מאז התפוצצותה של פרשת הנעל תהיתי מה יש לו לפנחס כהן, משליך-הנעל, נגד דורית ביניש בפרט, ונגד מערכת המשפט בכלל.

האם הוא בא לבית-המשפט, ככה-סתם, לאחר שראה בטלוויזיה את השלכת-הנעל המפורסמת על ג’ורג’ W בוש, וככה-סתם בא לו “לנסות את זה” גם אצלנו, או שהייתה לו סיבה אישית למעשהו זה?

והנה, בעת הדיון על מעצרו עד תום ההליכים, האיש פתח את הפה:

“סליחה כבוד השופט, אני רוצה לדבר”, התפרץ כהן באמצע הקראת ההחלטה. “לא נתנו לי לדבר, גנבו לי את הדיון. רציתי לספר עכשיו את כל הקומבינה שעבדו עליי בראשות נשיאת בית המשפט העליון. ככה השתיקו אותי ארבע שנים”. השופט לא התייחס לדבריו של כהן ולא איפשר לו להמשיך דבר.

לאחר הדיון המשיך כהן לשטוח בפני אמצעי התקשורת את טענותיו, שנחשפו לראשונה ב-ynet, לפיהן נרקמה נגדו קנונייה משפטית במסגרת הליכי תביעת המזונות שהגישה נגדו גרושתו. הוא חזר על טענותיו כלפי השופט פיליפ מרכוס, שדן בעניינו, “והנשיאה הייתה קשורה גם לעניין”. עוד הטיח: “שבע שנים מתעללים בי, המשטרה ניסתה להכשיל אותי – פרצה לי לאוטו וגנבה לי מסמכים” (אביעד גליקמן, Ynet).

ומה עושה אדם כאשר לא נותנים לא לדבר (או שנותנים לו להרגיש כי כך הוא)?

אם הוא יודע לכתוב, הוא מקים אתר, ושופך שם את כל אשר עם ליבו, בתקווה שמישהו יקשיב לו, אבל אם הוא לא יודע לכתוב, הוא משליך נעליים, ולפעמים הוא עושה דברים חמורים בהרבה.

הזהרתי אתכם כבר לפני עשר שנים, ואתם לא אביתם שמוע!

לא, אל תגידו שאני מצדיק מעשים כאלה. אני רק מסביר אותם ואת מניעי-הייאוש שלהם, ומציע דרכים למניעתם.

_______________

דורית ביניש, הרווחת ביושר את הנעל הזאת!