ורדה אלשיך, עצמאות השופטים בידיכם!
ורדה אלשיך, עצמאות השופטים בידיכם!
|
לכי לכיכר אל-תחריר במקום לדירקטוריונים
שופט התאבד בגלל לחצים מינהליים להעדיף את הכמות על האיכות *** פנייה אל נציגות השופטים עם תרופה “גאונית בפשטותה”: לצאת אל כיכר אל-תחריר הישראלית, על מנת להוריד מעל השופטים את עומס-התיקים ואת דורית ביניש וסנשו-פאנשו
שמחה ניר, עו”ד
9.2.2011
לכבוד
השופטת ורדה אלשיך
יו”ר נציגות השופטים בישראל
בית המשפט המחוזי
תל אביב – יפו
נכבדתי,
הנדון: העומס על השופטים ועצמאותו של השופט
השופט מוריס בן-עטר ז”ל התאבד בגלל לחץ של הרשות המבצעת לעשות מלאכתו רמייה, ולהתרכז בכמות.
הרשות המבצעת הורידה אותו בדרגה (מבימ”ש השלום לביהמ”ש לעניינים מקומיים), ואיימה “יהיה אותך לנתל”ש”.
אתם מדברים כל היום על הצורך להבטיח את עצמאותו של השופט מול הרשות המבצעת, והנה נרדמתם בשמירה – וזה אכן קרה.
כן, גם דורית ביניש וגם הסאנשו-פאנשו שלה – משה גל – הם, לעניין זה, רשות שלטונית מבצעת, למרות תעודות-השופט אשר בכיסם.
יש כאן שתי נקודות: האחת – מספר השופטים ביחס לעבודה, והשנייה – הלחצים המופעלים על השופטים כתוצאה מהעומס הזה.
באשר לנקודה הראשונה: לאחרונה פניתי הן אל שר המשפטים, יעקב נאמן, והן אל דורית ביניש, והפניתי את תשומת ליבם לכך שלפי חוק בתי המשפט, שר המשפטים הוא הקובע את מספר השופטים בבתי משפט השלום ובבתיהמ”ש המחוזיים, והוא לא זקוק לשום הסכמה, לא של הממשלה ולא של האוצר.
שניהם לא ענו לי, אבל דורית, במקום ללכת אל נאמן ולהפוך לו את השולחן, ממשיכה לקונן על העדר תקנים, בכל הופעה ציבורית שלה.
דורית מתבכיינת כמו ילדה קטנה שאביה רוצה לקחת אותה לכל חנויות הצעצועים שבעולם כדי שהיא תבחר את כל מה שהיא חפצה בו, אבל במקום ללכת איתו לחנויות היא נתקפת בטמפר-טנטרום, מתפרצת בהתקף זעם, צורחת, בוכה, נשכבת על הרצפה, רוקעת ברגליה וזועקת “אני רוצה צעצועים! אני רוצה צעצועים!!!”.
ויעקב נאמן מאוד לעצמו, ודווקא שמח מאוד שהילדה משפילה את עצמה – במקום לצאת איתו ולבזבז כסף (ולהיתקל בתגובתה הזועמת של האם, על הבזבוזים האלה, “כאשר אין לנו אוכל לילדים”).
ובאשר לנקודה השנייה: לכל שופט יש קצב-עבודה משלו, ואסור ללחוץ עליו.
נניח שיש במערכת שופט אשר נותן פסק-דין אחד לשנה, אבל עושה מלאכתו לתפארה: לעניין, ורק לעניין, ובלי שום הערות-אגב המופנות אל הכותרות בגלובס, כלכליסט וכו’.
אז נכון שמבחינת העלות הלאומית לכל פסק-דין הוא “שופט יקר”, אבל ברגע שמפעילים עליו לחץ, מחר יפעילו על שופט שנותן פס”ד אחד בחודש ועל שופט פס”ד אחד בשבוע, ומחרתיים – על שופט שנותן “רק” עשרה פסקי דין ביום.
ואחר-כך יתחילו ללחוץ על שופטים שאצלם יש “יותרר מדי זיכויים” (גם בסרט הזה כבר היינו!).
אני פונה אליך, ובאמצעותך אל כל שופטי ישראל: סיגרו את בתי המשפט, צאו אל כיכר אל-תחריר שלכם, מול בית המשפט העליון, ודירשו להפסיק את הפארסה הזאת.
דירשו ששר המשפטים ייתן לכם כל מספר שופטים הדרוש כדי להתמודד עם העומס על המערכת, ודירשו להפסיק כל רישום סטטיסטי של ההספק והפיגורים של כל שופט ושופט – רישום העושה עוול לשופטים הטובים, החרוצים והמסורים, ומעניק פרסים לשופטים המחפפים את מלאכתם.
ואסיים במה שפתחתי, בהערה בעניין השופט בן-עטר ז”ל: ההוראה שניתנה לו, להפסיק לשמוע תיקים ולעסוק רק בכתיבת פסקי-דין היא נכונה, כשלעצמה, בתנאי שהיא תהייה הוראת-קבע לכל השופטים, ולא הוראה “עונשית” לשופט מסויים.
ובמלים אחרות: יש להוציא הנחייה לפי כל שופט יחליט כמה תיקים הוא יכול לסיים בכל פרק זמן נתון, ואם יעמיסו עליו תיקים נוספים – הוא יחזיר אותם למזכירות בית המשפט, בלי שייגע בהם.
והערת-סיום: אני יודע שזו תהיה פגיעה באגו – שלך, של כל שופט אחר ושל כלל השופטים – להודות בכך שאיש מכם לא חשב על הגאוני-בפשטותו הזה, שרק שמחה ניר, “עוכר המערכת” חשב עליו.
ותחשבו על אצון הציבור בשופטיו, כאשר הוא רואה, באולם המשפט, את השופטים נלחצים בגלל הרישומים אצל דונה דורית וסנשו גל, כי מי שבאמת מוריד שאולה את אמון הציבור בשופטיו הם אלה אשר מנהלים את המערכת, ולא זורקי-הנעליים ורוצחי השופטים, אשר אינם פוגעים באמון הציבור בשופטיו, אלא רק משקפים את מצבו.
אני מזמין אותך להעלות את מכתבי זה בפני חברייך לנציגות השופטים.
כשתעני לי על פנייתי זו, וגם על קודמותיה, אחתום לך “בכבוד רב”, אבל בינתיים תסתפקי בחתימתי בלבד.
שמחה ניר, עו”ד
העתק: יו”ר וחברי ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת
_____________
המלצת היום (לא חלק מהמכתב):