ביום שלישי, 8.2.2011, בערך בשעה 1800, שעון החוף המזרחי של ארה”ב, סיימתי יום נסיעות של כ-300 מיילים – כמרחק ממטולה לאילת דרך כביש 90 (כביש הבקעה), על מנת לגמא עוד כ-300 מיילים ביום המחרת. בארץ השעה הייתה כבר אחרי חצות, ובאינפוזיה שאני מקבל מהארץ כבר נכללו כל הפרטים הבסיסיים על התאבדותו של השופט מוריס בן-עטר, כולל שמו של השופט.

למרות היום הקשה שעבר עלי, ויום המחרת הקשה לא פחות, היה ברור לי שאני חייב להגיב מיידית, וכך יצאו מתחת מקלדתי שלושה מכתבים:

על התאבדותו של השופט מוריס בן-עטר: יעקב נאמן, דורית ביניש, משה גל, הפסיקו לקשקש על העומס ועל עצמאות מערכת המשפט!

דורית ביניש, לכי הבייתה, בגללך שופט התאבד!

ורדה אלשיך, עצמאות השופטים בידיכם!

את העבודה הזאת – כולל העלאתם של המכתבים לאתר ושליחתם ליעדיהם – השלמתי אחרי השעה 0330 (עשר וחצי לפנה”צ בארץ) – כמעט עשר שעות עבודה בלילה שבין שתי נסיעות ארוכות.

מאיפה לוקח הבן-אדם את הכוח הזה? מההורמונים. אותם ההורמונים המאפשרים לחייל בקרב להילחם שבוע ימים ללא שינה, גם אם ב”אזרחות” הוא רגיל לתפוס תנומה גם בצהרי כל יום (כמוני, למשל).

עם תום יום הנסיעות השני, כאשר הגעתי לחוף מבטחים, כבר הצטברו לי במחשב חומרי-גלם לעשרה מאמרים נוספים, אולי עשרים.

איך מרגיש אדם אשר על דסקטופו (ועל כתפיו) מצטבר חומר לעשרה או עשרים מאמרים?

הוא מרגיש חסר-אונים. הוא כבר כותב בראש את כל המאמרים גם-יחד, אבל הוא אפילו לא יודע ממה להתחיל: כולם בניו, וכולם חשובים לו, אבל “לסדר את המחשבות” ולהתחיל לעבוד – זה ממש לא פשוט.

כך עברו עלי יממה וחצי, עד שהתיישבתי לכתוב את המאמר הזה (בתקווה ששאר המאמרים כבר “יזרמו”…). כמובן שלא התבטלתי בין-לבין, כי טיפלתי גם במיילים שהצטברו לי – מעין “בריחה” אל בית המשפט לעניינים מקומיים, שם אתה מקבל את התיקים מהמזכירות, ודן בהם “לפי התור”.

הבעייה שלך, כשופט

הבעייה שלך, כשופט, מתחילה עם אותם התיקים בהם לא ניתן לשלוף פסק-דין מהשרוול. תיקים כאלה אתה לוקח הבייתה, ואתה חייב לעבוד עליהם בשעות שאחרי יומך באולם המשפטים, כי ביום המחרת מחכים לך עוד תיקים, כמדי יום ביומו.

מה הכריע את הכף אצל בן-עטר?

אחת ההתבטאויות היותר נדושות בעניין הגורמים להתאבדותו של השופט בן-עטר היא ש”לא העומס הכריע אותו, אלא היחס” (של מנהל בתי המשפט, משה גל, ונשיאת בימ”ש השלום, שולמית דותן), וזה נכון: התייחסו אליו כאל נאשם בבית המשפט לתעבורה, אם לא גרוע מכך.

הכל נכון, אבל השאלה היא מהו הקש ששבר את גב הגמל.

יש הבדל בין שופט שהצטברו אצלו 20 תיקים ומציעים לו להתפנות משמיעת תיקים חדשים למשך חודש ימים, לבין שופט שהצטברו אצלו 200 תיקים ומציעים לו להתפנות משמיעת תיקים חדשים למשך עשרה חודשים. לכאורה מספר התיקים לכל יחידת-זמן הוא זהה, אבל זה רק לכאורה, משום הכמות הגדולה, אשר מפחידה, מרפה ידיים, משתקת.

זה מה שקרה לי בזעיר-אנפין, כפי שתיארתי לעיל, וזה גם מה שקרה לשופט בן-עטר. צריך להביא בחשבון כי 200, 300 או 500 תיקים הם, אפילו מבחינת כמות העבודה, כשלעצמה, הרבה יותר מ-10 פעמים 20, 30 או 50 תיקים, משום שככל שגדל מספר התיקים גם גדל מספר התיקים ה”ותיקים” אשר כבר אינם רעננים בזכרונו של השופט, ולכן עליו ללמוד אותם מחדש.

אני מניח שאם השופט היה נקרא אל מנהל בתי המשפט לאותה “שיחה” ממש, עם אותם הלחצים והאיומים (אם היו, וכנראה שהיו) כאשר על שולחנו הצטברו רק 20 או 30 תיקים, הוא היה עומד בזה, אבל הגאונים הניהוליים של מערכת המשפט לא השכילו לראות את העתיד להתנפח, אלא כאשר כבר היה מאוחר, גם כאשר הם כבר היו ערים למצב, והתחילו לכבות את השריפה, הם עשו זאת בצורה כושלת.

איך אמר המנהל הידוע, משה גל? “לא הייתה לו נורה אדומה בנוגע למצבו הנפשי של בן-עטר והאפשרות שיעשה מעשה שכזה“.

ועל כך אמרינן נו, באמת … האם חיכית, מר גל, שהוא יבוא אליך עם הנורה האדומה?!

כן כן, זו אינה חוכמה גדולה לזהות את המתאבד הפוטנציאלי כאשר הוא עומד מולך ומאיים להתאבד, וחוכמה קטנה עוד יותר היא לחזות שאנשים חסרי רגישות ומצפון כמשה גל או דורית ביניש לא יתאבדו לעולם.

אבל החוכמה הגדולה היא לזהות את המתאבד הפוטנציאלי דווקא במקרים הגבוליים, הקשים לחיזוי. לשם כך עשו אתכם נשיאים ומנהלים, ובכך כשלתם.

הנה כי כן, ומאיזה כיוון שלא נסתכל על זה, האחריות להתאבדותו של השופט רובצת על כתפיהם של אלה אשר הביאו אותו אל בין פטיש הלחצים וסדן ערימת התיקים: משה גל ושולמית דותן.

יש להביא בחשבון דבר נוסף: גם מבחינת התוצאה המוצהרת – סגירת מאות התיקים שהצטברו על שולחנו של השופט – גם מהבחינה הזאת כשלו השניים, כי כעת כל התיקים האלה יועברו לשופט אחר אשר יצטרך ללמוד מחדש את כולם, וכנראה גם לשמוע מחדש את הראיות, בחלק גדול מהמקרים האלה (אני מקווה שהפעם השכל יגבר, והתיקים היתומים האלה יחולקו למספר רב ככל היותר של שופטים).

ולא לשכוח את האחראית המיניסטריאלית לשני אלה, את דורית ביניש, אשר, ככל הנראה, לא הייתה מעורבת במקרה המסויים הזה, אבל אין בכך כדי לפטור אותה מאחריות, כי להיות נשיא זה לא רק כבוד, אלא גם אחריות.

שלושתם חייבים ללכת הבייתה – ומיד!