שופטי העליון אשר גרוניס, ניל הנדל, עוזי פוגלמן: האם הם אידיוטים, או שהם רק עושים את עצמם ככאלה?

שלושה עורבים על עץ ישבו,

 

שחורים משחור שלושתם היו.

 

לשני רעיו אמר אחד

 

היכן בבוקר זה נסעד …

 

מתוך “שלושה עורבים”, מלים: יעקב שבתאי, לחן: עממי, ביצועים: הדודאים עם סוזן ופרן; הדודאים עם נורית גלרון ויהודית רביץ

 

הקדמה הכרחית לעניין ה”סגנון”: האנק ג’ונסון כמשל

 

כיוון שכבר הורגלתי – לצערי – להשתלחויות הבלתי-פוסקות ב”סגנון” של אדם כאשר הוא אומר דברים אשר תוכנם אינו ערב לאוזנו של המשתלח, אפתח ואקדים תרופה למכה.

 

בדיון בקונגרס האמריקאי על הצבתם באי גואם של 8,000 חיילי מארינס, יחד עם בני משפחותיהם, שאל חבר הבית, Hank Johnson, את האדמירל שהציג את הנושא אם אין חשש שהאי ייטה על צידו ויתהפך על גבו (“tip-over and capsize”) מאיכלוס-היתר הזה…

 

צריך לראות את זה, ולהקשיב לזה, כדי להאמין!

 

הדבר הראשון ששאלתי את עצמי כאשר ראיתי את הסרטון הזה היה האם האיש הזה אידיוט, או שהוא עושה את עצמו.

 

ראו שוב את הסרטון, ואמרו בעצמכם אם השאלה הזאת אינה מתאימה למקרה, ואם יש בה גוון “סגנוני” כלשהו.

 

לא, אין בזה שום גוון “סגנוני”. יכול אפילו להיות שהשאלה בכלל לא במקומה, שכן האי גואם אכן עשוי להתהפך, ואז תתעורר השאלה האם שמחה ניר הוא אידיוט, או שהוא עושה את עצמו.

 

לא, זה מאוד לא נעים שאומרים על אדם פלוני שהוא אידיוט, או שמציגים את השאלה אם הוא אידיוט, או שהוא רק עושה את עצמו. זה מאוד לא נעים, ולפעמים זה גם לא נכון, אבל כאשר אומרים על אדם דברים לא-נכונים, התרופה היא בדיני לשון-הרע, ולא בקשקשנות על ה”סגנון”.

 

לא, זה באמת לא נעים, אבל צריך לדעת להתמודד עם זה, וכאן אני לא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים. ראו, למשל, את מאמרי על חובת הדיווח להוצל”פ ע”י כונס נכסים שהוא גם בא-כוחו של הזוכה: על תקנה לא-רלוואנטית, ועל טעות אידיוטית שלי.

 

ואם מותר לי להכות על-חטא על טעויותי האידיוטיות שלי בלי שאיש יגיד לי באיזה סגנון אדוני מדבר, באותה המידה מותר לי להכות על טעויותיהם האידיוטיות של אחרים, בלי שאיש יגיד לי באיזה סגנון אדוני מדבר, כי כשרות הסגנון היא עניין “לינגוויסטי” טהור, אשר אינו תלוי-נסיבות.

 

ואת אותה השאלה אני מציג כאן לגבי שלושה שופטים של בית המשפט העליון, אשר חזרו על אותה האיוולת לפחות פעמיים ברציפות, דבר המראה כי אין זה טעות אווילית חד-פעמית, מעין “תאונת עבודה” אשר אינה מעידה על ליקוי מובנה אצל השופטים, אלא על תכונה שלהם, הבאה לידי ביטוי שוב ושוב.

 

כמובן שהמילה “אידיוט”, בהקשר הזה, אין משמעה אידיוט במובן ה”קליני”, דהיינו בעל מנת-משכל של 60%, אלא מי שהבנתו ירודה מאוד, ביחס למצופה ממנו.

 

דוגמה היפותטית

 

שלושה שופטים של בית המשפט העליון הסתובבו להנאתם על שפת הים, ושאלו את עצמם את מי נדפוק היום. למזלם מצאו הם בחול הזך ספר טלפונים ישן, ועלעול קצר בו העלה את השם שמחה ניר.

 

נטלו השלושה עט ודף נייר, ורשמו עליו:

 

 

 

 

                           

 

                                                                                     

 

                           

 

 

1.      הוכח לפנינו כי הנאשם, עורך-דין במקצועו, נהג את רכבו בדרך עירונית במהירות של 300 קמ”ש במקום 50 קמ”ש, כמותר בחוק, כאשר שיעור האלכוהול בדמו הוא 500 מיליגרם למאה גרם, במקום 50 מיליגרם למאה גרם, כמותר בחוק.

 

2.      אנחנו דנים את הנאשם לעשרים שנות מאסר, שלילת רשיון הנהיגה לצמיתות ו-10 מיליון ש”ח קנס, או מאסר 20 שנה תמורתם.

 

 

    ניתן היום, ח’ בתמוז התש”ע (20.6.10).

 

 

 

תקיפה ישירה, תקיפה עקיפה

 

מהן אפשרויותיו של שמחה ניר לתקוף את פסק הדין?

 

לערער עליו הוא לא יכול כי אין שום ערכאת ערעור מעל הערכאה שנתנה אותו, ולכן הדרך היחיד הפתוח לפניו הוא על ידי “תקיפה עקיפה”, במקום התקיפה הערעורית, שהיא תקיפה “ישירה” – סוגיה שאותה יונק כל סטודנט למשפטים עם חלב המתרגלת הראשונה שלו, בשנה הראשונה ללימודי המשפטים שלו.

 

תמציתה של הסוגיה: פסק-דין שגוי ניתן לביטול על ידי ערעור לערכאת הערעור, ואם לא הוגש ערעור, וחלף המועד לערער – פסק-הדין נעשה “חלוט”, למרות שהוא שגוי.

 

מאידך, אם פסק-הדין הוא בטל-מעיקרו – הוא “בבחינת-אפס”, ויש להתעלם ממנו, כאילו לא ניתן כלל ועיקר.

 

זהו ההבדל בין “בר ביטול” או “בטיל” (voidable) לבין “בטל” או “בטל מעיקרו” (void), דבר אשר, כאמור, כל סטודנט למשפטים יונק אותו עם חלב המתרגלת הראשונה שלו, בשנה הראשונה ללימודי המשפטים שלו.

 

כמובן שלא כל טעות הופכת פסק-דין לבטל-מעיקרו.

 

עילות-הבטלות הן, בעיקרן, חריגה מסמכות, ופגיעה בעיקרי הצדק הטבעי (דהיינו אי-מתן זכות הטיעון למי שעשוי להיפגע מההליך), אבל ישנם גם פגמים נוספים, עליהם נעמוד בהמשך.

 

כאשר פסק-הדין הוא בטל-מעיקרו, אין חובה לערער עליו (גם אם הדבר ניתן), ואפשר לתקפו גם בעקיפין, מול הרשות המבצעת, או בהליך אחר בו מתעוררת שאלת חוקיותו של פסק-הדין.

 

כך, למשל, אם המשטרה או שירות בתי הסוהר מבקשים לאסור אדם על פי פסק-דין בטל, אפשר לטעון בפניהם כי לבטלותו של פסק-הדין. הם לא רשאים לומר “אנחנו לא ערכאת ערעור על פסק-דין”, ואם תוגש נגדם עתירה לבג”ץ כנגד המאסר, הם ייזרקו מכל המדרגות, עד למרתף אם הם יטענו את הטענה המטומטמת הזאת.

 

או, למשל, כאשר אתה מועמד לדין על נהיגה בזמן הפסילה, אתה רשאי לטעון להגנתך שפסק-הדין המתיימר להטיל את הפסילה הוא בטל-מאליו, ולכן לא נהגת בזמן שום פסילה, ואם יטען התובע כי “בית משפט נכבד זה אינו ערכאת ערעור על פסקי-דין של בתי משפט אחרים” – גם הוא ייזרק מכל המדרגות – עד למרתף.

 

יש לציין עוד נקודה חשובה: גם אם הוגש ערעור על פסק-הדין, ואפילו אם הערעור נדחה, פגם הפסלות אינו מתרפא לעולם. גם הטענה כי מדובר ב”פסק דין חלוט” היא מטופשת, כי אם מה שמתיימר להיות פסק-דין הוא “בבחינת אפס”, ממילא הוא אינו “פסק-דין”, ומה שאינו “פסק-דין” כלל לא יכול להיות “פסק-דין חלוט”.

 

ועוד נקודה יש לציין: כאשר מדובר בתקיפה עקיפה, “אין חולקין כבוד לרב”: כך, למשל, אם בית המשפט העליון חורג מסמכותו, והטענה מתבררת בבית משפט השלום, הערכאה הנמוכה תבדוק אם הערכאה הגבוהה ממנה אכן חרגה מסמכותה, והטענה שבימ”ש השלום “אינו ערכאת ערעור” על ביהמ”ש העליון ממש אינה לעניין.

 

עילות-הבטלות במקרה שבדוגמה ההיפותטית הנ”ל

 

במקרה ההיפותטי שראינו לעיל ישנם כמה פגמים “שורשיים”, דהיינו כאלה שעושים אותו לבטל-מעיקרו, והבולטים שבהם הם אלה:

 

·           האחד – בהעדר כתב-אישום תקף, אשר הוגש כדין לבית המשפט ונפתח תיק כדין, אין כל הליך חוקי תקף, ועל כן, למרות הכותרת המרשימה “פסק-דיון”, המסמך הזה הוא, לכל היותר, מאמר פרטי, או מכתב פרטי, אשר נכתב באופן פרטי על ידי שלושה אנשים פרטיים, שתפקידם השיפוטי אינו רלוואנטי;

 

·           השני – לנאשם לא ניתן יומו בבית המשפט, להתגונן מפני האישום;

 

·           השלישי – לבית המשפט העליון אין סמכות לדון בעבירות תעבורה, כערכאה ראשונה;

 

·           הרביעי – העונשים שנגזרו על הנאשם חורגים ממה שנקבע בחוק;

 

·           החמישי – גזר-הדין ניתן בלי שקדמה לו הכרעת-דין, והשילוב של הכרעת-הדין וגזר הדין באותה ה”יצירה” אינו מוכר בחוק;

 

·           והששי – פסק הדין ניתן בחוסר תום-לב, מתוך כוונה לדפוק את שמחה ניר, באופן אישי.

 

והמסקנה: אם, על סמך פסק-הדין הזה, ינסו לאסור את שמחה ניר, או יאשימו אותו בנהיגה בזמן הפסילה, תהיה לו הגנה טובה ביותר הן כנגד המאסר, והן כנגד האישום.

 

מאסרם של הורי הילדים בבית הספר בעמנואל

 

עמותת “נוער כהלכה” ויואב ללום עתרו לבג”ץ כנגד משרד החינוך, המועצה המקומית עמנואל ומרכז החינוך העצמאי, בגין מה שנראה להם כאפלייה עדתית. בית המשפט אכן קיבל את העתירה, וחייב את המשיבים לבצע פעולות אלה ואחרות.

 

הורי הילדות, איך נאמר, לא ממש השתגעו לנהוג על פי פסק-הדין, אבל כיוון שהם לא היו צד להליך, הם לא היו חייבים לעשות דבר, או להימנע מלעשות דבר, על פי פסק-הדין.

 

האם ההורים הפריעו לביצועו של פסק-הדין? אני לא יודע, אבל אם כך הוא, ייתכבד המתעבר על כך, ויגיש תלונה בתחנת המשטרה הסמוכה  למקום מגוריו.

 

האם ההורים עברו על חוק לימוד חובה, תש”ט-1949, בין בכך שלא שלחו את בנותיהם לבית הספר, בין בכך שפתחו להם (וזה, ככל הידוע, מה שנעשה) בית ספר פרטי, לא רשמי ולא מוכר? אם זאת הבעייה, למשרד החינוך ישנם קציני ביקור סדיר, ואם יש צורך – אפשר לערב גם את המשטרה, כמו בכל מקרה של עבירה על החוק.

 

אבל פקודת בזיון בית המשפט נועדה לשמש כמכשיר-אכיפה כנגד הצדדים להליך, ולא כאמצעי ל”שיטור כללי”, ובית משפט המרחיב את השימוש במכשיר הזה אל מי שאינו צד להליך שבפניו, חורג בכך מסמכותו.

 

העתירות לבג”ץ

 

כאשר אדם נאסר או נעצר שלא כדין, רשאי כל אדם לעתור לבג”ץ על מנת שזה יורה לשחרר את העצור. בשפה המשפטית קוראים לכך הביאס קורפוס.

 

עתירה לשחרור אדם ממאסר מוגשת, בדרך הטבע, כנגד המחזיק את האסיר (המשטרה, שירות בתי הסוהר וכו’). המהדרין יוסיפון כ”משיבים” (פורמאליים או לא פורמאליים) גם את בית המשפט או הרשות אשר הוציאו את ההוראה לאסור או לעצור את האיש. מבחינה עיונית טהורה אין צורך להזמין כמשיבים את מי שהורו לאסור או לעצור את האיש, אלא אם מבקשים גם לבטל את הצו או פסק-הדין, אבל כאשר הטענה היא שהצו או פסק-הדין הם בטלים-מעיקרם, ממילא אין מה “לבטל”, ובמקרה שמדובר בבית משפט “רגיל” (בימ”ש השלום, ביהמ”ש המחוזי או ביהמ”ש העליון) לבג”ץ אין סמכות להוציא נגדו צווי-ביטול, וממילא אין טעם להזמינו כ”משיב” לעתירה.

 

כנגד מאסרם של הורי התלמידות הוגשו שתי עתירות לבג”ץ – האחת הוגשה רק נגד המשטרה ושירות בתי הסוהר, והשנייה הוגשה כנגד השב”ס וגם כנגד השופטים אשר הוציאו את צווי המאסר – אדמונד לוי, עדנה ארבל וחנן מלצר.

 

כיוון שמבחינת החוק לא ניתן לערער על החלטה של בית המשפט העליון, אפשרות התקיפה הישירה הייתה חסומה בפני העותרים, ולכן לא נותר להם אלא ללכת בדרך התקיפה העקיפה, דהיינו העלאתה של טענת הבטלות כנגד מי שמבצע את ההחלטה הבלתי-חוקית.

 

לפני שנמשיך, אתם מוזמנים לקרוא שוב את הפרק תקיפה ישירה, תקיפה עקיפה, למעלה מכאן.

 

פסקי הדין של גרוניס, הנדל, פוגלמן

 

קיראו נא, בבקשה, את שני פסקי-הדין:

 

 

 

 

 

                               

 

                                                                                         

 

                               

 

 

 

1.     בפנינו עתירה להוצאת צו הביאס קורפוס, המורה למשיבים להביא בפני בית משפט זה את הוריהן של תלמידות בית הספר “בית יעקב” מהיישוב עמנואל, אשר נאסרו בעקבות החלטות שניתנו על ידי בית המשפט הגבוה לצדק וכן לקבוע כי מאסרם אינו כדין.

 

 

        על פי הנטען בעתירה, ההחלטות שניתנו על ידי בג”ץ (בג”ץ 1067/078 עמותת נוער כהלכה ואח’ נ’ משרד החינוך מיום 19.1.2010, מיום 17.5.2010 ומיום 15.6.2020) בהליך של בזיון בית משפט ניתנו בחוסר סמכות ומכאן בטלות מעיקרן. הטענה העומדת בלב העתירה דנא הינה כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו מוסמך ליתן צווים נגד אנשים פרטיים, אף לא במסגרת הליך של בזיון בית משפט. העותרת התייחסה להלכת מוניות לוד (ע”א 371/78 מוניות הדר לוד בע”מ נ’ אמיל ביטון, פ”ד לד(4) 232), שם ניתן צו מאסר במסגרת הליך של בזיון בית משפט, אולם לגישתה המקרה שבפנינו אינו דומה למקרה שם.

 

 

2.     דין העתירה להידחות על הסף. הלכה מושרשת היא כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו משמש ערכאת ערעור על החלטות אחרות שנפסקו על ידי בית המשפט העליון (בג”ץ 5952/08 פלונית נ’ בית המשפט העליון (3.7.08); בג”ץ 10827/08 אבישי צור נ’ מנהל מקרקעי ישראל (28.12.08) וראה הפסיקה שהובאה שם; בג”ץ 2398/02 רביד נ’ בית המשפט העליון (22.4.02)). עיון בעתירה מלמד כי בפועל בקשת העותרת מבית משפט זה היא כי מותב אחד יבחן הכרעה שניתנה על ידי מותב אחר. כאמור, הפסיקה מורה כי דין בקשה כגון דא להידחות. אף שורת ההיגיון מחייבת תוצאה כזאת, שכן מדוע החלטתו של ההרכב השני תהא בעלת מעמד משפטי גבוה יותר מהחלטתו של ההרכב הראשון? ביקורת שכזו אינה אפשרית על פי דין.

 

 

 

3.     דין העתירה, אפוא, להידחות על הסף מבלי שנתבקשה תגובת המשיבים.

 

 

        ניתן היום, ח’ בתמוז התש”ע (20.6.10).

 

 

 

_________________________

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   10047470_Z01.doc   אמ

 

מרכז מידע, טל’ 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

 

 

 

 

 

 

                               

 

                                                                                         

 

                               

 

                               

 

 

 

 

1.     בפנינו מונחת עתירה למתן צו “הביאס קורפוס”, לפיו יש לשחרר את העותרים ממאסר וכן להורות למשיבים להימנע מלדון בצווי מאסר או בקנסות לעותרים במסגרת בג”צ 1067/08. משיבים 1-3 (להלן ‘המשיבים’) הם המותב בבית משפט זה, אשר דן בעניינם של העותרים כאן ואחרים במסגרת עתירתה של עמותת “נוער כהלכה” בנוגע לבית הספר “בית יעקב” שביישוב עמנואל. העותרים מסתייגים מהחלטות המשיבים וטוענים כי ניתנו שלא על פי דין וסמכות. עוד נטען כי המשיבים לא היו מוכנים לדון בבקשות שונות של העותרים ואף לא אפשרו לבא כוחם להשתתף בדיון שהתקיים בתאריך 22.6.2010.

 

 

2.     דין העתירה להידחות על הסף. מהחומר עולה כי המשיבים דנו בבקשות שונות שהוגשו על ידי העותרים ובאי כוחם (ראו, למשל, החלטה מתאריך 20.06.2010 שניתנה בבג”צ 1067/08). מתדיין אינו יכול להעביר את עניינו ממותב למותב. כלל מנחה הוא כי מותב אחד אינו יושב כערכאת ערעור על מותב אחר של בית משפט זה. כפי שנפסק בעניין שורת הדין (בג”צ 4747/10 שורת הדין נ’ שירות בתי הסוהר ואח’ (20.6.2010):

 

 

“הלכה מושרשת היא כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו משמש ערכאת ערעור על החלטות אחרות שנפסקו על ידי בית המשפט העליון (בג”ץ 5952/08 פלונית נ’ בית המשפט העליון (3.7.08); בג”ץ 10827/08 אבישי צור נ’ מנהל מקרקעי ישראל (28.12.08) וראה הפסיקה שהובאה שם; בג”ץ 2398/02 רביד נ’ בית המשפט העליון (22.4.02)). עיון בעתירה מלמד כי בפועל בקשת העותרת מבית משפט זה היא כי מותב אחד יבחן הכרעה שניתנה על ידי מותב אחר. כאמור, הפסיקה מורה כי דין בקשה כגון דא להידחות. אף שורת ההיגיון מחייבת תוצאה כזאת, שכן מדוע החלטתו של ההרכב השני תהא בעלת מעמד משפטי גבוה יותר מהחלטתו של ההרכב הראשון? ביקורת שכזו אינה אפשרית על פי דין.”

 

             

 

3.     אשר על כן, העתירה נדחית על הסף מבלי שנתבקשה תגובת המשיבים.

 

 

        ניתן היום, י”א בתמוז התש”ע (24.06.2010).  

 

 

 

_________________________

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   10048390_Z01.doc   בק

 

מרכז מידע, טל’ 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

 

 

 

ניתוח פסקי-הדין

 

א.        פסק-הדין הראשון (בג”ץ 4747/10)

 

ראו מה אומרים השופטים:

 

על פי הנטען בעתירה, ההחלטות שניתנו על ידי בג”ץ … בהליך של בזיון בית משפט ניתנו בחוסר סמכות ומכאן בטלות מעיקרן. …

 

… דין העתירה להידחות על הסף. הלכה מושרשת היא כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו משמש ערכאת ערעור על החלטות אחרות שנפסקו על ידי בית המשפט העליון … עיון בעתירה מלמד כי בפועל בקשת העותרת מבית משפט זה היא כי מותב אחד יבחן הכרעה שניתנה על ידי מותב אחר. … אף שורת ההיגיון מחייבת תוצאה כזאת, שכן מדוע החלטתו של ההרכב השני תהא בעלת מעמד משפטי גבוה יותר מהחלטתו של ההרכב הראשון? ביקורת שכזו אינה אפשרית על פי דין.

 

הטכניקה ידועה – שיטת המשפט הרב-מפרקי, הפותחת לרוב בדבר-אמת, אבל לאט-לאט, ע”י “זחילה” מדבר-אמת לדבר-אמת, מסממים את הקורא עד שהוא לא מבין לאן לוקחים אותו.

 

·         מפרק ראשון: “על פי הנטען בעתירה, ההחלטות … ניתנו בחוסר סמכות ומכאן בטלות מעיקרן” – אמת ויציב;

 

·         מפרק שני: “הלכה מושרשת היא כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו משמש ערכאת ערעור על החלטות אחרות שנפסקו על ידי בית המשפט העליון” – גם כן אמת ויציב (ואפילו יותר מכך, משום שהבג”ץ בכלל לא משמש ערכאת ערעור על החלטות של שום ערכאה, אבל לשם ה”עוצמה” של האמירה הזאת הם דיברו רק על ביהמ”ש העליון);

 

·         מפרק שלישי: “עיון בעתירה מלמד כי בפועל בקשת העותרת מבית משפט זה היא כי מותב אחד יבחן הכרעה שניתנה על ידי מותב אחר” – כאן כבר מגניבים לנו דבר לא מדוייק, ולמעשה גם לא נכון: העתירה אינה מבקשת “לבחון הכרעה”, אלא רק לבחון את חוקיותה – כפי שהבג”ץ עושה מימים-ימימה, בכל מקרה של תקיפה עקיפה, בלי קשר לשאלה מיהם הערכאה או המותב שנתנו את ההחלטה אותם תוקפים.

 

ומה יעשו השופטים כדי שלא “נעלה להם על התרגיל”? הם מגניבים לתוך ההגנבה את המילה “בפועל”: נכון שהעתירה היא נגד הרשות המבצעת ולא נגד השופטים עצמם, אבל “בפועל” הם מבקשים משהו אחר … הם תוקפים, למעשה, את החלטתו של המותב האחר של בית המשפט, אבל זה בדיוק העיקרון של התקיפה העקיפה, אותו הבג”ץ (או כל בית משפט אחר) מיישם בכל מקרה בו הוא קובע כי הליך מסויים אינו חוקי, ומצווה על הרשות המבצעת להימנע מלפעול על פיו.

 

אז מה ה”חידוש” כאן? אין שום חידוש!

 

·         מפרק רביעי: “אף שורת ההיגיון מחייבת תוצאה כזאת” – זו כבר מסקנה “נגזרת”, אשר מובלעת בין המפרקים, בלי שתרגיש כיצד השופטים “עובדים” עליך.

 

אבל, עם כל הכבוד, שורת ההגיון של מוסד התקיפה העקיפה, מימים-ימימה, היא בדיוק הפוכה: אם ההליך אינו תקף, רואים אותו כאילו לא ניתן מעולם.

 

·         מפרק חמישי: “שכן מדוע החלטתו של ההרכב השני תהא בעלת מעמד משפטי גבוה יותר מהחלטתו של ההרכב הראשון?” – כאן, באמצעות המילה “שכן”, ניתן, כמובן-מאליו, “הסבר” ל”שורת ההגיון” הנ”ל, אשר אינה מתיישבת עם שום הגיון, ובוודאי שלא עם “הלכה מושרשת” לא פחות, והיא שבעניין התקיפה העקיפה “אין חולקין כבוד לרב” (ראו לעיל, תחת ראש-הפרק תקיפה ישירה, תקיפה עקיפה).

 

ובמלים אחרות: הנימוק המשונה הזה הוא שחקן-חיזוק צולע ביותר!

 

·         והמפרק השישי – ה”פאנץ’-ליין: “ביקורת שכזו אינה אפשרית על פי דין” – נו, באמת … נניח, על דרך האיפכא-מסתברא, שהבג”ץ היה מקבל את העתירה, ואוסר על המשטרה ועל שירות בתי הסוהר לבצע את המאסרים … אני רוצה לראות את המשטרה ואת השב”ס ממשיכים לבצע את המאסרים, בטענה שהבג”ץ חרג מסמכותו, ועשה את ה”בלתי-אפשרי” …

 

ב.        פסק-הדין השני (בג”ץ 4839/10)

 

ראו מה אומרים השופטים:

 

העותרים מסתייגים מהחלטות המשיבים וטוענים כי ניתנו שלא על פי דין וסמכות. עוד נטען כי המשיבים … לא אפשרו לבא כוחם להשתתף בדיון …

 

… מתדיין אינו יכול להעביר את עניינו ממותב למותב. כלל מנחה הוא כי מותב אחד אינו יושב כערכאת ערעור על מותב אחר של בית משפט זה. כפי שנפסק בעניין שורת הדין (בג”צ 4747/10 שורת הדין נ’ שירות בתי הסוהר ואח’ (20.6.2010): …

 

והנה, שיטת המשפט הרב-מפרקי מכה שוב:

 

·         מפרק ראשון: “העותרים מסתייגים מהחלטות המשיבים וטוענים כי ניתנו שלא על פי דין וסמכות. עוד נטען כי המשיבים … לא אפשרו לבא כוחם להשתתף בדיון” – אכן, אמת לאמיתה:  זה מה שהעותרים טוענים;

 

·         מפרק שני: “מתדיין אינו יכול להעביר את עניינו ממותב למותב” – גם זה אמת-לאמיתה, אבל לא רלוואנטי, משום שהעתירה אינה המשך לדיון בפני המותב המקורי, אלא הליך נפרד, בו מועמדת למבחן חוקיותו של ההליך הקודם;

 

·         מפרק שלישי: “כלל מנחה הוא כי מותב אחד אינו יושב כערכאת ערעור על מותב אחר של בית משפט זה” – אכן, גם זה נכון כנכון היום, אבל, כפי שעמדנו על כך לעיל, זה ממש לא רלוואנטי, כאשר מדובר בהתקפת-עקיפין;

 

·         מפרק רביעי: “כפי שנפסק בעניין שורת הדין (בג”צ 4747/10 שורת הדין נ’ שירות בתי הסוהר ואח’ (20.6.2010) …)” (וכאן מובא ציטוט של הפיסקה בדבר אותה “הלכה מושרשת”, מפסק הדין הראשון).

 

פסק-הדין הראשון ניתן ארבעה ימים קודם, ע”י אותו ההרכב, ואם הם היו אומרים “כפי שפסקנו בתיק דומה, לפני ארבעה ימים”, ה”אסמכתא” הזאת לא היה בה משום נקודה ארכימדית, או, כמו שאומר וויליאם שייקספיר:

 

Doubtful it stood,

 

As two spent swimmers, that do cling together

 

And choke their art.

 

Wm. Shakespeare, Macbeth, Act I, Scene II

 

ולכן הם אומרים “כפי שנפסק”, ולא “מלים שאמרנו אמש” – ליצור את הרושם כאילו הם הולכים בתלם החרוש מימים-ימימה, בעוד הם, למעשה, רוקדים טאנגו עם עצמם.

 

ועל כך יאמרון אחינו בני ערב: יד אחת לא מוחאת כפיים.

 

חוסר תום-לב, חוסר יושר אינטלקטואלי

 

בפסק הדין הראשון אומרים השופטים האלה:

 

העותרת התייחסה להלכת מוניות לוד (ע”א 371/78 מוניות הדר לוד בע”מ נ’ אמיל ביטון, פ”ד לד(4) 232), שם ניתן צו מאסר במסגרת הליך של בזיון בית משפט, אולם לגישתה המקרה שבפנינו אינו דומה למקרה שם.

 

ולא נותר לנו אלא לשאול במה, לגישתה  של העותרת, מתבטא השוני שבין המקרים, ומדוע השופטים סותמים ולא מפרשים מהי טענת העותרת, ומה תשובתם לטענה הזאת.

 

יכול להיות (והרשו לי להיות מסופק בכך) שהעותרת במקרה הראשון אכן לא טרחה לפרט מהו השוני שבין המקרים. זה לא פוטר את השופטים מלהסביר מדוע הלכת מוניות לוד ישימה, או לא ישימה, אבל עד לשורה הבאה אתן להם ליהנות מן הספק.

 

הלכת מוניות לוד התעוררה בהחלטתם של אדמונד וחבריו, במסגרת ההליכים לפי פקודת בזיון בית המשפט. לאחר שהם “מטפלים” בביזוי בית המשפט ע”י המשיב מס’ 3 (מרכז החינוך העצמאי), אשר עורר את כל הסערה שהביאה לעתירה בעניין האפלייה העדתית בבית הספר המנוהל על ידו, הם פונים “לטפל” גם בהורי התלמידות.

 

וכך הם אומרים:

 

2.  כל הורה של התלמידות שחדלו מלהתייצב ללימודיהן בבית הספר לאחר פסק הדין, הכלול ברשימה המצורפת כנספח א’ להחלטה זו ומופקדת במזכירות בית המשפט – מוזמן לדיון בפני בית משפט זה לתאריך 29.4.2010 שעה 10:00.

 

     במסגרת הדיון יידרש כל הורה להסביר מדוע אין לראות בו כמסייע בהפרתו של פסק הדין וכמואשם בביזיון בית המשפט, כך שיכפה במאסר, או בקנס לציות לו – הכל במשמעות הלכת ע”א 371/78 מוניות הדר לוד בע”מ נ’ ביטון, פ”ד ל”ד (4), 232 (1980) (להלן: “הלכת מוניות הדר לוד”).

 

     מבלי לגרוע מכלליות האמור כאן – כל אחד מההורים יתבקש גם להסביר מדוע הפסיק לשלוח לבית הספר את בתו/בנותיו (שלמדו בכיתה שנקראה “חסידית” עובר לפסק הדין) – והאם בתו/בנותיו לומדות עתה והיכן. כמו כן יידרש ההורה להסביר האם הוא, או מי מטעמו, עשה שימוש כלשהו בציוד ובריהוט שהיו בכיתות שנקראו “חסידיות” עובר לפסק הדין. כן יתבקש כל הורה להבהיר האם הוא מעסיק – במישרין, או בעקיפין – מורה כלשהי מבית הספר, או שמורה כאמור מלמדת את בתו/בנותיו ואם כך הוא הדבר – היכן ומתי”.

 

לקרוא ולא להאמין: מבלי לגרוע מכלליות האמור … כל אחד מההורים יתבקש גם להסביר מדוע הפסיק … והאם … והיכן. כמו כן יידרש ההורה להסביר האם … כן יתבקש כל הורה להבהיר האם … או ש… ואם כך הוא הדבר – היכן ומתי”.

 

ואני שואל: אם בית המשפט מזמין לחקירה אנשים אשר ספק אם הם אפילו בגדר “חשודים”, כדי “לדוג” מהם מידע מפליל – על עצמם או על אחרים – בשביל מה צריך משטרה בישראל?

 

ומתוך סקרנות גרידא אני מוסיף ושואל: האם ניתנה לנחקרים זכות השתיקה, למשל?

 

אבל נחזור לעניין מוניות לוד, אשר אדמונד וחבריו יצאו מתוך ההנחה האקסיומטית, שהוא ישים גם למקרה הזה. ב”כ העותרים בעתירה השנייה, עו”ד אביעד ויסולי, למוד מכשלונם של העותרים בעתירה הראשונה, החליט לתפוס את השור בקרניו, וכך אמר:

 

פסק הדין שניתן בעתירה המקורית … אינו כולל כל “צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה” ביחס לעותרים.  העותרים לא היו צדדים לעתירה המקורית ומעולם לא צורפו אליה … והצווים שניתנו אינם מאזכרים אותם בכל דרך או צורה אפשרית (במובחן ובהיפך הגמור מפסק הדין ב-ע”א 317/78 מוניות הדר לוד בע”מ נ’ ביטון פ”ד לד(4) 232 (1980) עליו נסמכו המשיבים …, ובו כלל הצו-מניעה המקורי מפורשות את נהגי תחנת המוניות שהמשיב ביטון היה אחד מהם).  לא למותר לציין כי הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון אינה יכולה להוסיף על סמכויותיו כל סמכות שהמחוקק לא העניק מפורשות לבית המשפט בחוק.

 

וזה אומר, למעשה, אני לא יודע מה טענו העותרים בעתירה הקודמת ביחס להלכת מוניות לוד, אבל דעו לכם, שופטים נכבדים, שההלכה הזאת ממש לא רלוואנטית לענייננו, מהטעמים האלה-והאלה.

 

ומה עשו עם זה השופטים הנכבדים?

 

הם יכלו להגיד, אכן, טעינו.

 

הם יכלו להגיד אמנם קיימים הבדלים בין שני המקרים, כפי שמציין ב”כ העותרים המלומד, אבל אנחנו פוסקים כי הליכי בזיון בית המשפט אפשר להפעיל גם נגד מי שלא היה צד להליך, ולא נגדו שום צו.

 

הם יכלו להגיד הרבה דברים, ולהסתכן בביקורת רחבת-היקף על הלכת-ההבל שהם היו מוציאים מתחת ידם.

 

אז הם “גילו מחדש” את את השיטה נגדה אני יוצא חוצץ כבר כארבעים וחמש שנים: שיטת ההתעלמויות מטענות שהם לא רוצים – או לא מסוגלים – להתמודד איתן. הם התעלמו כליל מהלכת מוניות לוד, אותה גם הם וגם אדמונד וחבריו עשאוה לאבן-הראשה לבניינם, כאשר אחרי עדנתה הייתה לה בלות.

 

היטיב להגיד זאת הד”ר מישאל חשין הצעיר, בן ה-35, אשר, כמרצה שלי בפקולטה למשפטים, הפנה פעם אצבע מאשימה אל שופטי ביהמ”ש העליון, כהאי לישנא:

 

“כבוד בית המשפט, כאשר עומדים לפניכם וטוענים, אתם רשאים לקבל כל טענה, או לדחותה, ואנחנו נכבד את דעתכם אפילו אם אנחנו חולקים עליה. אבל אל תתעלמו מהטענות. אל תצפצפו על בני אדם!“.

 

אבל הם, השופטים – כולל חשין זה עצמו, אחרי שהתרווח על הכורסה בביהמ”ש העליון – לא רק “מצפצפים” על בני-אדם, אלא רק משתינים עליהם בקשת גדולה, מכל מקפצה אפשרית.

 

האם הם אידיוטים, או שהם רק עושים את עצמם ככאלה?

 

אם תלמיד בצפר עממי, או סתם רוכל בשוק, היו מציעים פסק-דין כדוגמת שני פסקי הדין בם עסקינן, אפשר היה לומר שהם בורים ועמי-ארצות, אשר לא למדו משפטים, ואינם מכירים את עקרונות-היסוד של המקצוע הזה.

 

אבל מי שטיפס והגיע לנשום את אוויר-הפסגות של בית המשפט העליון, לא יכול להיות בור ועם-הארץ, כי אם כך הווה, הוא היה נושר בדרכו אל-צמרת.

 

בוודאי שהסיכוי לכך ששלושה בורים-ועמי-ארצות בתחום המשפט יתכנסו להרכב אחד של בית המשפט העליון הוא לכל היותר אפס.

 

ואם לא בורים-במשפט, נשאלת השאלה אם הם באמת אידיוטים (וכאמור לעיל, לא במובן ה”קליני”, דהיינו בעל מנת-משכל של 60%, אלא מי שהבנתו ירודה מאוד, ביחס למצופה ממנו) או שהם רק עושים את עצמם.

 

ראו, לעניין זה, את פרק הפתיחה, לעיל, תחת הכותרת הקדמה הכרחית לעניין ה”סגנון”: האנק ג’ונסון כמשל.

 

קשה לי להאמין שאכן התקבצו  כאן במקרה, ממש במקרה, שלושה אידיוטים משפטיים, אשר הלכו להצגה יומית כאשר חבריהם בפקולטה היו בשיעור תקיפה עקיפה, או שהיו בשיעור הזה, ולא הבינו מה רוצים מהם, או שהבינו מה רוצים מהם, אבל במהלך השנים שכחו את תלמודם.

 

סביר יותר להניח שהשופטים האלה עושים את עצמם אידיוטים, בהנחה שהאינטליגנציה של הציבור היא נמוכה עד כדי כך שהם לא יבחינו ב”ספינים” הרב-מפרקיים שלהם.

 

ההנחה שהם רק עושים את עצמם אידיוטים מתחזקת לנוכח העובדה שבפסק-הדין השני הם התעלמו מהלכת מוניות לוד אחרי שהם-עצמם עשאוה לאבן-הראשה בפסק-הדין הראשון. הם לא יכלו לחזור עליה, אחרי שעו”ד ויסולי הסביר להם “בכפית” שהיא לא ממש מתאימה לבניין-הקלפים שלהם.

 

ועל כך אמרינן: ראש-פינה הייתה לאבן מאסו הבונים.

 

ומדוע השופטים הנכבדים האלה יעשו את עצמם אידיוטים? משום שהם סימנו מראש את המטרה, וכל האמצעים היו כשרים בעיניהם כדי להגיע אליה – אפילו אם הם צריכים לעשות עצמם כאידיוטים.

 

העדר היושר האינטלקטואלי – עקב-אכילס של מערכת המשפט

 

בניגוד למה שמפיצים עלי כל משנאי ומבקשי-נפשי, הביקורת היחידה שיש לי על השופטים היא העדר היושר האינטלקטואלי שלהם.

 

אין מנוס מלחזור על דבריו של הד”ר מישאל חשין הצעיר, אשר כבר הובאו לעיל, בהפנותו אצבע מאשימה אל שופטי ביהמ”ש העליון, כהאי לישנא:

 

“כבוד בית המשפט, כאשר עומדים לפניכם וטוענים, אתם רשאים לקבל כל טענה, או לדחותה, ואנחנו נכבד את דעתכם אפילו אם אנחנו חולקים עליה. אבל אל תתעלמו מהטענות. אל תצפצפו על בני אדם!”.

 

אבל “מישה” הצעיר והתוסס – גודע-הידיים המפורסם – הזדקן והסתאב מהר מאוד, כדרכו של כל מי שמקבל כוח מוחלט, המשחית באופן מוחלט, וגם הוא הצטרף ללהקת המצפצפים, אבל כאשר הגדירו אותו כ”צבוע”, הוא הזעיק שמיים-וארץ. היום הוא כבר לא יכול לזעוק, כי יתייחסו אליו כאל מתלונן סדרתי.

 

העדר היושר האינטלקטואלי של שופטי ישראל, הוא עקב-אכילס של מערכת המשפט.

 

הבעייה הזאת לא נפתרה עם חקיקת החנתל”ש (חוק נציב תלונות הציבור על שופטים), משום ששני הנתל”שים אותם הכרנו עד כה – הטובה-למי שטרסברג-כהן שהקימה את הנציבות ואליעזר גולדברג היושב כיום על כסאה – קבעו כי אין פסול בהתעלמות מטענות בעלי דין. אין תמה בכך, משום שגם הם היו שופטים, וגם הם חטאו בכך.

 

הפתרון היחיד הוא לעשות החלפת-דם כללית – להחליף את כל השופטים – כמו שעשים לתינוק אשר רק נולד, כאשר מתגלה אצלו בעייה רפואית המצריכה את הטיפול הזה.

 

אפשר, כפשרה, לדרוש מכל שופט במערכת המשפט לחתום על הצהרה לפיה הוא רואה עצמו מחוייב שלא לפסוק דבר כנגד בעל-דין מבלי להתייחס לכל טענה הנטענת על ידו.

 

וכמובן שצריך להתנות את בחירתו של כל שופט חדש במתן הצהרה כזאת.

 

הדברים האלה אינם חדשים. אמר אותם נשיא בית המשפט העליון, בשעתו, מאיר שמגר, אשר, בהחלטתו בפרשת בקר נ’ שטרן, אמר “בקול צלול וברור” כי בית המשפט חייב להתייחס לכל הטענות – גם לאלה שאינן מקובלות עליו, אבל שופטינו מצטטים את שמגר רק בקשר להלכת חניון חיפה, אשר הניפה גרזן חד על האפשרות להגיע בערעור לבית המשפט העליון.

 

אין ספק כי ל”צפצוף על בני-אדם” הזה יש חלק מכריע בקריסה האדירה של אמון הציבור בשופטיו, בשנים האחרונות, והשאלה שלי היא איך אתם, שופטי ישראל, יכולים לחיות עם התופעה הזאת.

 

שאלה לדורית ביניש

 

דורית ביניש, נשיאת ביהמ”ש העליון, אומרת לא פעם, בהקשר לאמון הציבור בשופטיו, כי “הציבור לא מבין אותנו, הציבור מבקר אותנו בלי לקרוא את פסקי הדין שלנו”.

 

אני מזמין אותך, דורית, לקרוא את המאמר הזה, ולומר אם הטענה שלך חלה גם עלי, בין באופן כללי, בין בהקשר למאמר הזה עצמו.

 

ואם כבר עסקינן בשאלה אם הציבור מבין אתכם, האם לא נכון יהיה לומר שאתם כלל לא משתדלים שהציבור יבין אתכם?

 

קחי, למשל, את בקשתי לפירוש מוסמך של פסק-הדין בו ביהמ”ש השתמש תשע עשרה (19!) פעמים במילה “בוטה”, על הטיותיה השונות, ובהקשרים שונים.

 

אני, האידיוט וההדיוט, ביקשתי פירוש מוסמך, אבל חבריך, איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן הקשקשן (עדיאל), דחו את בקשתי, בטענה הנלעגת ש”פסק הדין ברור ואיננו רואים מקום להבהרה המתבקשת על-ידי המערער” … קראי, בבקשה, את פסק-הדין, ואמרי בעצמך אם אכן ברור לך למה הכוונה בכל אחת מתשע עשרה הפעמים בהן המילה הזאת מופיעה בו.