בג”ץ דור שני (או שלישי, בעצם): בית משפט מחוזי למינהל

להכרזתי על הריצה לכנסת

 

להזמנת חוגי בית

 

בג”ץ דור שני (או שלישי, בעצם)

 

הערכאה הראשונה אשר הועמדה לרשותו של האזרח המלין על מעשי הרשות הייתה הבג”ץ – בית המשפט העליון, אשר דן כערכאה ראשונה ואחרונה בכל עניין שבין האזרח לשלטון. אם, למשל, נכשלת ב”טסט”, ואתה סבור שלא בצדק, אתה עולה ירושלימה, יחד עם עורך-דינך, מתייצב בפני שלושה שופטים “עליונים”, ומצפה לצדק (אבל שומע את כבוד השופט שלמה לוין אומר לך ש”אנחנו לא בית משפט מנהלי לתביעות קטנות”, או את כבוד השופט מישאל חשין אומר לך שהוא לא בא לעבודה הזאת “כדי לתקן את כל עוולות השלטון”.

 

שופטי ביהמ”ש העליון, לדורותיהם, הגנו בחירוף-נפש על מוסד הבג”ץ במתכונתו אותה ירשנו משלטון המנדט הבריטי על פלשתינה (א”י).האם השלטון הבריטי השתוקק כל כך לספק לנתיניו במדינות הים, כנגד עצמו, “שפיטה הבנוייה במתכונת טובה יותר מאשר באנגליה עצמה”?

 

יצחק זמיר, מודל 1975, משיב על שאלתו-הוא:

 

“לא עד כדי כך היה השלטון הכובש נאור ורב-חסד כלפי הילידים של חבל-ארץ שהיה עד אז נידח ומפגר. הדעת נותנת שלא את טובת התושבים ביקש, בעניין זה, אלא את טובתו הוא”.

 

זמיר גם חלק על ההשקפה המקובלת, וטען כי ייחודה בידי הבג”ץ של השפיטה בעניינים שבין האזרח לשלטון אינה משקפת לא את הדין הקיים ולא את המדיניות הרצוייה.

 

מדוע התעקשו לשמור לעצמם את הסמכות לדון בעניינים כאלה? כי הפולנים האלה לא רצו, מן הסתם, לוותר לטובת אחרים על הזכות לזרוק את האזרח מכל המדרגות.

 

ולכל המבקשים להאשים אותי ב”גזענות”, ר”ל, אענה כי, לבושתי, גם אני פולני. L

 

תחליפי-הבג”ץ

 

מסתבר שאפילו האגו של השופטים ה”עליונים” לא יכול להם, לכוחות השוק, וכך קמו להם, במרוצת השנים, שני מוסדות נוספים לדיון בסכסוכים בין האזרח לרשות.

 

האחד הוא מבקר המדינה בתארו כ”נציב תלונות הציבור” (להן – נת”ץ);

 

השני הוא בית המשפט המחוזי, בשבתו כ”בית משפט לעניינים מנהליים” (להלן – ביהמ”ש לעניינים מנהליים, או בג”ץ קטן, להבדיל מבג”ץ גדול, או בג”ץ סתם, שהוא ביהמ”ש העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק).

 

אני אציע לקחת את הנת”ץ ולשדרג אותו לבית משפט מחוזי למינהל הציבורי.

 

מצא את ההבדלים

 

א.     הבג”ץ הגדול

 

לביהמ”ש העליון, כ”בג”ץ גדול”, מוגשות מדי שנה כ-2,000 עתירות, מהן יוצא צו מוחלט רק בכ-1% אחד מהן, דבר אשר, למעשה, הנותן לפקידים קארט-בלאנש להתעלל באזרח (כל הנתונים המספריים כאן מבוססים על הערכה בלבד, אבל הטעות לא יכולה להיות גדולה).

 

הסיבה העיקרית לקפיצת-היד היא החשש מ”הצפה” אם, חס-וחלילה, יתברר שהבג”ץ נותן צדק-לכל-דורש.

 

סיבה נוספה היא, ככל הנראה, האגו של השופטים: הם לא רוצים להיחשב כ”מתמסרים בקלות”.

 

וסיבת-גג: עיקר עבודתו של ביהמ”ש העליון היא בערעורים פליליים ואזרחיים, וענייני הבג”ץ הם מטרד, מבחינתם של השופטים ה”עליונים”. כסטודנטים הם שנאו את מקצוע המשפט המינהלי, כעורכי-דין הם ברחו ממנו (כי ברוב המקרים הוא כרוך בעבודה סיזיפית קשה, שאינה מכניסה הרבה כסף, אם בכלל) וגם כשופטים, עד שהגיעו לביהמ”ש העליון, הם לא גילו עניין רב בתחום הזה.

 

בבג”ץ לא נותנים לעותר לחקור את המצהירים מטעם הרשויות, דבר אשר מעודד את פריחתה של תרבות השקר השלטונית:

 

חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך?” (ו): על המרמים את בית המשפט, בשם המדינה.

 

העתירה לבג”ץ כרוכה בתשלום אגרה (1,500 ₪), אבל זה המחיר הקטן, כי אם אתה לא קונה את הרמזים של השופטים, מסוגת “אולי אדוני ימשוך את עתירתו”, הם “יחטיפו” לך “הוצאות” כאלה שתקלל את יומך, ולא תחזור אליהם, לעולם:

 

מדוע באים עותרים לבג”ץ בחזה נפוח, ויוצאים משם בזנב מקופל בין הרגליים?

 

ב.      הבג”ץ הקטן

 

הבג”ץ הקטן לא נולד כדי לעזור לאזרח בריבו עם השלטון, אלא כדי להוריד את העומס מביהמ”ש העליון, וכחלק מההזנייה הכללית של המשפט בישראל, אשר מורידה את האיכות, במקום להגדיל את הכמות.

 

אל הבג”ץ הקטן מועברים, בהדרגה, עניינים אשר היו בסמכותו של הבג”ץ הגדול.

 

השפיטה בבג”ץ הקטן היא סמל סטאטוס לשופטים “מחוזיים”, אשר יש עימו גם שררה וכוח, והרגשה של “כמעט” שופטי-עליון.

 

השופטים בבג”ץ הקטן אינם רואים בשפיטה המנהלית מפעל-חיים, והם עוסקים בתחום הזה בנוסף לעיסוקם הרגיל בעניינים פליליים ואזרחיים, כך שעניין ה”מטרד” קיים גם לגביהם.

 

העתירה לבג”ץ הקטן כרוכה גם היא בתשלום אגרה, בדומה לזו שבבג”ץ הגדול, ועניין כיפוף-הידיים (“אולי אדוני…”, וגו’) אשר הוצאות נקמניות בצידו, קיים גם כאן, כך שרבותא גדולה ביחס לבג”ץ אין כאן.

 

לא ידוע לנו על שום יתרון, דיוני או אחר, שיש לאזרח בבג”ץ הקטן ביחס למה שי לו (ולמען הדיוק: אין לו) בבג”ץ הגדול, ואפשר לתמצת זאת כך: שופטי הבג”ץ הקטן למדו מאחיהם בבג”ץ הגדול את כל הדברים הרעים, ושום דבר טוב (אם יש כזה).

 

אבל זה עוד לא הכל: כדי לערער על פסק דינו של הבג”ץ הקטן לביהמ”ש העליון יש לשלם אגרת ערעור, להפקיד ערבות בסך עשרות אלפי שקלים, ולחזור שוב אל מכופפי-הידיים של הבג”ץ הגדול.

 

ג.       הנת”ץ

 

נציב תלונות הציבור מקבל כ-10,000 תלונות בשנה, ומהן קרוב ל-20% נמצאות מוצדקות – פי 20 מאשר בבג”ץ.

 

אם ננכה מסך-כל התלונות את אלה שהנת”ץ מנוע מלבררן (למשל: תלונות נגד גופים שיפוטיים; למשל: תלונות שעברה שנה מיום שנולדה עילת התלונה), ונבדוק רק את אלה המטופלות – נגיע קרוב ל-40% תלונות מוצדקות.

 

תלונה לנת”ץ אינה מחוייבת באגרה, ותלונה שלא נמצאה מוצדקת אינה כרוכה בתשלום הוצאות למדינה או לרשות הנילונה, כך שאין שום כיפוף-ידיים בנוסח “אולי אדוני ימשוך את תלונתו”.

 

אנשי הנת”ץ אינם עוסקים בשום תפקיד “מתחרה” זולת בירורן של תלונות נגד הרשויות, ומי שאין לו עניין בתקינות השלטון וביושר-כפיו מלכתחילה לא יפנה לעבודה הזאת, או שיפנה אליה, וייפלט ממנה עד מהרה.

 

מכל אלה עולה כי טעם-קיומו היחיד של מוסד;הנת”ץ הוא בירורן של תלונות כאלה, ואם הוא היה נותן “תפוקה” של 1% תלונות מוצדקות, המחוקק היה סוגר את המוסד הזה.

 

למוסד הנת”ץ ישנו חסרון גדול אחד, הקבוע בחוק: תשובותיהם של הנילונים חסויות הן בפני המתלונים, אשר אינם יכולים להפריכן. ואם בבג”ץ – כשהם מחוייבים לתמוך את טענותיהם בתצהיר, וכל טענותיהם ותצהיריהם שקופים לעותרים ולציבור – הם משקרים במצח נחושה, צא ולמד אילו נתיבי-שקר פתוחים לפניהם בנת”ץ, כאשר הם אינם מחוייבים בתצהיר, ותשובותיהם חסויות.

 

והפתרון – בית משפט מחוזי למינהל הציבורי

 

בית המשפט המוצע על ידי יבוא במקום בית המשפט לעניינים מינהליים, שהוא, כאמור, מחלקה בכל אחד מבתיהמ”ש המחוזיים ה”רגילים”.

 

בית המשפט המחוזי למינהל יקום על התשתית הפרסונאלית והארגונית של נציבות תלונות הציבור, ויוסמך לדון בעתירות אשר כיום הן בסמכות הבג”ץ, הנת”ץ או ביהמ”ש לעניינים מינהליים.

 

שופטי ביהמ”ש המחוזי הזה יבחרו, עם כינונו, מבין עובדי הנת”ץ הכשירים להיבחר כשופטי בית משפט מחוזי. שופטים אלה לא יכהנו בשום בית משפט מחוזי אחר, ולא ידונו אלא בעניינים אשר בסמכותם. הם, כמובן, יהוו את העתודה ה”טבעית” לקידום לביהמ”ש העליון, על תקן של מומחים למינהל הציבורי.

 

עובדי הנת”ץ האחרים יועסקו כעוזרים משפטיים לשופטים.

 

כהונת שופט בביהמ”ש המחוזי למינהל הציבורי לא תשמש “קרש קפיצה” לבית המשפט המחוזי ה”רגיל”, דבר ההופך אם ביהמ”ש הזה לבימ”ש “נחות” (כמו ביהמ”ש לתעבורה ביחס לבימ”ש השלום). לפיכך שופטים של בתיהמ”ש המחוזיים הרגילים יוכלו להגיש את מועמדותם לביהמ”ש החדש, אולם בהתמנותם לכהונה הזאת הם מוותרים מראש על הדרך חזרה למחוזי ה”רגיל” – והוא הדין גם במי שאינו שופט, ומבקש להתמנות כשופט בבית המשפט הזה: כל אלה יוכלו להתקדם לתפקיד סגן-נשיא או נשיא, לכהונה בביהמ”ש העליון – או ללכת הבייתה, אם אין הם רואים באופק כל אפשרות לקידום.

 

על פסקי הדין של של ביהמ”ש המחוזי למינהל ניתן יהיה לערער בזכות לביהמ”ש העליון.

 

עתירות תוגשנה במתכונת דומה לכתבי-תביעה או המרצות-פתיחה (לבחירתו של העותר), או על פי סדרי-דין מיוחדים שייקבעו בתקנות.

 

דינם של עדים או מצהירים מטעם הרשויות כדין כל עד, והעותרים יהיו רשאים לחקור אותם בחקירה נגדית – כחקור כל עד.

 

עתירה לביהמ”ש המחוזי למינהל, וכן ערעור על פסקי הדין שלו, יהיו פטורים מכל אגרה, ולא ניתן יהיה לחייב עותרים בהוצאות.

 

תשובות להסתייגות הצפוייה

 

לרעיון אותו אני מעלה כאן אני צופה הסתייגות עיקרית אחת: פטור מאגרה ומהוצאות – במקרה של הפסד – יביא להצפתה של “המערכת” בעתירות – חלקן עתירות-סרק.

 

ואלה תשובותי:

 

א.        האזרח מממן במיסיו הן את בתי המשפט והן את הפרקליטות המייצגת את הרשויות;

 

ב.        לא ייתכן שהמדינה תתפרנס מעוולותיה-היא;

 

ג.         גם בנת”ץ אין אגרות ואין חיוב בהוצאות, והמוסד הזה לא מתמוטט;

 

ד.        הפיכת הזכות לעתור נגד המינהל הציבורי לדבר השווה-לכל-נפש תאלץ את הרשויות להתייחס בכבוד לאזרח ולזכויותיו, דבר אשר, בטווח הארוך, יצמצם את הצורך בעתירות כאלה;

 

ה.       המוסד;הזה יאפשר לבתי המשפט להראות שהם באמת עושים למען האזרח, ולא רק מדברים.

 

עו”ד שמחה (קימקא) ניר, לכנסת –

 

Yes, We Can!

 

להתנדבות ולתרומות למסע הבחירות

 

________________

 

חומר קריאה נוסף מהאתר של קימקא:

 

·        רמת השופט

 

·        משרד המשפטים

 

·        עובדי הציבור