוני ייקבע בידי השופט או השופטים אשר ידונו בו, בהתאם לכללים שקבע נשיא בית המשפט, ואם טרם נקבע המותב שידון בו – בידי נשיא בית המשפט או סגנו.

וסע’ 48(ב) לחוק קובע הוראה זהה לגבי בתימ”ש השלום:

המועד אשר בו יתחיל בית משפט השלום לדון בענין פלוני ייקבע בידי השופט או השופטים אשר ידונו בו, בהתאם לכללים שקבע נשיא בית המשפט, ואם טרם נקבע המותב שידון בו – בידי נשיא בית המשפט או סגנו.

אני לא יודע אילו “כללים” קבעו נשיאי בתיהמ”ש, ואני מוכן לצאת אפילו מההנחה (המופרכת, לדעתי) שבכל בתי המשפט הנשיאים קובעים את המועד לתחילת הדיון בכל “תיק פלוני” עוד לפני שהם קובעים מי יהיה השופט.

לסיפא של כל אחת מההוראות האלה ישנה חשיבות רבה, משום שקביעת הקדימויות לכל “תיק פלוני” יש לה, לעתים, חשיבות “מערכתית” החורגת מעניינו של השופט או ההרכב אשר ידונו בתיק.

כך, למשל, כאשר הוגש כתב-האישום נגד נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, רשאי נשיא בית המשפט (או סגנו) להחליט כי הדיון בתיק הזה יתחיל תוך שבועיים, למשל, ולא לסמוך על ההרכב שידון בתיק, אשר יכולים להיות לו שיקולים אחרים (כגון עומס התיקים שעדיין פתוחים על שולחנו). במקרה כזה הם יחליטו קודם על המועד לפתיחת המשפט, ואחר-כך יחפשו הרכב פנוי, או שינסו למצוא הרכב אשר מוכן להתפנות.

אני מניח, ברמה גבוהה של הסתברות, כי הנשיאים וסגני הנשיאים לא מטריחים את עצמם לקבוע “פרסונלית” את השופטים אשר ידונו בתיקים “רגילים” (למשל: תיקי תעבורה מצויים), ואלה נקבעים עפ”י סע’ 38(א) לחוק, אשר זה לשונו:

השופט או השופטים אשר ידונו בענין פלוני ייקבעו בידי נשיא בית המשפט המחוזי או סגניו, ובאין קביעה כאמור – לפי סדר שקבע מזמן לזמן נשיא בית המשפט.

ועל פי סע’ 48(ב), הקובע הוראה זהה לגבי בתימ”ש השלום.

הבה ניקח את המצב הקשה ביותר: נשיאו של בית המשפט קובע “סדר” לפיו כל שופט ושופט ישמע את כל סוגי התיקים, ובהתאם לכך מזכירות בית המשפט מתחילה להזרים לשופטים תיקים בכמויות מסחריות.

במקרה הזה, בו הנשיא/סגן הנשיא אינו קובע שופט לכל תיק, נגמרת סמכותו המנהלית של הנשיא לקבוע את קצב העבודה של השופט, ומתחילה עצמאותו השיפוטית של כל שופט ושופט.

מה נשאר לנו עוד?

נשאר לנו התיקים בהם הנשיא או סגן הנשיא קובע קודם את המועד, ואחר כך את השופט או ההרכב. במקרה כזה הנשיא לא רשאי להורות לשופטים לפנות מועדים על חשבון תיקים שוטפים התלויים ועומדים, כי גם זה פוגע בעצמאותם של השופטים. לבד מכך זה כשלעצמו כבר יוצר ערימה של תיקים “מצטברים”, ואני ממש לא בטוח שדורית ביניש ומשה גל אכן יאהבו גם את זה.

מכל אלה עולה כי סמכותו המנהלית של נשיא בית המשפט, או סגנו, לקבוע את העומס על שופט אינה קיימת כלל ועיקר. אציין עוד כי בהחלטה מסויימת גילתה שופטת תעבורה פלונית כי כמות התיקים שהיא מקבלת בכל יום של “הקראות” (יום פתיחת המשפט) נקבעת ע”י הנהלת בתי המשפט, והיא אינה רשאית לחרוג ממנה.

יש כאן פריקת-עול משולשת:

ראשית –       להנהלת בתיהמ”ש אין סמכות דבר, לא לגבי מועדי המשפטים, לא לגבי מיהות השופט שידון בתיק זה או אחר, ולא לגבי ה”מיכסות” בהן יעמוד כל שופט ושופט;

שנית –         הנשיא או סגן הנשיא של בית המשפט אינו רשאי להשיל מעליו את הסמכות הקבועה בחוק בתי המשפט;

ושלישית –    אף שופט אינו רשאי להכפיף את עצמו להוראות שניתנו ע”י מי שאינו מוסמך לכך, ובכך לפגוע בעצמאות השיפוטית, שציבור השופטים מקונן על אבדנה.

אמור מעתה: החלטתו של שופט לקיים שלושה ימי דיונים בשבוע היא בתחום ריבונותו המוחלטת, והעובדה שהוא מתייעץ עם חבריו, ואפילו מתאם איתם עמדות ודרכי פעולה, אינה, בשום פנים ואופן בגדר “מרד”.

אבל חופש הדיבור, כידוע, בא להגן גם על הזכות לומר דברי-הבל, ואין שום הצדקה למנוע ממנהל בתי המשפט את חופש הביטוי השמור לכל אדם אחר.

____________

עוד לעניין זה:

להפציץ את אושוויץ!

והיה בימי שבות השופטים

לבקשת משפחתו של מי התאבד השופט?

מי באמת דואג לכמות השופטים ולהקלת הלחץ עליהם? ומי נועץ עקבים בהתנגדות לכך?

על התאבדותו של השופט מוריס בן-עטר: פנייה דחופה ליו”ר וחברי ועדת החוקה, חוק ומשפט, של הכנסת

קב”ן לשופטים זה לא “מילה גסה”!

עכשיו גם השופטים אומרים את מה שאני אומר 45 שנים ויותר!

מוריס בן-עטר ז”ל – אפילו כבוד טכני לא נותנים לו

דורית גל, יעקב ביניש, משה נאמן – היה צריך להעיף אותם מהלווייה!

מותו של השופט מוריס בן-עטר: זה גם העומס שהכריע (תרתי משמע)

על התאבדותו של השופט מוריס בן-עטר: יעקב נאמן, דורית ביניש, משה גל, הפסיקו לקשקש על העומס ועל עצמאות מערכת המשפט!

דורית ביניש, לכי הבייתה, בגללך שופט התאבד!

ורדה אלשיך, עצמאות השופטים בידיכם!