המורשעים ברצח דני כץ מבקשים שחרור מוקדם, ובקשתם נדחתה ע”י ועדת השחרורים, ובערעור לבית המשפט המחוזי, בנימוקים מנימוטקים שונים, אשר לא כאן המקום לדון בכולם, אלא רק בשניים מהם, אשר נקשרו יחדיו, בצורה המעוררת תהיות.

אומר בית המשפט העליון, בדחותו את בקשת המורשעים לערער על החלטת ביהמ”ש המחוזי (ההדגשות לא במקור):

9.     … חוק שחרור על-תנאי ממאסר קובע את השיקולים שבהם רשאית או אף חייבת הוועדה להתחשב. בין השיקולים האלה, על הוועדה לשקול את שאלת מוכנות האסיר להליכי שיקום, על סמך חוות דעתה של רש”א (הרשות לשיקום האסיר – ש’ נ’). רש”א מצידה שוקלת את השאלה האם האסיר מסוגל להשתקם ולצורך כך בוחנת, בראש ובראשונה – האם לקח אחריות על מעשיו והאם הוא מבין את חומרתם. מובן, איפוא, כי כאשר מתחשבת הוועדה בעמדת רש”א, שוקלת היא בדרך עקיפה גם את הודאת האסיר באשמה. החוק קובע בנוסף לכך כי על הוועדה לשקול את השינוי שחל באסיר מבחינת הבנת חומרת מעשיו ולקיחת אחריות עליהם. השיקולים של מסוכנות האסיר ושל מידת הבנתו את חומרת מעשיו עומדים בבסיס ההחלטה אם לאפשר לאסיר שחרור מוקדם אם לאו. שיקולים אלה אכן מושפעים, בצורה עקיפה, מהכחשת האסיר את העבירות שבגינן הורשע, אך השפעה זו טבועה בהוראות החוק.

        עוד קובע החוק כי הוועדה רשאית להתחשב בפגיעה שעשויה להיגרם לאמון הציבור במערכת המשפט אילו ישוחרר האסיר. … החלטת הוועדה כי שחרור המבקשים יגרום לפגיעה באמון הציבור היא סבירה בהחלט, ואין להתערב גם בה. …

האם החוק לשחרור על תנאי ממאסר אכן מחייב את המסקנות האמורות? יכול להיות שכן, ויכול להיות שלא. אחרי סעיף 9 לחוק השחרור על תנאי ממאסר, הקובע את התנאים הבסיסיים לשיקולה של ועדת השחרורים, בא סעיף 10, המגדיר “שיקולים נוספים להחלטת הועדה”, וזה לשונו:

10.     (א)      במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות שבהם סברה הועדה כי שחרורו של האסיר על-תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט … רשאית הועדה להביא בחשבון גם נתונים אלה בהחלטתה …

            (ב)     ועדת שחרורים מיוחדת, בבואה להחליט בענין שחרור על-תנאי של אסיר עולם, תשקול, נוסף על שיקולים אחרים האמורים בחוק זה, האם חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו …

הנה כי כן, בשני הסעיפים הקטנים האלה מצויים הפגיעה “במידה חמורה” באמון הציבור במערכת המשפט”, ו”הבנת חומרת מעשיו” של האסיר המבקש להשתחרר מהמאסר.

מתי יכול – אולי – השחרור מהמאסר לפגוע באמון הציבור במערכת המשפט? כאשר הוועדה משחררת אסירים באופן אוטומטי, כאשר מגיע המועד בו ניתן לשחרר כל אסיר ואסיר. בוודאי שיכולה להיות “פגיעה במידה חמורה” באמון הציבור בשופטיו אם הוועדה תשים את עצמה כערכאת ערעור נוספת, מעל בתי המשפט, אבל אם היא משחררת אסיר המאמין בחפותו, בציינה, בנימוקי בנימוקיה, שהיא לא מביעה כל עמדה בשאלת אשמתו או חפותו של האסיר – במה זה משפיע על אמון הציבור בבתי המשפט?

מה עניין “הבנת חומרת מעשיו” של האסיר לאמונתו בחפותו?

נניח שהאסיר אכן מבין את חומרת המעשים בהם הורשע. הוא מבין שרצח, למשל, הוא דבר חמור, אבל אומר שפסק-הדין היה מוטעה. הוא מדגיש כי הוא לא מבקש מוועדת השחרורים לשמש כערכאת ערעור על פסק-הדין שהרשיעו, ולפסוק כי הוא מוטעה, וכל רצונו הוא שתכובד זכותו להאמין בחפותו.

נניח, על דרך האיפכא-מסתברא, שהוועדה אכן משתכנעת שהאסיר מבין את חומרתה של עבירת הרצח, ומפרשת את המלים “מבחינת הבנת חומרת מעשיו” כ”מבחינת הבנת חומרת המעשים שיוחסו לו”. האם יש בכך פסול?

יתירה מזאת: מהו הדין כאשר נאשם מורשע על פי הודאתו, וכבר בטיעון לעונש הוא מכיר ללא סייג בחומרת המעשה בו הודה. איזה “שינוי בולט וממשי” יכול עוד להיות “מבחינת הבנת חומרת מעשיו”?!

הקשר לא ברור

לכאורה בוחן בית המשפט בנפרד את כל אחד משני ההיבטים:  הפגיעה באמון הציבור במערכת המשפט, מחד, ואת היעדרו של “שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו” של האסיר, אבל לנוכח ההנמקה הסתמית בעניין הראשון (“החלטת הוועדה כי שחרור המבקשים יגרום לפגיעה באמון הציבור היא סבירה בהחלט, ואין להתערב גם בה” – זאת ותו לא), המובלעת לתוך הפירוט הנרחב הקשור בהכחשת המורשעים את אשמתם, קשה להשתחרר מההרגשה שבית המשפט קשר בין שני הנושאים, בחוטים בלתי-נראים.

שחקן-חיזוק צולע

אומר בית המשפט:

10.   המבקשים טוענים כאמור כי התחשבות בהכחשתם את עובדות פסק הדין פוגעת בזכותם החוקתית, לכאורה, להחזיק בדעה כי הם חפים מפשע. אך משניתן פסק דין חלוט בעניינם ובו נקבע כי אשמתם הוכחה מעבר לספק סביר (ובמקרה זה – על-ידי ארבעה מותבים שונים) – ההכרעות העובדתיות שנקבעו בפסק הדין יהיו הבסיס עליו תשתית הוועדה את קביעותיה. אין בכך משום פגיעה בחזקת החפות, שכן חזקה זו אינה עומדת למבקשים מרגע שהורשעו כדין.

והשאלה היא מי בכלל מדבר על “חזקת החפות”, ומה זה “זכותם החוקתית, לכאורה, להחזיק בדיעה”. האם הזכות להחזיק בדיעה היא רק “לכאורה”?!

שאלה נוספת, המתעוררת בעקבות שחקן החיזוק המשני לשחקן החיזוק העיקרי (“ובמקרה זה – על ידי ארבעה מותבים”): נניח שהאסיר זוכה ע”י הרכב של שלושה שופטים בבימ”ש השלום, ע”י שלושה שופטים בביהמ”ש המחוזי, וע”י שופט אחד בביהמ”ש העליון, אבל הורשע ע”י שופט ביהמ”ש העליון שנתן את דעת הרוב, כשאליו מצטרף, “בהיסוס רב”, השופט השלישי.

במצב שתואר, האסיר זוכה ע”י שבעה שופטים, אבל לאור התוצאה בביהמ”ש העליון הוא הורשע ע”י שופט אחד בתוספת השופט ה”מהסס”. האם גם אז תיזקף אמונתו בצדקתו לחובתו?

המסקנה מפסק הדין

כאמור לעיל, בית המשפט לא הסביר מדוע שחרורם של האסירים פוגע באמון הציבור בשופטיו, והמסקנה היא שאליבא דביהמ”ש העליון אמונתם של מורשעים בחפותם פוגעת באמון הציבור בבתי המשפט.

למסקנה דומה הגיע גם איציק וולף (חדשות מחלקה ראשונה, 9.12.2010), באמרו:

עוד הוסיפו כי החוק קובע עוד שוועדת השחרורים רשאית להתחשב בפגיעה שעשויה להיגרם לאמון הציבור במערכת המשפט אילו ישוחרר האסיר וכי במקרה זה של רצח הנער דני כץ מדובר בהחלטה סבירה ונכונה בשל החשש ששחרור מוקדם ייתפס כהקלה לא מוצדקת בעונש לעבירה חמורה.

אז לא, הדברים האלה לא נאמרו בפסק הדין, ואם הפרשנות הזאת עושה לשופטים עוול, הרי זה בגלל היעדרה של הנמקה ראוייה, ואם יש להם טענות על כך, אין להם להלין, אלא על עצמם, כביטוי החביב עליהם מאוד – לגבי אחרים.

אמון הנשען על כידונים

כאמור לעיל, אם הוועדה משחררת אסירים באופן אוטומטי, או שהיא שמה את עצמה כערכאת ערעור נוספת, מעל בתי המשפט, אפשר לדבר על פגיעה באמון הציבור בבתי המשפט, אבל לכך אין שום קשר ל”הבנת האסיר את חומרת מעשיו”.

אבל השאלה היא אם אמון הציבור בשופטיו הוא אכן רעוע עד כדי כך שכדי להגן עליו מקריסה נוספת יש להוריד על ברכיו כל אסיר הטוען לחפותו, ולכופף את ידו עד שיאמר אמן-ואמן.

והשאלה הנגררת היא אם זה בכלל יעזור.