גם כאשר אני מגן על שופטים ועובדי-ציבור אני יחיד מול רבים. זה גורלי

לכל אלה שעשו – ועושים – ממני מפלצת, מתקיף שופטים “להכעיס”, ללא טעם וללא הצדקה, מתוך “שנאה עיוורת” וכו’, יש לי הפתעה בשבילכם: אני כתבתי מאמרי-הגנה על שופטים, על המימסד המשפטי ועל עובדי-הציבור בכלל – יותר ממה שכולכם יחד כתבתם ותכתבו עד יומכם האחרון, ואפילו יותר ממה שכולכם יחד תחלמו לכתוב.

 

ואפילו יותר ממה שכל צבא הדוברים והדוברות של “המערכת”, מעולם ועד עולם לא השכילו, ולא ישכילו, לכתוב, כי הם מתוכנתים לומר דבר אחד בלבד: “הטענות האלה אינן ראויות לתגובה”, דבר שגם משיבון זול, ב-19.99 שקל, יכול לעשותו, ואפילו טוב יותר.

 

טיבה של הביקורת על השפיטה

 

הביקורת על השפיטה, שני פנים לה: האחד – הפן המקצועי, קרי: האם התוצאה אליה הגיע בית המשפט היא התוצאה ה”נכונה”, והשני – הפן הפרסונאלי, קרי: האם שופט נהג במקצועיות, בחריצות – וביושר.

 

כן, כן … שמעתי את הפזמון האומר כי הביקורת על השפיטה צריכה להיות “לגופו של הפסק, ולא לגופו של הפוסק”, אבל זה מעולם לא היה מקובל עלי. שופטים, כשאר עובדי-הציבור, צריכים להפנים את העובדה שהם עומדים לביקורת – גם ביקורת פרסונאלית.

 

קחו, למשל, שני ראשי ממשלה אשר הבטיחו לבוחריהם לא להחזיר אף שעל, ולא לפרק אף התנחלות. שניהם לא עמדו בדיבורם, אבל האחד, מנחם בגין – (כנראה) משום שהוא גילה תובנות חדשות, או משום שנוצרו נסיבות חדשות, והשני, אריאל שרון – משום שהוא רצה לאתרג את עצמו מפני הליכים פליליים. שניהם עשו את אותו הדבר – האחד משיקולים ענייניים, והשני – משיקולים זרים ופסולים.

 

אפשר, כמובן, לבקר גם את עצם המעשה, הויתור על שטחים, אבל ממני לא תשמעו על כך מילה וחצי מילה, כי זה לא התחום שלי, ומבחינתי כל עוד הפוליטיקאי פועל ביושר, מותר לו גם לטעות. מאידך, באשר לפן הפרסונאלי – תשמעו ועוד איך, והוא הדין גם באשר לשופטים: אני אלחם על זכותם לטעות – ובלבד שיפעלו במקצועיות, בחריצות – וביושר.

 

אני לא מדבר על סופרלטיבים-בעלמא

 

הפן ה”התנהגותי” של מלאכת השפיטה, מעצם הגדרתו, מתייחס כמובן לפוסק, ולא לפסק, ואם כבר מדובר על הפן ההתנהגותי, אני רוצה לשאול את כל מבקשי-נפשי, ואת כל החנפנים, מלקקי-המטאפורה, אשר מציגים אותי כ”מפלצת” וכ”עוכר מערכת המשפט”: כמה מאמרים כתבתם ופרסמתם בשבחם של שופטים על התנהגותם?

 

ואני לא מדבר על סופרלטיבים-בעלמא, כאלה שנישאים בנאומים-לכבוד-היציאה-לפנסיה, אלא על התייחסות נקודתית להתנהגות חריגה-לטובה של שופט זה או אחר.

 

ועם כל הכבוד, כל עסקניה של לשכת עורכי-הדין, ואפילו כל 50,000 עורכי-הדין בישראל, לדורותיהם, לא פרסמו דברי-שבח לשופטים, בכמות ובאיכות, כפי שאני לבדי, בכוחותי הדלים, פרסמתי מאז התחלתי בכתיבה הפובליציסטית, לפני כ-20 – 30 שנה.

 

• רשימה חלקית – למטה מכאן.

   

אכן, כתבתי יותר דברים “שלילים” על שופטים מאשר דברים “חיוביים”, אבל זו טבעה של הפובליציסטיקה. שופט שאוכל זכוכית ושותה סולר זה “אייטם”. שופט שלא אוכל זכוכית ולא שותה סולר – זה לא “אייטם”.

 

אבל שמחה ניר שתוקף שופטים זה אותו שמחה ניר שמדבר בשבחם: אותה חדות-הראייה, אותו הניתוח הכירורגי. אתם לא יכולים לומר לו דבר בשבחנו, לא בגנותנו.

 

שמחה ניר אינו הדובר שלכם. הוא הדובר של מצפונו, ושל מצפונו בלבד. והוא הדובר של מצפונו, גם כאשר כל העולם תוקף – ולא בצדק – שופט זה או אחר, או את השופטים כציבור.

 

כמה מכם יצאו להגנתו של נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, כאשר הותקף בבשער-בת-רבים על כי התייצב בפני ועדת זמיר, אשר בחנה את שאלת קיומם העצמאי של בתי הדין לעבודה, בעוד אשתו, אלישבע ברק, מכהנת כסגן-נשיא ביה”ד הארצי לעבודה? אף אחד לא קם להגן עליו מפני האשמת-הסרק הזאת – גם לא הדוברות שלו.

 

רק שמחה ניר עשה זאת, יחיד-מול-רבים

 

ואיפה הייתם כולכם כאשר ייחסו לגודע-הידיים המפורסם, מישאל חשין, ביטול דוח-תנועה בדרך לא-כשרה, ורמזו על עיסקת קח-ותן בינו לבין עו”ד שולמית רובין, המשנה ליועץ המשפטי במחלקת הייעוץ בעיריית ירושלים, לפיה היא תגרום לביטולו של הדוח, וחשין, בעוד כך-וכך שנים, “יעשה פרוטקציה” לשופטת הילה כהן, לקוחתו של בעלה, עו”ד יעקב רובין?

 

לא, אף אחד לא הגן עליהם מפני האשמת-הסרק הזאת – גם לא הדוברות של מערכת המשפט, או זו של עיריית ירושלים.

 

רק שמחה עשה זאת. שמחה ניר המושמץ, ה”מפלצת”, “עוכר המערכת”.

 

רק שמחה עמד לימינם של השופטים, יחיד-מול-רבים.

 

ואיפה הייתם כולכם כאשר כל הארץ געשה על “הטבות לא חוקיות לשופטי העליון“?

 

ואיפה הייתה אז דוברת מערכת המשפט?

 

כולם שתקו. כולם התכנסו לתוך עצמם – גם הדוברת, אשר מקבלת משכורת כדי להדוף האשמות-הבל על “המערכת”. גם היא שתקה.

 

ומי יצא להגנתם של השופטים בביהמ”ש העליון? רק שמחה ניר עשה זאת, יחיד-מול-רבים.

 

לא עשיתי את זה בבחינת “שלח לחמך”. אני לא מהמר על סוסים כושלים.

 

נהגתי לפי צו מצפוני, ולפי העיקרון שגם לרעים מגיע צדק.

 

יחיד מול רבים – כמו בביקורת על השופטים, כך גם בהגנה עליהם

 

אני כבר רגיל להיות יחיד-מול-רבים בביקורת על השופטים. אמנם כיום הציבור מתחיל להבין את מה שאני הבנתי כבר לפי 40 שנה ויותר, דברים אשר בהמשך הביאו להזהרתי מפני יום כיפור משפטי. קראו את הדברים האלה, אותם כתבתי לפני 35 שנים, והם כמו נכתבו היום.

 

לא מתוך “שנאה עיוורת” עשיתי זאת, אלא מתוך אהבה למקצוע, אליו נכנסתי ממש באותם הימים.

 

הגיעו בנפשכם: אם שמחה ניר היה שר המשפטים לפני 30 שנים ויותר, מערכת המשפט לא הייתה מגיעה למשבר-האמון שבינה לבין הציבור, בו היא נמצאת היום, מסתבכת בהסברים עילגים מדוע היא הגיעה לכך.

 

אבל אתם, כוהני ה”סגנון”, רודפים אותי מאז ועד היום.

 

כמובן שאתם “מקבלים את הביקורת באהבה” … אבל ה”סגנון”, וה”אופן בו נאמרים הדברים”, ושאר הקשקושים כגון אלה, בהם אתם נתלים כדי לסתום את פיותיהם של המבקרים אתכם, גם כאשר הם משתמשים בסגנונכם-אתם (נושא לדיון נפרד).

 

מה שמפריע לי יותר מכל, ומה שמצער אותי עו”ד יותר הוא שעורכי-הדין, אשר אמורים להיות חיל-החלוץ בביקורת הציבורית על השופטים – דווקא הם מזדנבים הרחק-הרחק מאחורי הציבור הרחב.

 

האם עורכי-הדין שותקים משום שטחו עיניהם מראות את מה שכל הציבור רואה, או משום שהם משתפננים?

 

שאלו אותם.

 

איפה התודה?

 

עד כאן באשר לביקורתי על המימסד המשפטי, וההתקפות עלי בטענות ה”סגנון” המצוצות-מאצבע, אבל כאשר אני מגן עליכם, כוהני ה”סגנון”, ואפילו משבח אתכם – באותו הסגנון ממש, ובאותו “אופן הצגת הדברים” – אתם “שוכחים” להגיד לי “באיזה סגנון אדוני מדבר”.

 

כאשר אני מגן על שופטים (ועובדי ציבור אחרים) מול ביקורת חסרת-שחר, זה לא משום אהבת-המן, אלא משום שיש לי עקרון-גג שעליו, כאמור, אני לא מוכן לוותר: גם לרשעים מגיע משפט-צדק, כאשר הם צודקים.

 

והנה, כאשר הציבור נתפס לאיזה דבר-איוולת, ותוקף ללא הצדקה שופטים ועובדי-ציבור אחרים – גם אז אני יחיד מול רבים, וכמו שהבטחתי לעיל, אני פורע כאן יותר מהשטר עליו חתמתי.

 

קחו, למשל, את המותקף הסדרתי מישאל חשין, הנחשב בעיני רבים למתועב שבשופטים לדורותיהם.

 

אבל, לשיטתי … גם למישאל חשין מגיע צדק.

 

והוא הדין גם באשר למותקף עוד יותר סדרתי, אהרן ברק, אשר, יחיד-מול-רבים יצאתי להגנתו, כאשר הדבר התחייב: אולי תרדו שם: לאהרן ברק ישנם חטאים אמיתיים, גדולים, ולא צריך להוסיף לו חטאים מדומים, קטנים.

 

ועוד אייטם, המדבר בעד עצמו: גם לאהרן ברק ולטומי לפיד מגיע צדק!

 

כל הארץ געשה בעקבות כתבתו של משה גורלי, ואני היחיד, בכוחותי הדלים, יצאתי להגנתם: “הטבות לא חוקיות לשופטי העליון” – האמנם שחיתות, ועד כמה?

 

ועוד הגנה קולקטיבית על השופטים: על כיסוי הוצאות לינה ואירוח של מרצים-בהתנדבות: גם לשופטים מגיע צדק (אפילו שלא מגיע להם צדק).

 

ובדומה לכך: הזמנת עובד-ציבור לחתונה – האמנם “מתנה” היא?

 

וגם על עובד-ציבור מושמץ אחר אני הגנתי, מול ההמון הסוער: עוד על המניות של דן חלוץ: יש לו חטאים אמיתיים, ולא צריך ‏להוסיף לו חטאים מדומים.

 

ועוד מתועבת, אבל … גם לעדנה ארבל מגיע צדק.

 

או, ממש לאחרונה, מותקף סדרתי נוסף: גם למני מזוז מגיע צדק.

 

ולפני כל אלה, מי יכול לזקוף לזכותו 2 תריסרים של צל”שים לשופטים במשך 4 שנות עבודה עיתונאית – צל”ש אחד לכל גליון שני? רק שמחה ניר, משמיץ-השופטים הידוע.

 

אל תגידו “שנאה עיוורת”, אל תגידו “שנאה”

 

כפי שאתם רואים, אצלי אין אפלייה: אותו היחס לשופטים ולעובדי-ציבור אחרים, אותו היחס לשונאי ולאוהבי, לשנואי ולאהובי.

 

ואותה הגישה גם בביקורת השלילית וגם בביקורת החיובית.

 

לכן אל תגידו “שנאה עיוורת”, ואפילו לא “שנאה” סתם, כי זה לא רלוואנטי.

 

והלוואי ששופטי ישראל היו מתייחסים אלי באותה ההגינות שאני מתייחס אליהם.